כשהתחלתי את דרכי בעולם הפטיש הוירטואלי, קבעתי לעצמי את הניק Queeny, ששימש אותי עד אז במשחקי מחשב שונים. אבל בפורום כחול-הרקע בו גלשתי מעולם לא היססתי לומר את שמי הפרטי. האי-מייל שלי הופיע שם תמיד ולכל מי שפנה ושאל סיפרתי מי אני ומאיפה ומה אני עושה בחיי ובת כמה אני וכל זה. זה גם היה קל יותר כי גולשים בו אנשים מכל העולם, ולא חששתי שמישהו יזהה אותי ברחוב בגלל הפרסום.
כשהגעתי בפעם הראשונה לדאנג'ן לא עסקתי במחשבה אם אראה שם מישהו שאני מכירה; לא הססתי לומר את שמי למי ששאל, לספר מה אני עושה בחיי וכאלה. זה גם היה קל יותר כי הגעתי אולי קצת בתור ונילית-סקרנית, מחכה בכלל לראות אם זה עושה לי את זה.
בביקור השני שלי בדאנג'ן סיפר לי אחד ששוחתי איתו על אתר "הכלוב" ורצה שאכנס לשם לקרוא את הבלוג והסיפורים שלו; למחרת נכנסתי. מתוך הרגל, נרשמתי, שוב באותו הכינוי ממשחקי המחשב, עדיין לא קולטת שכאן יש לו בעצם סוג של משמעות הצהרתית. קראתי, התעניינתי. ופתאום - קהילה.
פתאום הסתבר לי שפה אנשים שומרים באדיקות על פרטיהם האישיים, לא מספרים, לא מגלים, כל התקשורת מתנהלת תחת אזהרה, מלא שקרים וכפילויות, תככים בפורומים - וואי וואי, הדפים שחורי-הרקע של האתר הזה כל-כך שונים מן השמחה הכלחלה שמאחדת את פורום-הבית שלי (לא, אני לא מגלה מה הוא, זה ס ו ד), שמחה שנובעת בראש ובראשונה מזה שסופסוף יש עם מי לדבר על מה שקודם היית כל-כך בודד בו.
בפעם הבאה בדאנג'ן - השתלבתי נכון: אני קבר חתום. בקושי מציגה את עצמי בניק שלי, סופרת ומודדת אלף פעם כל אחד לפני שאני מסגירה אינפורמציה. וכולה מה, אפשר לחשוב. אז ידעו מה אני רוצה לעשות עם החבר שלי במיטה בלילה.
אני יודעת שזה ממש לא "כולה מה" בשביל הרבה אנשים. אני מבינה למה אנשים נרתעים מלחשוף את עצמם, לגמרי. אני לא מבינה למה א נ י נרתעת מזה.
מעניין שההתקרבות לקהילה דווקא דחפה אותי לארון, ולא להפך.
לפני 17 שנים. 25 במאי 2006 בשעה 16:33
