שם זמני

אני נכנס הביתה בערב ההוא, ביום אביבי שהגשם הפתיע אותו משום מקום, הקטנה שלי מרימה אליי מבט מבולבל, עיניה מתרחבות בדאגה קלה כשהיא רואה את הבגדים שלי קצת רטובים, את הפנים שלי מוזרות, מכונסות בעצמן, את ההבעה שלי שהיא לא מצליחה לפענח, מין שילוב בלתי אפשרי של כאב, געגוע ומבוכה עמוקה.

"למה אתה נראה ככה?" היא לוחשת בחשש עדין, כמעט מפחדת לשמוע את התשובה.

אני לא עונה מיד, במקום זאת אני מוציא בשקט את הלפטופ מהתיק, מניח אותו על השולחן ומתחבר למצלמת הרכב בלי לומר מילה. היא מתיישבת לידי בשתיקה זהירה, כאילו מבינה שמשהו גדול וכואב עומד להיחשף בפניה עכשיו.

הלב שלי מתכווץ חזק כשהסרטון מתחיל להתנגן מולנו, בשתיקה כבדה, טעונה, כזו שמוחקת את כל העולם סביבנו. העיניים של הקטנה נעוצות במסך בדממה מוחלטת, והיא כמעט לא נושמת. גם אני מתקשה לנשום כשאני רואה את עצמי שוב: הפנים שלי מהורהרות מדי, העיניים שלי עצובות, כמעט רדופות, כשאני נוהג לאט בכביש הרטוב שהגשם ממשיך לטפטף עליו ברכות מלנכולית.

ואז המצלמה קולטת אותה—את טלי, חברתה הטובה, שזיכרונות ליל יום הולדתה מלפני כמה ימים עדיין מסרבים להרפות. מאז אותו לילה הן לא נפגשו כלל, שקועות בשתיקה כבדה וטעונה. חופשת הסמסטר הארוכה השאירה אותן מנותקות, כל אחת סגורה בעולמה, אף אחת לא מעזה ליצור קשר. והנה עכשיו טלי עומדת שם בתחנת האוטובוס, דמות קטנה, עדינה ושובת לב, לבד לגמרי בגשם שהרטיב את השמלה הדקיקה שלה עד שהפכה כמעט שקופה, נדבקת אל גופה הרועד קלות מקור, פגיעה כל כך.

היא עומדת שם בתחנת האוטובוס, לבד לגמרי בתוך הגשם שהרטיב את השמלה הדקיקה שלה עד שהפכה כמעט שקופה, נדבקת אל גופה הרועד קלות מקור, מדגישה את הקימורים העדינים והנשיים שלה, ואת הצללית השברירית, כמעט פייתית, שנראית פגיעה ויפהפייה כל כך. פניה עדינות להפליא, רכות וזוהרות מתחת לטיפות הגשם, ועיניה הגדולות נוצצות בתמימות מתוקה ושוברת לב. היא נראית כל כך עדינה, כל כך טהורה ויפה, שליבי שוב נצבט בכאב עז למראה שלה, כאילו די במראה הזה כדי להזכיר לי בבת אחת את כל מה שאני מנסה ולא מצליח לשכוח ממנה.
 

היא נכנסת בזהירות למכונית שלי ומתיישבת לצידי. שנינו שותקים לרגע ארוך, והשתיקה הזאת עמוסה בכל מה שאסור לומר, אבל אי אפשר שלא להרגיש.

"היי," אני אומר לה לבסוף, בעדינות אינסופית, "את בסדר?"

היא לא עונה מיד. היא מניעה לאט את ראשה לשלילה, עיניה הגדולות מוצפות דמעות, אך קולה בוגר ושליו הרבה יותר ממה שציפיתי כשפונה אליי: "חשבתי הרבה מאז הלילה ההוא," היא לוחשת ברוך עמוק, "על מה שקרה שם. אני יודעת שהתנהגתי בצורה מוגזמת כשיצאנו מהחדר, שעשיתי הצגה. יצאתי ערומה מול שניכם, התגריתי בה בכוונה, בך… אני לא יודעת מה עבר לי בראש. זה לא מי שאני באמת, אתה יודע. אני לא כזאת זולה, אני לא איזו זונה קטנה שרוצה לפגוע. אבל משהו פשוט השתלט עליי באותו רגע, ואני מתביישת בעצמי מאוד בגלל זה. ובכל זאת, מוזר לי להגיד, אני גם טיפה גאה בעצמי שהיה לי אומץ לצאת ככה, חשופה לגמרי, מולכם."

היא לוקחת נשימה איטית, מנגבת דמעה שחמקה על לחיה ומביטה בי בעיניים בוגרות ורכות כל כך. "אתה יודע, יש לזה הסבר מדעי. אוקסיטוצין. זה ההורמון שמופרש כשאנשים מתקרבים מאוד פיזית ונפשית, שיוצר קשר רגשי עמוק. קראתי על זה קצת מאז. ככל הנראה, האינטימיות שחווינו גרמה לשנינו לשחרר כמויות גדולות של אוקסיטוצין, ומאז אני פשוט לא מצליחה להשתחרר מהתחושה הזאת שאתה חלק ממני. זה לא רק ש'פתחת אותי תרתי משמע'," היא מצחקקת לרגע בעדינות ביישנית, "אתה פשוט נכנסת לי עמוק ללב, ואני לא יודעת איך מוציאים אותך משם."

אני מסתכל עליה בשקט מוחלט, הלב שלי מתכווץ בעדינות כואבת מהמילים החכמות, הבוגרות והרגישות שלה, ואני מרגיש צורך בלתי נשלט להתקרב אליה, להרגיש אותה קרוב יותר, אמיתית יותר. כמעט בלי לחשוב על כך, אני מושיט את ידי בזהירות אינסופית, אצבעותיי נעות באיטיות מהססת עד שהן מוצאות את שלה, משתלבות איתן באופן טבעי כל כך, כאילו נועדו מלכתחילה להתאים בדיוק ליד הקטנה והעדינה שלה. הידיים שלנו ננעלות אחת בתוך השנייה ברכות אינסופית, ואני חש מיד את עוצמת החיבור הזה זורמת דרכן, חמה ומרגשת, כאילו הן מדברות ביניהן בשפה שרק הן מבינות.

אני לוחש לה בכנות מוחלטת, קולי שקט ורועד מעט, מלא ברגש חשוף ואמיתי:
"אני יודע, טלי. גם אני מרגיש את זה. נקשרתי אלייך בצורה שלא חשבתי שאפשר בכלל. אני זוכר היטב שקראתי לך בטעות 'תינוקת שלי' כששכבנו מחובקים, ואני יודע שהרגשת בדיוק כמה באמת התכוונתי לזה, כמה הרגשתי שזו את, ושאת באמת שלי ברגע הזה."

עיניה הגדולות מתמלאות מיד בדמעות חדשות, נוצצות בעדינות אינסופית, והיא מהנהנת לאט ובהתרגשות שקטה, כשהיא לוחשת לי ברוך ובפגיעות מוחלטת:
"המשפט הזה… 'תינוקת שלי'… מאז אותו רגע הוא מתנגן לי בראש כל הזמן, בלי הפסקה. אני מריצה אותו שוב ושוב, וכל פעם הוא מכאיב לי מחדש כי אני רוצה שזה יהיה נכון. אני באמת רוצה להיות התינוקת שלך, שלך באמת, ואני לא יודעת איך להפסיק לרצות את זה."

