היא קטנה ממני ב-14 שנים, יצירת תשוקה שגורמת ללב שלי לפרוץ ולזין שלי לעמוד כמו פלדה. "התינוקת שלי," אני לוחש, והיא נמסה, סומק ורוד זוהר על לחייה החלקות, עיניה הירוקות-דבש נוצצות כמו כוכבים בחשכת החדר, מלאות אמון שחודר לי ישר לנשמה. היא לא ילדה—אישה בוגרת, גוף של חלום, שבוחרת להפשיט כל מסיכה איתי, לחשוף את הילדה הפנימית שצמאה להתמסר לי עד הסוף.
עכשיו היא שוכבת תחתי, עירומה, גופה פרוש כמו קנבס אלוהי—שדיים עגולים, מלאים, פטמות ורודות זקורות כמו ממתקים, מותניים צרים שקוראים לידיי לאחוז, ותחת עגול, קופצני, חלק כמו משי, שמתחנן לליטוף. הכוס שלה, חלק, ורוד, נפוח מתאווה, נוטף תשוקה, שפתיים רכות פתוחות, מבריקות כמו משי רטוב, דופקות בקצב לבה. עיניה הגדולות, מלאות סקרנות ופחד מתוק, נעוצות בי, שפתיה המלאות, רטובות, נפערות, קוראות לי להשתיק את ההתגרויות השובבות שלה. אני מביט בה, לבי מתפוצץ—האמון המוחלט שלה, המבט שמוסר לי את נשמתה, ממלא אותי בהערצה, ואני נרעד מהאהבה העזה שקושרת אותי אליה, נשבע לשמור עליה.
נשימותיה כבדות, מקוטעות, כשאני מתקרב באיטיות, נהנה מהמתח שגורם לגופה לרעוד. ידי מחליקה על צווארה, אצבעותיי מלטפות עור משיי, יורדות לשדיה, תופסות פטמה קשה, מצבטות בעדינות שמוציאה ממנה גניחה חנוקה. אני חש את הדופק שלה, מהיר, תחת אצבעותיי, ורוכן, מנשק את מצחה, לוחש, "את כל כך יקרה לי, קטנה." היא נרעדת, עיניה מתמלאות חום, והיא לוחשת, "אני יודעת שתחזיק אותי, אבא." המילים שלה, כמו שבועה, מכות בי, ואהבתי אליה—עמוקה, בוערת—מנחה כל תנועה.
פיה נפתח בציפייה, ואני דוחף שתי אצבעות פנימה. היא סוגרת עליהן בחמדנות, לשונה החמה, חלקלקה, מתפתלת, מוצצת כמו ילדה שמוצאת ביטחון במגעי, רוקה זולג על סנטרה, עיניה נעוצות בי, מלאות תשוקה ותחינה. אנחות קטנות, חסרות שליטה, ממלאות את החדר, גופה מתפתל, ירכיה נפערות, והיא ממלמלת, "אני שלך, לגמרי, אבא, קח הכל." ההתמסרות שלה, המוחלטת, היא מתנה שממלאת אותי בכבוד, ואני מרגיש את האחריות להוביל אותה דרך התשוקה, להיות המקום הבטוח שלה.
"אבא," היא לוחשת, קולה רך, נואש, "אני כל כולי שלך." המילים שלה, כמו נדר, מציתות אותי, ואני מרגיש את האהבה שלי אליה—עמוקה, מכלה—מנחה כל מגע.
אני מחייך, חיוך מלוכלך אך רך, ומושך אצבעות על בטנה, עד שאני מגיע לכוס שלה—ורוד, לוהט, נוטף תשוקה, שפתיים נפוחות, פתוחות כמו פרח שצמא למגע. אני יודע שיש שתי דרכים להפוך אותה לשלולית רועדת, ואני שולט בהן כמו גאון שקורא כל תו בגופה, קשוב לכל נשימה, לכל רעד, ממציא מחדש את התשוקה עבורה.
