אתנחתא

אין גלוי כסכנה.
ואין גלוי מולה כמו פ??נ?י?ך?.
כל הנשמה, בתי, תבוא עד ס?כ??ינ?ה?.
וצר נשבע: אהיה לך סכינ?י?ך?.

אבל אשר?י רוא?ך?, יקר נישא ראש?ך?,
ב??ב?ית הסכנות, ב??ב?ית הא?ב?ל.
ב??צ?ע?ק א?ב??ד?ת??יך ו?ב?צ?ה?ל א?מ?ש???ך?,
א?ת?ע בך כ??ע?ו?ר על פי הנב?ל.

יפה בתי בסכיניה,
כמו מנורה בזיו קניה,
וכמו כלה באהבה.
כי פארוה לפי חרב,
בפחד יום ופחד ערב,
כמו לגיל ולראוה.

אך גם בקום צחוקך מנוער,
בעגילים וצליל צמיד,
וגם עת קומתך ת??נוע,
בתוך שפעת שמות ותאר,
הלא תמיד, הלא תמיד,
כעוף-כנף לקראת קנו,
בתי, בתי,
יוצא לבך אל סכינו,
בתי, בתי.

את מחשבה ק?צ??ך?. רק שמו אינך קוראה,
והוא ניבט קרוב. והוא איתן קבוע.
כדיוקן המלכות על פני האגורה,
בכל ת??ג?י חייך הוא טבוע.

חיים על קו הקץ, שלמים וחזקים.
הכל גלוי! הכל! קרעת את כל קוריך!
בתי, על חוד סכין לנצח לא נזקין!
כסכינים יבריקו נעוריך!

יפה בתי בסכיניה
כמו מנורה בזיו קניה,
וכמו כלה ביום חתן.
כמול הראי בזוהר ערב
כן ראיתיה מול החרב,
בזיו עיניה וח?ט?א?ן.

וגם בקום בכייך מנוער
ואת חונקה לבל יגיד
את שיבוא ואין למנוע,
את המכונה בשם ותואר - -
הלא גם אז, הלא תמיד,
כעוף-כנף לקראת קינו,
ב??ת??י, ב??ת??י,
יוצא ליב??ך? אל סכינו,
ב??ת??י, ב??ת??י.