היא לוקחת את ידי הקשורה בשלה בעדינות שאין לתאר, מקרבת אותה באיטיות אל פניה, מצמידה את שפתיה הרכות אל כף ידי, ומניחה נשיקה קטנה, תמימה ומלאה ברגש עמוק, שמרטיטה את כל גופי. הנשיקה שלה שורפת על עורי, מתוקה, אינטימית וכואבת להפליא, מותירה בי סימן בלתי נראה אבל בלתי נשכח של כל מה שאנחנו מרגישים ברגע הזה.

בלי לחשוב, כאילו כף ידה מבקשת ממני בתנועה הזאת בדיוק את אותו הדבר, אני מקרב את היד שלה אל פניי, מצמיד את שפתיי לאצבעותיה הדקות והרועדות, מנשק אותן בעדינות אינסופית, חש בכאב ובמתיקות עמוקה את הפגיעות ואת התום שלה דרך הנשיקה הקטנה הזאת, כאילו גם אני מודה בפניה בשקט שליבי באמת שייך לה, למרות כל מה שאסור, למרות כל מה שכואב.

אנחנו נשארים כך, ידינו שלובות, מחזיקות חזק זו בזו, כאילו מנסות ללא מילים להיאחז ברגע העדין והפגיע הזה, לשמור אותו בתוכנו לעד, אף על פי ששנינו יודעים עמוק בליבנו שהחיבור הזה יכאב לשנינו, ושבסופו של דבר, למרות הכנות והאהבה האמיתית הזו, ניאלץ לוותר עליו – פשוט משום שהכאב שהוא יגרום יהיה גדול מדי, הרסני מדי, בלתי נסלח מדי.

היא משתתקת לרגע ארוך, כבד ומלא משמעות, ומבטה יורד למטה בעדינות שבורה, אל הדמעות השקטות שממשיכות לזלוג על לחייה ברוך אינסופי, מותירות אחריהן שבילים שקופים של כאב מתוק ומייסר. היא לוקחת נשימה איטית ועמוקה, כמו מנסה לאסוף בתוכה את הכוח לחשוף בפניי את האמת העמוקה והפגיעה ביותר שלה, ולבסוף פותחת את פיה ואומרת בקול קטן, שקט וכואב, בוגר באופן שובר לב:

"אבל אני לא רוצה מישהו אחר," המילים שלה יוצאות ממנה כמעט בתחינה, בעדינות שאין לתאר, עמוסות בפגיעות מוחלטת, כנה וכמעט בלתי אפשרית, "אני רוצה רק אותך. אפילו שזה אסור, אפילו שזה פוגע. כשבאתי באותו לילה, חשבתי בתמימותי שזאת תהיה רק חוויה קטנה, משהו מרגש שאחווה ואז אשכח במהירות, אבל טעיתי כל כך. זה חדר הרבה יותר עמוק משדמיינתי. זה חדר עמוק לנפש שלי, השתלט על הלב שלי בצורה שלא הכרתי, ואני כבר לא יכולה להתכחש לעוצמה הזו."

היא משתתקת שוב, לוקחת נשימה מהוססת ומלאת כאב, וכאילו המילים הבאות קשות לה מנשוא, היא לוחשת לי ברעד שקט וטעון, פגיעה באופן בלתי נתפס:

"והכי גרוע," קולה נשבר מעט, עדין ופגיע כל כך, "זה שאיבדתי שליטה מול הקטנה שלך, שהיא החברה הכי טובה שלי. פגעתי בה בלי לחשוב, בלי להתכוון, מתוך מקום שלא הצלחתי בכלל לזהות בעצמי, ואני מתביישת בזה כל כך. החברות איתה היא אחד הדברים הכי חשובים ויקרים לי בעולם, ואני לא יודעת אם אי פעם היא תוכל לסלוח לי."

היא עוצרת לרגע נוסף, ואז מביטה בי במבט עמוק, מלא הערצה וכאב גם יחד, וכאילו פתאום היא מצליחה להבין משהו עמוק בהרבה:

"אבל ברגע הזה," היא מוסיפה בלחש עדין ומרגש, "כשהכל קרה, כשהייתי חשופה כל כך ופגיעה כל כך, ראיתי אותך, ראיתי אותך באמת. ראיתי כמה אתה מקסים, כמה אתה מיוחד בצורה שאי אפשר אפילו להתחיל לתאר. ראיתי איך אתה מגונן על הקטנה, איך אתה מגן עליה במסירות אבהית, אבל באותו זמן בדיוק, גם הצלחת להגן עליי. ראיתי איך אתה עושה את זה בכנות אמיתית, באומנות רגשית יוצאת דופן שלא קיימת אצל אף אדם אחר שפגשתי אי פעם. הצלחת, בלי שום הצגה או זיוף, לשדר לשתינו אהבה אינסופית, להראות לנו שאנחנו רצויות ואהובות בעולם שלך, כל אחת בדרכה שלה, כל אחת עם המקום המיוחד ששייך רק לה בלב שלך."

היא עוצמת את עיניה לרגע, הדמעות שלה זולגות עכשיו מהר יותר, ללא שליטה, מרטיבות את פניה היפות והעדינות, ואז ממשיכה, כשקולה מלא בכנות מוחלטת ובשבריריות מדהימה:

"זה לא היה משחק, אני יודעת. זה היה כל כך אמיתי, כל כך אותנטי ומדויק, שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליך, להעריץ אותך, להתאהב בך עמוק יותר. איך הצלחת לעשות את זה, איך הצלחת להיות שם בשביל שתינו בצורה כל כך עדינה, מתוקה, מגוננת ומלאת אהבה—אני לא חושבת שאתה בעצמך מבין את גודל הקסם והכוח שיש בך ברגעים האלה. ואני רק מתפללת," קולה יורד ללחישה שבורה וכנה, "שיום אחד אוכל להיות שוב חלק מהעולם המופלא והאכזרי הזה שבנית סביבך, אפילו שרק לרגע קט, גם אם רק בחלום."

אני מביט בה בעיניים רכות, מבין לעומק כמה בוגרת, עדינה, מקסימה ואמיתית הילדה הזאת שלידי, שזה עתה חגגה 25. ואני יודע באותו רגע, בלב כבד מנשוא, שגם היא יודעת בדיוק כמוני, שלעולם לא נוכל להיפגש שוב.

אני נאנח בכאב עמוק, ומסיע את הרכב מתחת לבניין שלה. כשהרכב נעצר, היא מסתובבת אליי בהיסוס מתוק, עיניה גדולות ומתחננות. "אפשר חיבוק אחרון לפני שאני יוצאת?"

"בטח שכן," אני לוחש, כמעט ללא קול.

היא מתקרבת אליי בזהירות עדינה, ראשה הקטן נשען על כתפי, ואני מחבק אותה ברוך אינסופי, מלטף את ראשה ברכות, נותן לידיי להחליק על גבה הקטן, מרגיע אותה כמה שאפשר. "את כל כך טובה," אני לוחש לה בשקט, מנחם, "כל כך מגיע לך אושר."

