אתנחתא

כי לא בא לי על מחר.
כי לא יצאתי מהבית יותר משלושים שעות.
כי היתה עוגה, ועכשיו אין, אבל צלוליטיס יהיה, אוהו.
כי מחר יהיה יום טרחני, ועצוב, אפילו שסוף השבוע.
אצלי כבר אין הבדל בין סוף השבוע לאמצעו.

ה-22/12/2006 - יום האורגזמה לשלום. באמת.
כולם לגמור תוך כדי שהם חושבים על שלום עולמי.
זה מזכיר לי אתרי פטיש סוטים, של אנשים שמתחרמנים מטרור.

מה ההבדל בין שליטה לטרור?
note to self - למדוט על זה מתישהוא.

אתמול ניסיתי לכתוב משהו מגרה, ולא הלך לי. אבל כל כך רציתי לכתוב פוסט.
היום אני מוותרת על הגירויים.

קראתי לראשונה את הבלוג של ג'ולי, סיפרה שם מלא חוויות, קשרים עם אנשים מפה, היא מעורה בחבר'ה. וקינאתי.
גם אני רוצה להגיע למסיבה ושכולם יכירו אותי, ויחבקו אותי, וירכלו עלי בפורומים ומאחורי הגב.
גם אני רוצה לצעוד בצעד בטוח דרך הסלקציה, עם קולר לצווארי ושוט בין שיני ואזיקים משתלשלים מהחריץ בישבני.

וכולם מצליחים לכתוב צבעוני ומודגש ורק לי זה תמיד יוצא מקולקל וכל המשפטים מתחילים פתאום בסימנים [b // text וכאלה, ושום דבר לא יוצא חמוד וורוד כמו שהתכוונתי.

אני נשארת ערה כי אני מפחדת לישון, כי לישון יביא את מחר ואני מוצפת במחשבות ואין לי רעיון איך להטיס אותן ממני.

אני קוראת ספר טוב מדי, לעזאזל, אי אפשר לפוש איתו, כי כל מילה בסלע, גם העלילה, גם הסגנון, גם הרובדים העמוקים ("עשבי פרא" / מייקל קנינגהם - זה שכתב את "השעות").

דיברתי יותר מדי על משפחה ומשפחות ובלאגנים, וחשבתי יותר מדי, ועכשיו זה מתנקם בי.

ואני אומרת לעצמי, אני לא אשאר ערה לרענן את הדף כל דקה לראות כמה צפיות היו לי ואם יש תגובות.
אני לא אשאר ערה.
אני לא אשאר ערה.
אני לא.
אני לא.
אני לא.