זהו זה. אני תל אביבית.
מה שצריך היה לקרות - קרה.
כל מי שהכיר אותי בירושלים ידע שזה רק זמני. בכל שנה התלבטתי אם לחפש דירה שם או פה. השנה נפל הפור. אני מתחילה דרך חדשה.
שמונה שנים גרתיי בעיה"ק. אפשר לחלק אותן לשלוש תקופות - התום, הסבל והחיים.
התקופה האחרונה - תקופת החיים - היתה הטובה מכולן. מי שהכיר אותי בתקופה הזו לא חשב עלי כעל "ירושלמית זמנית". לגבי דידם של אלה, אני עוד ירושלמית חילונית שזונחת אותם לטובת האספרסו ומסכי-הפלסמה של תל אביב. הירושלמים שפגשו אותי בארבע השנים האחרונות בעיר ראו בי אחת משלהם, אחת שזנחה את השפלה הלחה והבוערת לטובת הקרירות של ערבי אוגוסט בירושלים. אחת שהקריבה את ההיצע התרבותי העודף של איזור המרכז לטובת תרבות מחתרת ירושלמית במקומות שרק יודעי ח"ן יודעים לבוא בהם, מי שהחליפה את הפגנות השמאל בכיכר רבין להתמודדות עם היותה שורדת-טראומה-לאומית בעצמה.
אני חוגגת את יומי הראשון כתל-אביבית מן המניין בביקור בעיריה - ארנונה, תו-חניה, אספרסו.
אני יושבת באילן'ס באבן-גבירול ומתענגת על משב-רוח הבא עלי מן המאוורר.
עוד מעט אחזור הביתה לגמור לצבוע ולפרוק ארגזים. באיזו קלות אני אומרת - הביתה.
הימים הראשונים יהיו קשים וגם קלים - מתוקים-מרירים, כשכל היתרונות והחסרונות יפרשו לי יחד, כשכל הגעגועים והתרגשות ההתחלה החדשה יעלו בי בו-זמנית.
זה לא רק תל-אביב. אני מתחילה את העבודה החדשה שלי - את הקריירה שלי - מודדת לעצמי שבאמת את זה אני רוצה לעשות, ולא שום דבר אחר. מתחילה להשקיע, מתחילה להתמקם, מתחילה לקנן.
נגמרו תקופת התום ותקופת הסבל. אני ממשיכה את תקופת החיים.
לפני 17 שנים. 31 באוגוסט 2006 בשעה 8:13