היא מתחילה לבכות אז, בשקט עצור, ולפני שאני מספיק להבין מה קורה, אני רואה על המסך איך כף ידה העדינה של טלי זזה בזהירות, באיטיות מהפנטת, ומרימה לאט ובחינניות כמעט חלומית את שולי השמלה הדקה שלה. היא מסיטה בדיוק מופלא את התחתון הצידה, חושפת לרגע קצרצר את פס החוטיני הלבן שנמתח בעדינות מטריפה בין הישבנים העגולים, הרכים והנשיים שלה.

ואז, בתוך הדממה המוחלטת, נשמע לפתע הצליל החרישי והעדין של זרם נוזל קטן וחמים, אינטימי להפליא, שנובע מתוכה וזולג עליי, בעוצמה מפתיעה ובכמות גדולה בהרבה ממה שציפיתי. הוא נספג במהירות דרך מכנסיי, מחלחל דרך הבד עד שאני חש את החמימות העדינה הזו עוטפת אותי לחלוטין, נספגת עמוק לתוך ריפודי העור הבהירים והיקרים של המושב.

הריח המפתה והבלתי נתפס של השתן שלה ממלא את חלל הרכב, מתקתק ומלוח קלות, נשי בצורה שאינה מותירה מקום לספק, ממלא אותי בתחושת התרגשות אסורה ועמוקה כל כך עד שהנשימה שלי נעצרת לרגע. הגוף שלי מגיב מיד – הזין שלי מזדקף בכוח, בכאב כמעט בלתי נשלט, זקפה חדה וקשיחה שדוחקת במכנסיי הרטובים והכבדים מהנוזל החמים שלה.

אני לא מצליח ולא רוצה לעצור את עצמי, לא רוצה שהיא תפסיק. משהו באומץ שלה, בתעוזה המדהימה, במתיקות ובפגיעות שבהן היא מעניקה לי את החלק האינטימי ביותר שלה, מטריף אותי לחלוטין. ברגע הזה לא אכפת לי משום דבר אחר—לא מהריפודים היקרים שהכתם בהם הולך ומתרחב, לא מהבגדים הספוגים בנוזל האינטימי שלה, ולא משום דבר אחר מלבדה.

אני מניח את ידי בעדינות וברוך על ראשה, מרגיע אותה, מעודד אותה בלי מילים להמשיך, מאפשר לה להרגיש כמה עמוק אני מקבל את המתנה הזאת, כמה הרגע הזה משמעותי, כמה אני שייך לה לחלוטין עכשיו. זרם השתן ממשיך לזלוג ממנה, להרטיב אותי בעוד ועוד גלים חמים, מלטפים, אינטימיים עד טירוף, והגוף שלי מגיב בעוצמה חריפה ומתמשכת של תשוקה אסורה ובלתי נשכחת, כזו שתישאר חרוטה בי לעד.

החמימות ממשיכה לזרום ממנה, ואני חש באופן ברור ומוחשי את השרירים הקטנים והעדינים שלה מתכווצים ברכות מתחת לאצבעותיי, את החמימות זולגת ומתפשטת בין ירכיה, מרטיבה ומחברת אותנו באופן בלתי ניתן להפרדה.

טלי מצחקקת אז ברוך כמעט ילדותי, במתיקות שברירית ומבוישת להפליא, ולוחשת לי בחמידות אינטימית ומקסימה כל כך:
״אני מצטערת, השלפוחית שלי פשוט כל כך מלאה עכשיו... הפיפי שלי יהיה ארוך ומתמשך מאוד, אז תצטרך להיות סבלני איתי.״

הדמעות שלה זולגות ללא קול על כתפי, מרטיבות אותה גם הן בעדינות אין־סופית, ואני מבין היטב שדרך הרגע האינטימי, המוזר והמטלטל הזה, טלי אומרת לי ללא מילים את כל מה שהיא לא מצליחה לבטא בקול. ההתנצלות שלה עמוקה וכואבת, והחיבור שהיא יוצרת בינינו הוא בלתי נשכח, עמוק כל כך, חושני ואינטימי עד כאב.

״אני מקווה שלא תשנא אותי עכשיו,״ היא לוחשת בקול שבור כל כך, טעון ברגש טהור ובלתי מוגן, כאילו הנפש שלה כולה חשופה בפניי, ״ככה אני מוודאת שלא תשכח אותי לעולם.״

אני מקרב את שפתיי לאוזנה ולוחש לה בשקט ובכנות מוחלטת: "לעולם לא אוכל לשנוא אותך, טלי. ההפך הגמור. עכשיו באמת לעולם לא אוכל לשכוח אותך."

אני חש בכאב מתוק את המשמעות העמוקה של הרגע הזה, וכפות ידיי יורדות מעצמן באיטיות מהוססת ומדויקת אל מתחת לשמלה הלחה שלה. האצבעות שלי נפגשות שוב עם הטוסיק הקטן שלה, ותחושת אושר בלתי נתפס מציפה אותי – כאילו זכיתי במתנה אחרונה, יקרה להחריד, אולי בפעם האחרונה אי פעם. אני אוחז בישבנים הרכים, העגולים והקטנים שלה, ממלא את כפות ידיי בטוסיק שכל כך התגעגעתי אליו, מלטף את העור החלק והחמים, מרגיש את הרוך המושלם ואת העדינות שממכרת אותי שוב ושוב. כל אותה העת, אני מרגיש איך הפיפי שלה ממשיך לזרום באיטיות מרגיעה, ארוכה ומענגת, כאילו היא נותנת לי, במתיקות ובנדיבות שוברת לב, את הזמן שאזדקק לו כדי להטמיע את התחושה שלה בתוכי לנצח.

האצבעות שלי מרגישות מיד את החוטיני הלבן, ספוג לחלוטין בנוזל החמים, האינטימי והמתקתק שלה, שנדבק בצורה מושלמת לעורה העדין, מעביר דרכו ישירות אליי את החום, הרטיבות והפגיעות הכמעט בלתי נתפסת שלה. אני חש את הבד דקיק, חלקלק, ספוג עד תום, כאילו ממיס את עצמו תחת מגע האצבעות שלי, מאפשר לי לחוש כל פרט ופרט מתחתיו.

לרגע קטן, כמעט בלתי נשלט, קצות האצבעות שלי מחליקות עמוק יותר, מרפרפות תחילה בהיסוס מכאיב על השפתיים העדינות, החמימות והרטובות של הכוס שלה. אני מרגיש היטב את המרקם שלהן, חלק כמשי דקיק, קטיפתי, רך להפליא, כמעט שברירי תחת מגעי. כשהאצבעות שלי לוחצות קלות, הן נפשקות מעט, חושפות את החום הפנימי הממכר, ואני חש בבירור איך הפיפי שלה ממשיך לנבוע מתוכה בזרם איטי, חמים ומרגיע, מטפטף על אצבעותיי בקצב אחיד, ממכר ובלתי נשלט.

אני מתמסר לתחושה הזו לחלוטין, חוקר בזהירות עדינה את כל פרט בגופה. האצבעות שלי מחליקות הלאה, נוגעות עכשיו בצורה ישירה יותר בפתח הצר והקטן שלה, מרגישות בבירור את השפתיים הפנימיות, רטובות, חלקלקות וחמות כל כך, שהתחושה כמעט ממיסה אותי לגמרי. ברגע המגע הראשוני, הן נפשקות בקלות כמעט כואבת, רגישות באופן בלתי נתפס, מזמינות אותי פנימה כאילו חיכו רק לי.

