אתנחתא

בימיו הראשונים של הבלוג הוא היה אנתולוגיה לשירת בדסמ. שירים (כמו Poetry, לא כמו song) שחשבתי שיש להם אלמנט שאפשר לפרשו כבדסמי, העתקתי לכאן.

אחד מהם הוא השיר "הבעת עמדה בסוגית הפורנוגרפיה" מאת ויסלבה שימבורסקה, ששורה מתוכו מצוטטת בפתיח לבלוג (ואת השיר עצמו אפשר למצוא בארכיון - פעם אני א שמה לינק, כי זה מגדיל את מס' הצופים בצורה לא-מהימנה 😄 ).

לפוסט הזה אין קשר ממשי למה שהיא אומרת, אלא למילה פורנוגרפיה.

מה שהכי מעשיר אותי בגלישה ב"כלוב" הוא הלינקים שאנשים שמים בפורפיל שלהם.
כבר נחשפתי כך לכמה אתרים בדסמיים ממש מוצלחים, וגם לאתרים אחרים שריגשו אותי, הצחיקו אותי, נכנסו לרשימת המועדפים שלי ואף נשלחו לחברים (בהזדמנות: דוגמאות, קרדיטים ותודות).

הרבה לינקים הובילו אותי לסוגים שונים של אתרי פורנוגרפיה, וזה הזמן להודות: זה לא עושה לי את זה.
התמונות הבדסמיות שמעניינות אותי הן כאלה שמתארות סיפור, או סיטואציה - וגם אז רצוי בעיני שהמצולמים יהיו לבושים.
אני לא אוהבת לראות חלקי גוף שהם בדרך-כלל שעירים מגולחים; אני לא אוהבת תקריבים של חור התחת; אני לא נהנית לראות כוס פעור אם הוא לא שלי בראי, וגם לא זין זקוף/מכווץ/אסור/כבול אם הוא לא של אהובי. והכי אני שונאת לשונות משורבבות (גבריות או נשיות) לכל מיני כיוונים - חלקי גוף, או המצלמה. זה לא יפה בעיני. מה לעשות?

האם אני שמרנית?
אני לא אוהבת לחשוב על עצמי ככזו.
ובאמת, לא אכפת לי שיש פורנוגרפיה (כל עוד זה לא ילדים ולא בניצול וכל הסייגים הללו). זה נהדר שאנשים חוגגים ומצטלמים ומרגישים סקסיים ומפרגנים להם על זה (ואפילו משלמים!).
אבל אני לא אוהבת לראות את התמונות הללו,. אני מנסה לחשוב על סיבות אפשריות, אבל רק עולה לי כל הזמן שזה מגעיל אותי.
אולי ככה חונכתי (אולי. בחיים לא דיברו איתי על פורנו בבית, אבל אולי זה משהו חברתי). אולי ככה התרגלתי, אולי אלף סיבות - זו התוצאה.

בגלל זה משמח אותי האתר הזה, שהוא לא אתר פורנו, וחוץ מהבחורה בראש העמוד אין שום דבר שהוא In My Face.

זה מה שמרגיז אותי בפורנוגרפיה: שזה בתוך הפרצוף שלי, ואני לא יכולה לבחור על מה להסתכל ומה לא. במובן הזה הרבה דברים יכולים להיות פורנוגרפיים - כמו צילומי-תקריב של תאונות דרכים, או סתם עודף אינפורמציה על אנשים או מעשיהם - שלא מקדם את העלילה אבל הוא צהוב ולכן מעניין.

לכן אני מעדיפה אירוטיקה. לכן אני מעדיפה בגדים. לכן אני מעדיפה את ריקוד שבעת-הצעיפים על פני הסטריפטיז המלא, ובעיקר בשלב שבו עדיין יש את כל שבעת-הצעיפים.