אתנחתא

תמונה מהתיכון:
חבורת תלמידים מנומנמים יצאנו משיעור אנגלית של אחר-הצהריים-מאוחרים (עושים בגרות שנה לפני כולם, נשארים אחרי כולם בבי"ס, עד אישון-ליל, אנחנו ותלמידי האומנויות).
גוררים רגליים במסדרון האפור, כשלפתע מהדהדות בין הקירות צעקות: "זונה! מושפלת! מה את חושבת את עצמך! מי את חושבת שאת! כלבה! מטומטמת! זונה בת-זונה! רדי לרצפה כבר, יאללה!"
נעצרים לרגע, מקשיבים. כמה גבות מתרוממות. יד עצבנית (שלי) מהדקת רצועת-ילקוט.

ושוב: "כלבה מגעילה, מסריחה, מטומטמת! זונה שאפילו בבית זונות לא רוצים אותה, מי מסתכל עלייך בכלל, יא מגעילה!" וקול-נפץ, כסא פלסטיק-מתכת מוטח אל הרצפה.
אנחנו מתכווננים יחד לכיוון הקולות, של שני בחורים, אולי שלושה. ראש מציץ מדלת אחת הכיתות: "בואו, בואו תראו משהו." אנחנו צועדים אליו. הכיתה הפוכה לגמרי: כיסאות מוטלים על הרצפה, חלקם שבורים, שולחנות הפוכים. משהו מסריח, אבל מסריח נורא, מרוח על הכל. ביצים, קטשופ, מיץ-של-זבל, נוזלי ביוב. ובאמצע הפרש יושבת י' (אות לא-בדויה), מרוחה בכל זה, לבושה מעט מאוד - מכנסיים קצרים, כמו תחתונים, חולצת-טי דהויה, קרועה מאוד, ידיה קשורות מאחורי גבה. סביבה שלושה בני-שכבה, אחד מהם משתולל בחדר, משליך כיסאות, עושה רעש שלא-יאמן. השניים האחרים צועקים קללות, כינויים, מתאמצים למצוא עוד שמות מעליבים במאגר הדל שלהם (אנחנו בני-טובים). וכשהם לא מוצאים הם מגבירים את הקול, המון רעש היה שם. המון.

תלמידי כיתת דוברי-אנגלית, שנשארו בבי"ס עד מאוחר, מצטופפים בפתח הכיתה ההפוכה. הנער שקרא לנו סוגר את הדלת אחרינו - אנחנו לכודים פה איתם - ואומר לנו, "תראו, תסתכלו. זה נורא יפה".

"זונה!" הם צועקים, ארבעתם, יורים תארים מעליבים, "כלבה מטונפת, מסריחה אחת, זונה מלוכלכת, מכוערת אחת" (כאן נעה י' בחוסר נוחות, הכל היא יכולה לשמוע אבל מכוערת, זה ממש מעליב) "מוצצת זין, יורדת, חולה בראש, מושפלת."
או-אז מרימה אליהם י' עיניה, שעד כה היו מושפלות אל השלולית המסריחה בתוכה ישבה, ואומרת, "אני בכלל לא מרגישה מושפלת."
"באמת," מרים א' גבה של שעמום, "בואי אני אראה לך מה זה",והוא מניף יד לסטור לה, כשהיא נזעקת וד' תופס בידו ואומר "סיכמנו בלי לגעת בה, אסור לנו לגעת בה."
"נכון," אומרת י', "אסור לכם לגעת בי. אתם צריכים להשפיל אותי בכל דרך אחרת, אבל בלי להכאיב ובלי לגעת."
עשרים וחמישה תלמידים מתגודדים בכניסה לכיתה, פלוס ילקוטים, ורק אחד שואל, "מה בעצם קורה פה?" א' עונה לו, "זה מה שאתה חושב," וד' אומר, "לא, אפשר להגיד את האמת." י', על הרצפה, בתוך שלולית של סירחון, ידיה קשורות מאחורי גבה והיא רטובה ומאוד לא-נוח לה, מנסה שלא לגחך, "הם צריכים להשפיל אותי, אבל זה לא ממש הולך להם." "בעיני את דווקא כן מושפלת," אומרת בת אחת (לא אני) והולכת, מאפשרת לעוד כמה לעזוב בעקבותיה, בלי לחוות דיעה.
"צריכים להשפיל אותך?" מקשה הראשון. "כן," אומרת י', "אני צריכה ללמוד איך מרגישה מישהי כשהיא מושפלת, זה לבגרות שלי בתיאטרון. אבל הם לא מצליחים, זה לא הולך להם. מה שהם עושים, זה פשוט לא משפיל אותי."
ההסבר, שהופך את הכל לפחות פיקנטי, משחרר תלמידים נוספים (לא אני) ללכת הביתה, וכבר פחות צפוף ליד הדלת. "לא, תישארו, עם קהל זה יותר משפיל", אומר א', וי' אומרת - "זה לא יעזור לך, אתם פשוט לא יודעים להשפיל", זוהי הדרך שלה, אני חושבת (כבר אז! כבר אז!) להגיד, "אני לא יודעת להיות מושפלת," ובקול רם אני אומרת, "כן, לא נראה לי שמה שהם יעשו יעזור." י' גאה, היא שמחה, שלא מצליחים להשפיל אותה, למרות שהיא "צריכה את זה" בשביל הבגרות בתיאטרון. ובאמת, הם נראים מאוד חלשים סביבה, ארבעה בחורים, מתאמצים להיות רעים, קשים, גסים, והיא "מתאמצת", לא באמת מנסה, להיות חלשה, אומללה, מושפלת.

אבל זה לא מה שהתכוונתי כשאמרתי, אני התכוונתי, את לא יכולה לאפשר לעצמך להיות באמת מושפלת, לא מול כולם פה או מול עצמך, אפילו בשביל הבגרות בתיאטרון. אני חושבת שי' רק רצתה את הדרמה.

בבגרות בתיאטרון היא שיחקה את ז'אן דארק - זה לא היה משהו, וגם היום היא לא שחקנית - אולי כי לא הצליחו לגרום לה להרגיש מושפלת.

מה שכן, באמת היה היתה מאוד יפה שם, ככה, על הרצפה. אולי הם היו צריכים יותר פעמים להגיד לה, שהיא מכוערת. אולי עד שהם היו מתכוונים לזה.