קצות אצבעותיי מחליקות עוד קצת, נוגעות ממש בשבריר שנייה בדגדגן הזעיר שלה, ואני מרגיש אותו מיד – קטן להפליא, חם בצורה כמעט לוהטת, פועם בחוזקה אינטנסיבית, שולח פעימות של רטיבות נוספת שמרטיבות ומציפות את האצבעות שלי. מגע קליל ועדין זה בלבד גורם לה לפלוט אנחה קטנה, כמעט בלתי נשמעת, שמגיעה מעומק גרונה, מלאה ברגש עז של התמסרות אינסופית ותשוקה כמעט כואבת.

כשהיא מרגישה את המגע שלי, רגליה נפתחות באיטיות מכוונת, פגיעות, מזמינות אותי אל תוכה עמוק יותר. אני מרגיש מיד את הכוס שלה מתרחב מעט, פותח עצמו אליי, מאפשר לי להחליק פנימה לתוך חום אינטימי, אסור, כמעט מסוכן. זרם הפיפי ממשיך לזלוג עליה ועליי, ואני חש אותו כעת זורם בחופשיות בין האצבעות, מחמם אותן, מחבר בינינו ברטיבות אינטימית שממכרת אותי לחלוטין, ממיסה כל התנגדות שעדיין נותרה בי.

אך כשהיא מבחינה בהיסוס שלי, בתנועה הזעירה של היד שעומדת לסגת אחורה, היא סוגרת את ירכיה בפתאומיות אינסטינקטיבית, לוכדת את ידי ביניהן בכוח עדין, אך ברור מאוד בכוונותיו. האצבעות שלי נצמדות כעת בלחץ חם ורטוב עוד יותר אל הכוס שלה, ובאותו רגע של חולשה והתרגשות אסורה, אני מאפשר להן להחליק עמוק יותר. כעת אני מרגיש בבירור מוחלט את מלוא החום, הרטיבות והמרקם החלקלק שלו, שנדבק אליי כאילו אינו מתכוון לשחרר אותי לעולם. האצבעות שלי נעות פנימה באופן כמעט בלתי רצוני, מפשקות בעדינות את השפתיים הפנימיות החלקות, הצרות והעדינות שלה, מרגישות את הכוס שלה מתהדק סביבן בכיווץ רך ומקבל, מזמין אותי להיכנס עמוק יותר ולחקור עוד קצת.

הפיפי שלה ממשיך לזלוג עליי בזרם חם ועקשן, מרטיב את אצבעותיי, גולש לכף היד, וממלא אותי בתחושת שייכות מוחלטת, מסוכנת ואסורה כל כך, עד שהיא כמעט בלתי נסבלת בעוצמתה. במשך כמה שניות אינסופיות אני לא מתנגד, האצבעות שלי מחליקות עוד ועוד פנימה, מרגישות בבירור מוחלט את המקום העדין והאסור ביותר בתוכה, עד שאני ממש מגיע לנקודה הרגישה, זו שגורמת לה לאבד שליטה, נקודת ה־G שלה, המקום שהופך אותה לשלי לגמרי ברגעים האינטימיים ביותר.

כשהאצבעות שלי פוגשות בנקודה הזו, אני מרגיש אותה מתכווצת באופן ברור, כמעט בעונג אינסטינקטיבי, כל הגוף שלה מגיב בתנועה קלה של התמסרות מפתיעה. תחושת החום, הרטיבות, והפעימה העדינה של ההתרגשות שלה עוברת ישירות אליי, הופכת לחלק בלתי נפרד ממני, ואני כמעט שוכח לרגע עד כמה אסור ומסוכן מה שקורה בינינו.

ואז, רק אז, כשכבר כמעט מאוחר מדי, תחושת האשמה והבהלה מכה בי בחדות פתאומית, ואני מבין מיד שהרחקתי לכת הרבה יותר ממה שהתכוונתי. אני מתנתק ממנה בתנועה חדה, כמעט בבהלה, מושך את ידי חזרה במהירות. כשהאצבעות שלי מתנתקות ממנה, אני עדיין מרגיש אותן טעונות, דביקות וחלקלקות מהנוזל החמים והמתוק שלה, מלאות בכל מה שחוויתי זה עתה באופן ברור וחד להפליא.

הלב שלי דופק בפראות כשהיא משחררת אותי באיטיות מהוססת, מבטה מבולבל ופגיע. העיניים שלה מתמלאות בהבנה כואבת, וברגשות סותרים של בושה, תשוקה וחרטה, והאוויר בינינו נטען בשתיקה כבדה, בלתי נסבלת כמעט, של אמת כואבת מדי.

"חבל," היא לוחשת לבסוף, כמעט בכעס חרישי, "כי בדיוק שם אני רוצה אותך."

הכאב, הבושה, והאהבה העמוקה שלה מתערבבים בתוך הדמעות הזולגות על לחייה, ואני אוחז בה חזק יותר, מצמיד אותה אליי בכל הכוח, כאילו בדרך הזאת אוכל להבטיח לה ולעצמי שלעולם לא אפגע בה שוב, שלעולם לא אשכח אותה. אני מלטף את הישבן הקטן שלה ברוך אינסופי, כמעט אבהי, מרגיע את הרעד בגופה ומנסה לנחם אותה ללא מילים, יודע שלעולם לא אצליח למחוק את הרגע הזה מתוכי.

ברגע הזה, כשהיא צמודה כך אליי, משהו עמוק בליבי מתעורר לפתע בכמיהה בלתי נשלטת לפה שלה. אני נזכר בטעם שלו, בחום המושלם, בלחות המתוקה של הרוק, ובמיוחד בנשיכות התמימות והעדינות שהשאירו עליי סימנים בלתי נראים אך בלתי נשכחים. כאילו הלב שלי מחובר אליה בחוט נסתר, כאילו היא מרגישה בדיוק את המחשבות שלי דרך גופה, טלי מרימה בזהירות איטית את ראשה, מניחה את לחיה הרטובה על לחיי. אני מרגיש את העיניים שלה, עצומות לרגע, נפתחות שוב, ממצמצות בעדינות מהססת, ריסיה הארוכים והרטובים מרטיטים בעדינות על עורי, מערבבים את הדמעות שלה עם שלי ברגע אינטימי שמכאיב ומרפא בעת ובעונה אחת.

בלי שום התראה, היא פותחת את פיה הקטן, מתקרבת לאט, וכאילו היא קוראת כל מחשבה כמוסה שלי, היא מצמידה את שפתיה הרכות אל הכתף שלי, תחילה דרך הבד הדק של החולצה. אני מרגיש את חום פיה מתפשט לאט דרך הבד, יוצר תחושה מוזרה של אינטימיות מהוססת, כאילו הבד הדק עדיין מגן עליי, מגן עלינו, אבל לא להרבה זמן. אני חש בחדות מרטיטה את השיניים הקטנות והחדות שלה מתהדקות דרך החולצה, ננעצות תחילה באופן עדין, כמעט מהוסס, ורק לאחר שהרגישה אותי נרגע לתוך תחושת הנשיכה, ידיה הקטנות מחליקות אל מתחת לבד, חושפות בזהירות איטית ומדויקת את העור הרגיש שלי. המגע של אצבעותיה העדינות, כמעט ילדותיות, על עורי החשוף, גורם לי להצטמרר מיד, להרגיש חשוף ופגיע אך גם בטוח לחלוטין בידיה.