הראשונה, דגדגנית, היא סימפוניה מתוקה שמתפוצצת כמו זיקוקים. אני מתחיל בעדינות, אצבעותיי מרפרפות על שפתיה החיצוניות, חשות את החום, את הדופק הקל של הדם הזורם. אני מתמקד בדגדגן שלה, קטן, רגיש, מוסתר בעור דק. אני מושך את העור בעדינות עם האגודל, חושף אותו—ורוד, מבריק, זקור כמו פנינה. אני לא נוגע מיד—נושף עליו, נשימה חמה, קלילה, שגורמת לה להשתנק, ירכיה נרעדות. "אבא, בבקשה," היא מתחננת, קולה נשבר. אני מתחיל, קצה אצבע מרפרף, תנועות קלילות כמו כנף פרפר. עיניה מתגלגלות, נשימותיה קצרות, גופה מתקמר. אני משחק, משנה קצב—מעגלים איטיים, מענים, ואז מהירים, חדים, כמו פעימות. אני מוסיף לחץ, שתי אצבעות לופפות את הדגדגן, סוחטות בעדינות, והיא מתפתלת, שדיה קופצים, ידיה נאחזות בסדינים. הרטיבות שלה גוברת, שפתיה הפנימיות נפערות, הדגדגן מתקשה. אני מפתיע—טפיחה קלילה, כמעט בלתי מורגשת, ואז חוזר ללחץ מדויק, מהיר, כמו תוף. אני מסנכרן את נשימותיי עם שלה, מרגיש את הדופק שלה תחת אצבעותיי. הכוס שלה מתכווץ, שפתיה רוטטות, והיא צועקת, גניחה חדה, גופה נמתח. זרם חם, סמיך, משפריץ על ידי, מרטיב את ירכיה, את המיטה, כמו גל ששוטף הכל. אני מלטף את פניה, מסלק קווצת שיער מעיניה, והיא מחייכת, סמוקה, "אתה תמיד יודע, אבא." האמון הזה, המוחלט, הוא הכל בשבילי.
השנייה, נרתיקית, היא סערה עמוקה שדורשת אמון מלא. אני מתחיל בחדירה איטית, שתי אצבעות מחליקות לתוך הכוס שלה, חשות את החום, את המרקם הקטיפתי, את ההתנגדות הקלה של שפתיה הרכות שנפתחות כמו עלי כותרת. היא נאנחת, פיה נפער, ואני דוחף שתי אצבעות נוספות לפיה. היא יונקת אותן, לשונה מתפתלת, רוק חם זולג על לחייה, עיניה מלאות כניעה. אני מרגיש את הכוס שלה מתהדקת, רטובה יותר, והיא זזה, ירכיה רועדות, הטוסיק שלה מתרומם, קופצני. אני נע עמוק, אצבעותיי מתעקלות, מחפשות את הנקודה הזו—קטנה, מחוספסת, רגישה, כמה סנטימטרים בפנים. כשאני מוצא אותה, אני משחק—מלטף בקצות האצבעות, מעסה בתנועות עדינות, כמו גלים, נותן לה להתמכר. היא ממלמלת, "אבא, זה מפחיד... זה חזק מדי..." קולה תמים, עיניה נוצצות מדמעות קלות. אני רוכן, מנשק את הדמעה מפניה, לוחש, "אני מחזיק אותך, קטנה, תני לי הכל." היא נרפית, גופה נמס, ואני מגביר, משתמש בשלוש אצבעות, מותח אותה קלות, תנועותיי עמוקות, מדויקות. אני מוסיף טוויסט—אגודלי מרפרף על הדגדגן תוך כדי, משלב תחושות, והיא הופכת לחיה. הכוס שלה מתהדק, שפתיה הפנימיות נעות, רטובות כל כך שהן משמיעות קולות חלקלקים. אני משנה זווית, מכופף אצבעות כמו וו, מושך על הנקודה, קורא לה להתפרק. היא צועקת, "אבא, אני לא יכולה!" אני לוחש, "את שלי, תראי לי הכל," ומגביר, תנועות חזקות, קצב מושלם. הכוס שלה מתפוצץ—זרם חם, עז, משפריץ על ידי, על המיטה, מרטיב הכל. היא רועדת, גופה מתכווץ, ואז ממלמלת, סמוקה, "אני לא יודעת אם השפרצתי או עשיתי עליך קצת פיפי..." אני מחייך, מלטף לחייה, "זה פיפי, אבל זה חמוד." אני יודע שהיא יודעת, והחיוך השובב שלה מראה שהיא מתענגת על החשיפה, בוטחת בי לגמרי.
היא מתרסקת, גופה רפוי, נצמדת אליי, פניה בחזי. אני מחבק אותה, מלטף את שערה, את לחייה, לוחש, "אני כל כך אוהב אותך, קטנה." היא מחייכת, עיניה נוצצות, "עוד פעם, אבא?" קולה רך, מתחנן.
"תמיד, יקרה שלי," אני עונה, מנשק מצחה, חום גופה נמס לתוכי, ליבי מלא בה.