את שירותי הצבאי עשיתי כמורה-חיילת באחת מקריות חיפה. בשנה הראשונה גרנו יחד בדירת שלושה חדרים חמש חיילות, והדרכנו בשלושה תחומים שונים. היינו שילוב נפלא שייצג נאמנה את "עם ישראל" (לא כולל מיעוטיו, כמובן): שתי אשכנזיות, שתי ספרדיות, ואחת חצי-חצי. שתי ימניות, שתי שמאלניות, והאחת "קול-צף". ארבע מערי המרכז, החמישית מכפר נידח. שתי דתיות אדוקות, שתי חילוניות לוחמות, והחמישית דתל"שית במסע התלבטות. וכולנו מיסטיקניות בדימוס.
יחד חיינו חמישתנו רדופות אידיאלים של חינוך, מוכנות להציל את העולם. ואם לא את העולם אז לפחות בינתיים, בעזרת פלקטים צבעוניים ואירועי-חג, נציל את תלמידי הקריה מעתיד של בורות, של תסכול, של פשע, סמים ועוני.
אני נזכרת לספר זאת כי מעל שולחן-הכתיבה שלי תלויה חמסה עשויה ברזל, ששתי האצבעות החיצוניות בה הן יונים ובמרכזה מגן-דוד שבמרכזו פרח. זהו פריט-ברזל די מכוער, שנודד איתי משנת 1997 מדירה לדירה. בכל פעם אני לא מוצאת לו מקום, ואז אני תולה אותו על אחד המסמרים הקיימים, ושם כמובן הוא נשאר, משתלב בדיוק מתאים עם שאר מאפייני חדרי החילוני-המפוכח-נטול-האמונות-הטפלות שלי.
את הפריט הזה וזהים לו העניקה לכולנו במתנה ל', הראשונה מבינינו שסיימה את שירותה הצבאי. התגובות היו מעורבות: ש' התלהבה להוסיף חמסה נוספת לאוסף הנרחב שכבר היה ברשותה. ר' הרימה גבה צינית ואמרה ל-ל', נו אז בסוף אולי בכל זאת תחזרי בתשובה. ו' בחנה את עבודת-היציקה ומשנחה דעתה, התיישבה להעתיק את הדוגמא על בריסטול, להוסיפה לאוצר פעילויות-היצירה לגנים בהם עבדה. ואני הפכתי והפכתי בחמסה ולבסוף אמרתי ל-ל' (שהייתה אז ידועה בהשתייכותה לשמאל הקיצוני ואף אירחה את חבריה הערבים בדירתנו, דירה השייכת לצה"ל), "ממך לא ציפיתי למתנה עם מגן-דוד באמצע".
"מה באמת?!" נזדעקה ל', ואז אמרה בגיחוך, "אני ממש מתנצלת, בכלל לא שמתי לב לשיקוץ…" הצחוק פרץ סביב השולחן בארוחת הערב האחרונה של חמישתנו יחד. החמסות נתחבו לארונות, תיקים, מגירות. לכאורה נשכחו.
שנה מאוחר יותר חולקות ו' ואני חדר במעונות בירושלים. מתוך הארגזים היא שולפת חמסה, זהה לזו שאני שולפת מארגזי. שתינו מצחקקות ותולות כל אחת את שלה על המסמר הזמין ביותר.
שלוש שנים אחר כך: אני מבקרת את ר' בדירתה החדשה, ועל דלת הכניסה מתנוססת חמסת הברזל. והיא מספרת לי שקיבלה את הרעיון הזה מ-ש', שאחרי שהתחתנה היא ובעלה קבעו את החמסה הזו (דווקא זו!) על דלת הבית שבנו ביישוב שכוח-אל. ולפני שבועיים היא שוב בדירה אחרת, וגם כאן, סמוכה לדלת, החמסה.
לפני שנה: אני פוגשת את ו' (כבר מזמן אנחנו לא בקשר) ברחוב, וקופצת אליה הביתה לקפה, ובין הסלון למטבח תלויה על הקיר חמסת-ברזל כעורה. "נכון שזה ממש מכוער?" אני אומרת לה, בוחנת מקרוב האם היא זהה לחלוטין לשלי. כן. "כן", אומרת ו', "אבל אין לי לב להיפטר ממנה." כמוני כמוה, ומלבב לדעת שלמרות שהקשרים בינינו התרופפו וכמעט נותקו לגמרי, יד-ברזל אוחזת בנו יחד.
אני מתבוננת בחמסה הזו, התלויה מעל שולחן הכתיבה שלי, כשלושים סנטימטרים מעל מסך המחשב: אמונות טפלות או לא, יש לה אפקט מרגיע. משהו מן העבר שהולך איתי בלי לתכנן ובלי להתכוון, פשוט שם, ומקשר אותי לרגעים יפים ומשמעותיים שהיו לי יחד עם ארבע בנות נוספות. כמו החלק הטוב של המסורת, לדעת שיש עוד מישהו שהסימנים והסמלים יוצרים לו משמעות. מה היא מסמלת אני כבר לא יודעת, רק שזה משהו מימים שהיה בהם הרבה תום והרבה חום.
לפני 18 שנים. 13 במאי 2006 בשעה 16:17