ואז, בהדרגה איטית כמעט מכאיבה, היא חוזרת לאותה נקודה מדויקת, הפעם חשופה לגמרי, ומתחילה לנשוך אותי שוב. פיה נפער בעדינות, באיטיות מרטיטה, ואני מרגיש תחילה את חום נשימתה העמוקה עוטף את עורי, ורק אז מגיע מגע שפתיה, עוטפות אותי ברכות מושלמת. מיד לאחר מכן השיניים הקטנות והחדות שלה מחפשות את מקומן שוב, הפעם על העור שלי ממש, לוחצות בעדינות שקטה, חודרות דרך כל שכבות ההגנה שעוד נותרו לי. הנשיכה הזו עמוקה יותר, חמה יותר, איטית ומייסרת כל כך שאני כמעט מאבד את הנשימה, כמעט שוכח איפה אני נגמר ואיפה היא מתחילה.

אני מרגיש את הלשון שלה מחליקה מתוך פיה באיטיות מטריפה, חמה, לחה, רכה להפליא אך עוצמתית כל כך כשהיא טעונה ברגש עמוק כל כך, כשהיא מלקקת ומרטיבה בעדינות את הנקודה הזו שכבשה לעצמה על גופי. החלל החמים, הלח, העוטף והאינטימי של הפה שלה מחבק אותי במתיקות מכאיבה, ובאותו רגע אין בעולם שום מקום אחר שבו הייתי רוצה להיות יותר מפיה הקטן, העדין, האוהב, הנושך. האפקט הזה של היניקה שהיא יוצרת, כאילו הפה שלה אוחז בי, נצמד אליי כמו תינוקת קטנה שמחזיקה בי דרך פיה כדי שלעולם לא יעזבו אותה, מערער אותי עד היסוד.

תחושת ההשתייכות הזו לפה שלה, לחום שלו, ללחות המתוקה והסמיכה של הרוק שלה שמרטיב את עורי, לכל תנועה קטנה של לשונה הרכה, לכל התהדקות מדויקת של שיניה הקטנות, כל אלו גורמים לי להרגיש חשוף ופגיע לחלוטין. ברגע אחד בלתי נשלט, אני לוחש לה מילים שנפלטות מתוכי ללא מחשבה, מתוך צורך עמוק ואמיתי כל כך:
"טלי שלי, מתוקונת, את אוצר פלאי."

מיד כשהמילים יוצאות מפי אני מרגיש כעס עמוק כלפי עצמי, לא משום שאיני מרגיש כך – ההפך הגמור, משום שאני יודע בדיוק עד כמה המילים האלה נכונות – אלא משום שאני יודע שאין דרך שהן יתגשמו בלי לפגוע בה, בקטנה שלי, ואולי גם בי עצמי, יותר מכל. המחשבה הזו כואבת ומייסרת, כאילו מילים אלו גזרו עליה עונש קשה מדי.

אני מרגיש את גופה הקטן מתכווץ בכוח מייד כשהמילים נפלטות מפי, כאילו הן פגעו בה ישירות בנקודה הכי רגישה בליבה. הדמעות שלה, חמות, שקטות ומרות, זולגות לאט על העור שלי ומטפטפות כמו אש שקטה של כאב עמוק.

ואז, בלי שום אזהרה, הנשיכה שלה מתהדקת בעוצמה פראית, כמעט זועמת, מוחצת את העור הרגיש שלי בין השיניים הקטנות והחדות שלה בכוח שלא הכרתי בה קודם. אני מרגיש בחדות בלתי מתפשרת את הכאב החד, המתוק והחריף שמתפשט מיד בנקודת הנשיכה, מתערבב בעונג אסור וכואב להפליא, ויודע בוודאות שהיא מתכוונת עכשיו להעניש אותי, להותיר בי סימן שלא אוכל לשכוח לעולם.

אני מהדק את אחיזתי בפניה בתגובה אינסטינקטיבית, כמעט מגוננת, אך במקום להרפות, טלי רק לוחצת חזק יותר, שיניה חודרות עמוק יותר, בכוונה ברורה להשאיר חותם עמוק, סימן אדום ובולט על עורי. אני שומע את נשימתה דרך אפה, כבדה ומתאמצת, והיא מרעידה את כל גופה כשהיא דוחפת את עצמה לקצה גבול היכולת שלה, משקיעה בנשיכה הזו את כל הכאב, כל הפגיעה, כל האהבה הנואשת והבלתי אפשרית שהיא מרגישה ברגע הזה.

היד שלי לוחצת עליה עוד יותר חזק, כאילו מבקש שתמשיך, שתטביע את עצמה בי. הרוק החמים שלה זולג בכמות גדולה יותר עכשיו, רטוב וסמיך, נוטף באיטיות מכאיבה על העור שלי, מוסיף לתחושת החום והכאב המענג שמרטיט אותי עד לשד עצמותיי. אני מרגיש בבירור את המאמץ האדיר שלה, איך היא נאחזת בי דרך הפה הקטן, נושכת בכל הכוח שיש לה, כאילו זו הדרך היחידה בה תוכל לגרום לי באמת להבין מה עוללתי לה.

ברגע הזה, כשהיא בשיא הכאב והזעם שלה, משהו בתוכי נשבר ומתחבר בו זמנית, ואני לוחש לה בשקט, כמעט בכניעה מוחלטת:
"תשאירי עליי סימן, טלי. כזה שלעולם לא אוכל לשכוח."

היא מיד לוחצת חזק יותר, עמוק יותר, נשיכה פראית ומייסרת בעוצמתה, וכשאני מרגיש שהשיניים שלה כבר כמעט מפלחות את עורי, רק אז היא נעצרת לרגע קט, מתנשמת בכבדות לתוך הבשר הפצוע, כאילו מסיימת לסמן אותי. הכאב החד מתחלף לאיטו בתחושה צורבת, מענגת להפליא, ואני יודע עכשיו שהסימן האדום, העמוק והכואב שהשאירה עליי יהיה שם ימים ארוכים, עדות חיה לכאב המתוק, הפראי, והבלתי נשכח הזה, ולכך שטלי באמת הענישה אותי—והשאירה בי חותם שאיש לעולם לא יוכל למחוק.

רק כשהיא משחררת את הנשיכה באיטיות אינסופית, כאילו נפרדת ממשהו יקר כל כך שלא תוכל לחוות שוב לעולם, אני מושיט אצבע זהירה ורועדת ונוגע בשפתיה. האצבע שלי מרפרפת בעדינות אין-סופית על השיניים הקטנות והחדות שלה, נוגעת בקצה הלשון החמה, הרטובה, ממכרת שלה, מחליקה על השפתיים שלה, מרגישה את הרטיבות המתוקה, את החמימות האינטימית. ואז האצבעות שלי מלטפות לאט את הלחי הרטובה שלה, מרגישות דרכה את החיוך הקטן, המתוק והעצוב כל כך שהיא לא מצליחה להסתיר, את הכאב, את האהבה ואת ההשלמה השקטה שמילים לעולם לא יצליחו לתאר.

