מתוך המקום בו אני נמצאת עכשיו, הפנטסיה שלי היא שתהיה לי פנטסיה.
לפני זמן-מה שיתפתי את בן-זוגי ואהובי בפנטסית הפטיש הכמוסה שלי. זו הפנטסיה שהקושי (הפנימי והטכני) לממשה הביא אותי אל הבדסמ; זו הפנטסיה שאני חיה מגיל ארבע. היא מרגשת אותי ומרטיטה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, על כל חוסר ההגיון שבה, רגשי האשמה הכרוכים בה, חוסר-המובנות שלה לעצמי ואני מניחה שגם לאחרים, דוחה ומושכת אותי בו-זמנית.
זה היה רגע נפלא בשבילי, לשתף אותו. במידה מסוימת הגשמתי חלום, וגם יצאתי בהצהרה. החלום היה, להיות עם מישהו שאוכל לשתף אותו בזה. שאוכל לשתף אותו כי אדע שהוא יקבל אותי, ולא ישנא אותי, ולא יחשוב שאני מוזרה, ולא ירתע, ושאולי אפילו ישתף איתי פעולה. כיון שזה כל הזמן קשה לי כל-כך, היה לי ברור שאין לי כוונה לספר את זה פעמיים. זאת אומרת, אני אספר למי שאיתו אני מרגישה ש"זה זה". ובאמת, במערכות היחסים הקדמות שלי, שהסוף של כולן היה ידוע מההתחלה, לא העליתי על דעתי לחלוק את הפנטסיה שלי. וזו היתה הצהרת הכוונות שלי כלפי אהובי וכלפי עצמי. הצהרת כוונות שהתאפשרה רק בזכות היותו מי שהוא, הקבלה שלו והאהבה שלנו.
נסחפתי לדבר על אהבה וזוגיות, בעוד שהתכוונתי לדבר על פנטסיות. סליחה.
הפנטסיה שלי כיום היא שתהיה לי פנטסיה.
כן.
משהו בצרכים שלי התמוסס, השתנה. המיניות שלי עברה תפנית - אני לא בטוחה ששלילית. אין פה את העניין הבנאלי - שברגע שחשפתי את הפנטסיה שלי, אני לא זקוקה לה / איבדתי עניין בה וכו'. כשאני רוצה לאונן, כשאני רוצה לגמור מהר - זו הדרך. זה קיצור הדרך האולטימטיבי (וזה תענוג גדול, לדעת בדיוק מה עושה לי טוב הכי מהר. סוג של שליטה, ואני אוהבת לשלוט).
אז מה נעלם?
אני מרגישה שאני כמהה לחידושים. אני כמהה להרפתקאות. למשהו מגניב שיקרה - שלא יכולתי לתאר לעצמי קודם, או לנחש. משהו שיוצא מהבנאליות. הרי אפילו בבדסמ יש בנאליות, סיפורי המגזין (גם אלה שלי) דומים זה לזה במילים, בקצב, בניסוח, בהתכוונות.
אני רוצה משהו שיציף לי את המוח, משהו שיפרגן לי קפיצה לגבהים חדשים. חוויה חדשה לחלוטין.
הפעם הראשונה שאכלתי ערמונים קלוים היתה בגיל 19, בחדר צדדי של המסעדה בה עבדתי. זה הדהים אותי, כי הטעם שלהם לא היה דומה לשום דבר שהכרתי קודם.
אני רוצה ערמונים - אני רוצה משהו חדש לגמרי.
לפני 17 שנים. 20 ביולי 2006 בשעה 18:33
