אתנחתא

באחת הנסיעות הראשונות שלי לירושלים (כאדם בוגר ולא בטיול שנתי) איבדנו י' ואני את דרכינו בעיר העתיקה. י' פנה לשני חרדים שעברו לידינו, ושאל איך מגיעים לשער יפו. בחורי ישיבה - הם תמיד נראים לי מבוגרים מכפי גילם. בלי היגיון ציפיתי שהם לא ידעו לדבר עברית, או לפחות יענו במבטא אידישאי בולט. אבל הם הסבירו לנו בעברית צחה את הדרך, מסתכלים רק על י' ולא עלי. י' אמר תודה וגם אני אמרתי, בקול רם מדי, "תודה לכם". ואחד מהם העיף בי מבט מהיר, גנוב, אסור, שהשאיר אותי נטולת-נשימה: תחת הכובע ובין הפאות היו שתי עיני תכלת מדהימות, צלולות, ומבט אמיתי ובהיר שחדר לתוכי.
"רגע..." אמרתי, פונה אליו, אבל הם כבר נעלמו, נבלעים בין האנשים.
י' הוליך אותי לפי הסבריהם אל שער יפו, ואני כל הדרך חזרתי ואמרתי, "ראית כמה הוא היה יפה, הבחור הזה? הוא בטח לא חרדי מתמיד, בטח חוזר בתשובה, נכון שזה קטע שהם דיברו עברית (לא, אמר על זה י', לא, זה לא קטע), אולי היינו צריכים לנסות לדבר איתם יותר, זה דווקא מעניין לדבר עם תלמידי ישיבה..."

שלוש שנים אחר כך עברתי לגור בעיר הקודש וגיליתי, שאחד הדברים ששונה משמעותית בין ירושלים לתל-אביב זה שבתל-אביב יש הרבה פחות חרדים באוטובוסים. ואז נהיה לי משחק: הייתי יושבת באוטובוס ומנסה לצוד את מבטם של תלמידי ישיבה צעירים. הייתי נועצת בהם מבטים בלי בושה, דרך הכובע ודרך העיתון שהם הסתתרו מאחוריו, נשענת קרוב מדי לכיסא שלהם, כמעט נצמדת אליהם כשעמדתי לידם בדלת. סוג של מטרידה מינית.

הפנטסיה שלי היתה להצליח ללכוד את מבטו של אחד מהם, ואז לעשות איזו תנועה - ללקק את השפתיים, לגנוח, ללטף לעצמי את הצוואר - או אפילו סתם תנועה של "בוא הנה" עם הראש, ושהבחור מולי לא יפנה את המבט, אלא ימשיך להסתכל.
רציתי שרק בכוח המבט אני אוכל לגרום לו לרדת אחרי מהאוטובוס, ולבוא איתי לאיזו פינה חשוכה, ושם להפשיט אותו בכוח החטא מהז'קט ומהחולצה הלבנה.
רציתי להצעיד את אצבעותי על חזהו הלא-מנוסה, הנרגש, הנסער מסחרחורת של תשוקה ואשמה.
רציתי להחזיק בזין המתקשה שלו בכף ידי, ללטפו באצבעותי, לאחוז בו ולדעת שהוא כל-כולו בידי, מינית, רגשית, תלוי בי פן אחשוף את קלונו, תלוי בי להשביע את רעבונו, יודע שעליו לנוס משם מיד ולא יכול ללכת בגלל עוצמתי המהפנטת, בגלל שהזין שלו בידי, בגלל שהוא מגלה עכשיו עולם חדש והוא פשוט לא רוצה, לא רוצה.
רציתי להיות זו שגורמת לנזיר לוותר על פרישותו, לתלמיד לוותר על תמימותו, למאמין לוותר על דתו.
ולא עניינו אותי ה"שבאבניקים", אלו שממילא יצאו לתרבות רעה. אני רציתי את העילוי; את בנו הבכור של הרב; את השידוך המיועד לבת הרב; את מי שכל החצר מתייחסת אליו כאל היורש הבא. רציתי שכל פלפולי הגמרא ינשרו משפתיו כשהוא ינשק אותי. רציתי שמכל התנ"ך יוותרו עבורו רק דוד וקהלת. רציתי לחוש אותו מתלבט על חייו, כשאני מדביקה אותו לקיר, ידי על חזהו, מבטי אינו נותן לו לברוח, ותשוקתינו אוחזת אותו שם.
רציתי שכשאלך משם הוא ישאר, ליבו שבור בשל העולם החדש שנגלה לפניו, אבל שלם על בחירתו. רציתי להותיר אותו אחרי אכול אשמה ותהיות, אבל בטוח שעשה את הדבר הנכון. רציתי להותיר אותו כשאצבעותיו נוטפות נוזלי-תאווה, פיו מלא את ריחותי, חזהו הנרגש אדום משריטות וכל-כולו טבוע ביופי הזה של התאווה, של התשוקה הבלתי-מרוסנת.