אני רואה את עצמי על המסך פונה אליה בהיסוס, קול שקט, כמעט מבויש, כשאני מבקש ממנה את הבקשה המוזרה הזו, הכמעט ילדותית, ובכל זאת טעונה בכל כך הרבה כמיהה בלתי נשלטת:

"טלי, לפני שאת יוצאת, אני יכול לבקש משהו אחרון? קצת מוזר?"

היא מסתכלת עליי, עיניה הגדולות נפקחות מעט יותר, תמימות ומתוקות, מהנהנת מיד ללא שום היסוס, בלי טיפת ביקורת או שאלה. "מה שתרצה," היא לוחשת בשקט, בעיניים שכמעט מתחננות שאבקש עוד משהו ממנה, שרק לא אתן לרגע להסתיים עדיין.

אני לוקח נשימה עמוקה, כמעט מתבייש לומר לה את המילים האלה, ובכל זאת הן יוצאות ממני בשקט מוחלט, בעדינות מבוישת:

"אני רוצה להריח את הפה שלך בפעם האחרונה. רק להרגיש אותו, רק לזכור את התחושה שלך."

עיניה נוצצות, כמעט מתרגשות מהבקשה התמימה, המוזרה והאינטימית הזו, והיא מתקרבת אליי בזהירות עדינה, ללא שום מחאה, בשקט המתוק והמוכר שלה. היא עוצרת ממש קרוב אליי, פותחת בעדינות מושלמת את פיה הקטן, מאפשרת לי להתקרב אליה לאט, מקרבת את שפתיה אל פניי, מחכה בשקט שאקח את מה שאני צריך, כמה שאצטרך.

אני רואה את עצמי מתקרב לאט, אפי כמעט נוגע בשפתיים הפשוקות שלה, ואני לוקח נשימה איטית ועמוקה. הנשימה שלה נכנסת לתוכי, חמימה, נעימה להפליא, כל כך מוכרת, כל כך מתוקה.
אני מרגיש שוב את הריח המדויק שלה, נקי כל כך, עדין וטרי: ניחוח נשי עדין ומתקתק שמתערבב עם מנטה קלילה, כמעט בלתי מורגשת, של משחת השיניים בה השתמשה בבוקר. מתחת לזה, אני חש את הריח הטבעי והמושלם של הרוק שלה, חמים, לח, מתוק כל כך ומעט מלוח, הכי אינטימי ואמיתי שיש, ריח ששייך רק לה, שאי אפשר לזייף או לשחזר, שאני מתמכר אליו לחלוטין.

אני מקרב את אפי יותר, ממש בתוך פיה הפעור מעט, מרגיש את הלחות החמימה והאינטימית הזו עוטפת אותי בעדינות מסחררת. אני לוקח נשימה נוספת, איטית וממושכת, מכניס לתוכי את הנשימה שלה, טועם באפי את הרוק המתוק שלה ממש מתוך הפה שלה, מתמסר לתחושה החושנית, החמימה והבלתי נשכחת הזו.

היא לא זזה, רק מאפשרת לי את הרגע הזה, שקטה לחלוטין. ואז, בעדינות בלתי אפשרית, מתיקות כמעט שובבה ומבוישת שלה, היא סוגרת את הפה שלה לאט, בזהירות עדינה סביב קצה אפי. לא נושכת ממש, רק סוגרת בעדינות מושלמת את שפתיה ושיניה הזעירות על אפי, ברכות כזו שכמעט לא מורגשת.
הרוק החמים שלה מטפטף עכשיו מתוך הפה הפתוח למחצה, זולג באיטיות מושלמת על אפי, מטפטף על שפתיי, מותיר אותי לח לחלוטין מנוזל אינטימי שלה, כל טיפה קטנה היא מתנה אחרונה, מתוקה עד כאב.

אני מרגיש את הגוף שלי מגיב בחדות, כל עצב מתוח עד קצה גבול היכולת, כאילו מעולם לא חוויתי אינטימיות כה עדינה, מטריפה ומלאה משמעות. אני מצטמרר קלות, גל עונג בלתי נשלט עובר במורד עמוד השדרה שלי, פועם דרך כל תא בגופי. הנשימה שלי נעצרת לשנייה, כאילו גופי חושש שתנועה אחת מיותרת עלולה לשבור את הקסם השברירי והיפהפה הזה. התחושה שלה עוטפת אותי בחמימות אינטימית, טהורה עד כאב, כמו סם נדיר שאיני רוצה לוותר עליו לעולם. כשהיא ממשיכה להחזיק את פיה הקטן והעדין סביב אפי, אני חש את הנשימה החמה שלה עמוק בתוכי, את הרוך של שפתיה ואת הלחות המתוקה של הרוק שלה שנמהלת באפי, ממלאת את חושיי לחלוטין.

כשאני מנסה למשוך את האף חזרה, בתנועה איטית ומעט מהוססת, היא לא מאפשרת לי לעזוב. במקום זאת, היא שואבת אותו קלות לתוך פיה, נאחזת בו ברוך מתוק, כמעט ילדותי, כמבקשת ממני בשקט לא לשבור עדיין את החיבור המיוחד הזה. ואז, להפתעתי, אני מרגיש את השיניים הקטנות שלה מתהדקות בעדינות ממיסה סביב אפי, מעניקות לי נשיכות קטנטנות, מתוקות להפליא, נעימות ומרטיטות באופן בלתי צפוי. כל נשיכה כזו גורמת לי להישאר עוד קצת, משאירה אותי מהופנט לחלוטין אל החמימות הזו, לא מסוגל או אפילו לא רוצה להתנתק. היא צוחקת בשקט, צחקוק עדין ומקסים, תוך שהלשון הרכה והחמה שלה מחליקה באיטיות מטריפה על האף שלי, מלטפת אותו ברכות מתוקה ובאהבה אינסופית, כאילו היא נהנית ממשחק קטן, פרטי וסודי שלנו.

אני מתמסר לגמרי, נכנע ברצון לתחושות המטריפות הללו, מאפשר לעצמי לשקוע עמוק יותר ויותר בתחושת הקרבה האינטימית הזו, חש אותה מתהדקת סביבי, נחקקת בי בצורה בלתי נשכחת, עוטפת אותי בחמימות שלעולם לא אוכל לשכוח.

רק כשאני סוף סוף מצליח להתנתק בעדינות אין־סופית, כמעט בכאב פיזי ממשי, אני פוקח את עיניי באיטיות, כאילו מתעורר מתוך חלום מתוק במיוחד, ומבין לעומק עד כמה עמוק ועוצמתי הרגע הזה נצרב בנפשי ובגופי. טלי מביטה בי אז ברוך אינסופי, עיניה מלאות אהבה מהולה בעצב עדין וגעגוע שכבר מתעורר בינינו, למרות שאנחנו עדיין קרובים כל כך. היא מלטפת לי את הפנים בזהירות מייסרת, אצבעותיה מחליקות בעדינות מרגשת על עורי הלח עדיין מהרוק שלה, ואז רוכנת קדימה ומניחה נשיקה קטנה, רכה וחמימה על אפי. הנשיקה התמימה הזאת סוגרת את הרגע באופן מושלם, חותמת את התחושה שלה בתוכי לתמיד.

