עדיין פה, עדיין בתל אביב, מתרגלת.
הספרים עדיין בארגזים - יש לי יותר ספרים ממדפים, וזה מתחיל להסתמן כצרה. החתול משחית את הכורסא החביבה עליו - לפחות הוא יצא מהארון (Literally) וכבר פחות מיילל. מה שמזכיר לי, שבא לי ליילל.
בעיקר בא לי שמישהו יבוא ויפרוק הכל במקומי - ולא רק זה, אלא שגם ידע בדיוק לאן צריך ללכת כל דבר ואני אוכל להמשיך לגלוש באינטרנט.
מה שנחמד בתל אביב זה שבסופי שבוע ב-103fm יש רצף של שירים עבריים עתיקים.
אה, ויש לי אינטרנט בבית. עד עכשיו הסתפקתי בגלישה בשעות העבודה.
ועכשיו שיש לי בבית רשת אלחוטית, הרבהיותר נוח לי. אני שוכבת במיטה ומאוננת.
זו הבחירה שלי - הלאה ארגזים! בואי אוננות!
לא החלפתי תחתונים מהבוקר, ולעומת זאת גמרתי עליהם כבר כמה פעמים. השתנתי בדלת פתוחה (אני גרה לבד! עוד יתרון) והחתול נכנס פנימה לרחרח. התחתונים המוכתמים שלי מופשלים לרגלי, והוא מרחרח אותם בעניין, ומתחיל לחכך בהם את פניו ושפמו. אני (עדיין יושבת על האסלה) מרימה אותו אל ברכי ומחככת את פני בפניו. האף שלו מריח קצת כמו הכוס שלי, וזה מצחיק אותי.
שנינו מעולפים מחום ומלחץ, מתחבקים עם המזגן והמאוורר ומתוסכלים מהארגזים. לשנינו יש עצירות ושנינו מוכנים לאכול רק ממתקים. והוא מסתכל עלי במבט כזה של "תצילי אותי, מתי כבר חוזרים למה שמוכר לנו ולאויר אליו אנחנו רגילים?" אני מסתכלת עליו ולא אומרת לו, אף פעם, אבל כשהוא אומר, "מיאו" אני אומרת, אתה צודק. בעיקר אני רוצה שכבר יהיה פה מסודר ונקי, אבל אין לי כוח לפעול בשביל זה.
אהובי יודע לעודד את רוחי והבטיח לקחת אותי לאכול סושי הערב. אני כבר רוצה להניח את לחיי על לחיו ולנשום עמוק.
יתרון תל אביבי משמעותי: אנחנו הרבה הרבה הרבה הרבה יותר קרובים.
לפני 17 שנים. 1 בספטמבר 2006 בשעה 18:10