אתנחתא

פעם פגשתי בחורה שישבה כל הערב בפאב ולא דיברה עם אף אחד, רק בהתה בכוס שלפניה. היא היתה עטופה בז'קט גברי שחור, וכל הזמן היה לה קר.

באותו הערב למדתי לשחק פול; שתיתי גולדשלאגר, ליקר קינמון מתוק וסמיך שצפו בו חתיכות זהב, וצחקתי הרבה. מהצד הסתכלתי עליה, כי היא היתה מסקרנת, ומאוד יפה.

כשכולם הלכו היא קמה ללכת עם כולם, והז'קט נשמט מכתפיה, ואז ראיתי שהיא לבשה שמלת פאייטים אדומים, יפהיפיה, מהכתפיים עד הברכיים. התמונה הזו לא עוזבת אותי.

אולי כי היא הרשתה לעצמה ללבוש את שמלת-החלומות, זו שאף אחת לא מעיזה; אולי כי היא לבשה אותה בלי להחליף הבעה, כאילו לבשה ג'ינס; אולי כי היא היתה זוהרת שלא במקומה, ואולי בגלל הניגוד החריף לפניה העצובות: התמונה הזו לא עוזבת אותי.

קינאתי, כמה קינאתי, ועדיין אני מקנאה, שהיו לה גם הגוף וגם הפנים ללבוש את השמלה הזו בלי להתנצל.

בחוץ בחושך חיכינו למונית והיא התיישבה על המדרכה וברכיה היו גלויות והיא חבקה אותן בידיה, ואני פינטזתי על פנים ירכיה תחת בד הפייאטים האדום. והפנים שלה היו עצובות, עצובות ואני הרגשתי כמו בשיר: "וכשהיא עצובה אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן".

במשך שנים אחר-כך שמעתי עליה בשברי משפטים, וליקטתי אותם כדי להרכיב מהם את מי שהיא אולי, לנסות להבין. ולבסוף כתבתי עליה את הסיפור הזה, סיפור שהמתין להכתב. http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=33954&blog_id=8695

אני חושבת עליה היום כי נזכרתי בה היום, פתאום. ידיד שקרא אז את הסיפור אמר שהוא "לא-תקשורתי". זה היה הכי טוב שהצלחתי אז, לספר עלי ועל תשוקתי אליה.
אבל עדיין הסיפור ממתין להכתב.