אני לוחש לה בשקט, קול רועד מעט מרגש, כשאני עדיין מרגיש את החמימות של הרוק שלה, את הטעם המתוק והאינטימי שנשאר טבוע בי לנצח:

"טלי, הפה שלך פשוט קסום."

חיוך מבויש וקסום עולה על שפתיה, והיא עונה בקול רך, כמעט בלחישה:
"אתה זה שקסום. לימדת אותי את הכוח האמיתי של הפה שלי. תמיד נמשכו לטוסיק שלי, לציצים, ניסו בצורה כמעט פתטית להגיע לכוס שלי, ואני יודעת שאתה אוהב את כל אלה, אבל איתך—התרגשתי שהפה שלי הוא הדבר שכבש אותך. עכשיו הפה שלי תמיד יתגעגע אליך, תמיד יחכה לך, תמיד ירצה להיות רק שלך."

היא מלטפת אותי שוב באצבעות עדינות, כמעט בזהירות, ונשיקה עדינה נוספת מונחת בעדינות מרטיטה על קצה אפי. מבטה נהיה עצוב יותר, עמוק יותר, כשהיא לוחשת בקול שביר מעט:
"זה גם מה שעצוב לי כל כך, שאתה באמת אמיתי איתי. אני מרגישה את זה בכל חלק בי, שאתה נמשך למה שאני בפנים."

"זה נכון," אני מאשר ברוך, מניח נשיקה עדינה על מצחה, מאפשר לרגש הזה לחלחל לשנינו, עמוק, מתוק ותמים כל כך, לרגע קסום שנמשך לנצח.

היא מתרוממת באיטיות ממכרת, כמעט טקסית, כאילו כל תנועה שלה היא חלק מטקס סודי ומלא מסתורין. מושב העור הבהיר תחתיה משמיע צליל עדין של היפרדות, רמז לחמימות האינטימית שהשאירה אחריה, לתשוקה המוסתרת שחלחלה אל הריפוד ונותרה שם, כמו סימן בלתי מחיק של רגע אסור, מתוק וכואב.

פניה סמוקות עמוקות, הגוון הוורוד על לחייה הבהירות מעמיק ומעיד על סערת רגשות פנימית, כמעט בלתי נסבלת. עיניה הגדולות והיפות עדיין מבריקות מדמעות שהן שילוב בלתי אפשרי של בושה עדינה, כאב מתוק, ותשוקה שקטה אך בלתי נשלטת. כל נשימה שלה עדינה וזהירה, כמו מפחדת שתנועה אחת לא זהירה תשבור את האינטימיות הרכה והפגיעה שנוצרה בינינו.

האצבעות העדינות שלה, דקות ויפות כל כך, יורדות לאט לאט, ברוך מהוסס, מרימות באיטיות מייסרת את שולי השמלה הדקה והלחה שלה, שנדבקת בעדינות מפתה אל ירכיה. התנועה שלה חושפת בהדרגה, באירוטיות כמעט בלתי מודעת, את הירכיים הרכות, הבהירות כפורצלן, שהרטיבות החמימה של עצמה זולגת עליהן עכשיו באיטיות, כמו שבילי דמעות קטנות של תשוקה אסורה ומעוררת.

לרגע כמעט בלתי נגמר היא קופאת, כאילו אוזרת אומץ להמשיך, ואז אוחזת בזהירות ובחושניות כמעט ילדותית, תמימה אך בלתי נסבלת, את פסי החוטיני הלבן שלה. הבד הזעיר כבר ספוג לחלוטין, שקוף כמעט לגמרי מרוב הרטיבות החמימה שלה, דבוק בחוזקה אל העור העדין, ממחיש כל פרט וכל קו מתאר נשי ומטריף. היא מושכת אותו מטה באיטיות מתסכלת, הבד נמתח לאט בין רגליה, מותח איתו חוטים דקים של נוזל אינטימי שמסרב להיפרד מגופה, מותיר עקבות בוהקות של תשוקה עמוקה ואסורה.

ברגע המחשמל הזה המצלמה קולטת לשנייה אחת בלבד, אך באופן בלתי נשכח, את הכוס הוורוד, העדין והחלק שלה, חשוף לחלוטין, בוהק מרטיבות ומפגיעות מייסרת. הקטנה עוצרת את הווידאו בדיוק ברגע הזה, עיניה נפערות באיטיות מכאיבה כשהיא רוכנת קדימה, מהופנטת מהאינטימיות החשופה והאסורה שנגלתה לפניה. מבטה מתמקד בכוס של טלי כאילו מנסה לגעת בו, להבין את סוד הקסם שהוא מסתיר, את האמת הכואבת והמרגשת כל כך הטמונה בו. אני רואה אותה עוצרת נשימה לרגע, שפתיה נפשקות קלות, כמו רוצה לומר דבר מה אך אינה מעזה. כל פרט זעיר במראה הזה שובה אותה—העור הוורדרד, הקימור הרך, העדינות הכמעט בלתי נתפסת—וכל אלה מותירים גם אותי חסר נשימה, המום לחלוטין מעוצמת האמת הרכה, החשופה והמסוכנת כל כך שזועקת מגופה של טלי. התנועה שלה מוקפאת על המסך באיטיות חושנית ומכאיבה, תמימה אך טעונה להפליא, וזועקת בקול שאיש אינו יכול לשמוע את מה שמילים לא יכולות לומר לעולם—את הסוד המתוק והאסור, האינטימיות הטהורה והמטלטלת, שנצרבה בנפשותינו לנצח.

הוידאו ממשיך. היא מושיטה לי את התחתון הלח שלה בידיים רועדות קלות, אצבעותיה דקות ושבריריות כל כך כשהן אוחזות בבד הספוג. "מזכרת ממני," היא לוחשת בקול קטן, צרוד, מלא ברוך כואב ובעדינות אינסופית, ועיניה הגדולות והרטובות מתחננות שאבין אותה, שאקבל אותה כפי שהיא, שלא אשנא אותה עכשיו, ברגע הכי חשוף ופגיע שלה.

אני רואה את עצמי על המסך, נשאר לשבת דומם, מתנשם באיטיות. פניי נראות מהורהרות וכואבות, המבט שלי עמוק ועצוב מאוד, כאילו אני מנסה להבין את כל מה שהתרחש זה עתה, כל מה שהיא עשתה בי וכל מה שעוד נותר בתוכי ממנה.

ואז אני מביט באיטיות, כמעט בחשש, בתחתוני החוטיני הלבנים, הקטנים כל כך, שטלי השאירה בידי כמזכרת אחרונה. הבד הדקיק, הלבן כמעט שקוף לחלוטין מרוב שהוא ספוג ורטוב לגמרי. על המסך רואים אותי מקרב אותו בזהירות מהוססת לאפי, עיניי נעצמות באיטיות ובנשימה איטית אחת ועמוקה אני שואף לתוכי את הריח שלה.

ברגע הזה, הכל חוזר אליי בחדות כואבת. הריח של טלי מציף אותי – ריח חמים, מתוק וחושני עד כאב, טהור ותמים בו זמנית. אני מרגיש בניחוח שלה ערבוב בלתי נשכח של נשיות צעירה ועדינה, של עור נקי ורך, ושל ניחוח אינטימי עמוק, חושני, חמים ומלוח-מתקתק, שמספר לי בדיוק עד כמה עמוקה הייתה ההתרגשות שלה באותו רגע, עד כמה היא הייתה שייכת לי לגמרי, ועד כמה היא הייתה פגיעה ושבירה.

אני מריח את השתן שלה, ארומטי, מתקתק, כמעט מתוק מדי, עם רמז עדין של משהו ילדותי ונטול הגנות, משהו שובה לב בעדינותו, כאילו כל פגיעותה התמימה והמתוקה של טלי צרובה בבד הזה.
אני מריח שם גם את העור שלה, ניחוח נשי ורך, מעורבב במעט בושם עדין, פרחוני, שהיא כנראה שמה בבוקר, ועכשיו מתערבב בטבעיות עם ריחה האינטימי, עם הרטיבות שלה, עם טעמה העמוק והממכר.

אני מצמיד את הבד לאפי בשנית, שאיפה עמוקה נוספת. אני נראה שם אבוד לגמרי, מתמכר לתחושה הזו, כאילו הבד הקטן הזה, הרטוב, הוא כל מה שנשאר לי ממנה, הדבר היחיד שעוד מחבר אותי לטלי ברגע הזה. פניי נראות שבורות, כמעט מיוסרות, כשאני פוקח את עיניי לאט. רואים בבירור כמה אני שבור, כמה אני חסר אונים מול העוצמה הזו של הזיכרון החושי שלה.

ואז, ברגע האחרון, כשהיא כבר כמעט מחוץ לאוטו, היא נעצרת לרגע קט, מסתובבת אליי באיטיות כאילו נאבקת בעצמה, עיניה נוצצות בעוצמה של כאב ואהבה עמוקה, ולוחשת בקול שקט ורועד כל כך, עד שכמעט איני שומע אותה:

"אני אוהבת אותך. אל תשכח את זה אף פעם."

המילים שלה ננעצות בי כמו להב חד, מפלחות את הלב שלי בעוצמה כזו שאני מאבד לרגע את הנשימה. לפני שאני מספיק להגיב או אפילו להבין עד הסוף את משמעותן, היא כבר מסתובבת שוב ויוצאת במהירות מהרכב אל תוך הגשם, מותירה אותי לבדי, המום, רטוב לגמרי, מסומן בנשיכה עמוקה וכואבת, עם לב מרוסק לחלוטין, אבל עם הידיעה הברורה והמטלטלת הזאת, שהיא אוהבת אותי בצורה ששוברת כל גבול, ושלעולם, אף פעם, לא אוכל לשכוח את האמת הכואבת והמתוקה הזאת.

רק אחרי שהדלת נסגרת מאחורי טלי, כשהשקט ברכב מתגבר עליי, אני מבחין פתאום בנקודה האדומה הקטנה שמהבהבת. המצלמה. שכחתי ממנה לגמרי, ועכשיו הרגע האינטימי והכואב ביותר שלנו לכוד שם, מתועד, חשוף באופן בלתי נסלח.

הלב שלי צונח לתהום. ההבנה הנוראית שהרגע הפרטי ביותר של טלי—שלנו—נמצא עכשיו בידיי, מפלח אותי כמו סכין קרה. איך לא זכרתי לכבות אותה? ומה עכשיו? למחוק את ההקלטה ולשתוק לנצח, או לחלוק אותה עם הקטנה שלי, ובכך לחשוף את טלי, לפגוע בפרטיותה, לפגוע בשתיהן?

אני יושב שם, קפוא ומיוסר, מבין באופן חד וברור שלכל בחירה שאעשה עכשיו יהיו השלכות הרסניות. אני עומד לפגוע בהן, בי עצמי, ואולי להרוס הכול, לא משנה מה אבחר.

הסרטון מסתיים בשתיקה מוחלטת וכואבת, מותיר אחריו אוויר סמיך של עצב עמוק וגעגוע צורב ותחושת אשם בלתי נמנע על מה שהיה, ועל מה שעוד יהיה. 

====

רק אחרי שטלי ירדה מהרכב ונעלמה לתוך הגשם, כיביתי את המצלמה. הנקודה האדומה כבתה והרגשתי כאילו העולם כולו עצר את נשימתו. ואז צפרתי קצרות. היא הסתובבה, מבטה מופתע אך מבין, וחזרה פנימה. נכנסה שוב לרכב, שמלתה הדקה דבוקה לעורה מהגשם, שערה מטפטף, עיניה נוצצות בחצי חיוך מתוק וחצוף.

הנעתי את הרכב, נסענו כמה דקות בשקט עד שמצאתי מגרש חניה חשוך וריק. עצרתי. עברתי אל המושב לידה. היא לא אמרה מילה. רק שלחה את ידה הקטנה אל מותניי.

כשעברתי אל המושב שלצידה, היא לא קפצה מיד עליי. טלי חייכה חיוך קטן, חצי ילדותי חצי מרושע, והתכופפה לאט. גופה הקטן והחם נדחק אל בין רגליי, מתיישב ברכות על רצפת הרכב. הברכיים שלה נוגעות במכנסיים שלי, ראשה בדיוק מתחת לחזה שלי, מבט ענק ותמים־מסוכן נעוץ מעלה.

המכנסיים שלי היו עדיין ספוגים מהזרם שלה קודם. הבד נדבק לעורי, קריר מבחוץ אבל עם חום סמיך שעלה ממנו. הריח היה חד, מתוק־מלוח, ניחוח חזק של פיפי נשי, חמים ומטריף. היא חייכה כשזה הכה בה. לחצה עם כף ידה הקטנה על הבד הרטוב, בכוונה, עד שצליל דביק־רטוב בקע מתחת לאצבעותיה. היא חייכה חיוך קטן, חצוף, כמו ילדה שתפסה סוד, ולחשה: ״זה כולו ממני.״

האצבעות שלה חיפשו את הרוכסן, משכו אותו לאט. הצליל המתכתי נמשך בחשכה – חד, מסמן את שבירת השקט. היא הכניסה יד קטנה אל תוך הבד הדבוק, וחילצה אותי החוצה. הזין שלי היה זקור עד כאב, קשה, כולו מצופה בברק סמיך של רטיבות שנדבקה מהשתן שלה. היא עצרה לרגע, קרבה את אפה, לקחה נשימה עמוקה, והריחה את עצמה עליי. עיניה נפערו מהנאה חייתית, והיא לחשה בצחקוק ילדותי: ״כולך כבר שלי.״

ואז היא לא הסתפקה בלראות. לשונה הקטנה והחמה החליקה החוצה, ליקקה אותי לאורכו, לאט, מתעכבת על הטעם המלוח־מתוק שצרוב בי. היא עברה שוב ושוב עליי, כמו חיה קטנה שמוודאת שהטרף מסומן כראוי. אחר כך פתחה מעט את שפתיה, הצמידה אותן סביב ראש הזין שלי, וינקה קצרות – יניקה מתגרה, חצי־משחקית, חצי־בעלת־שליטה. הצליל הרטוב מילא את החלל הקטן, והיא צחקקה תוך כדי, כאילו היא יודעת שכל טיפה של ריח וטעם שלה עליי היא מתנה שאני לא מסוגל לעמוד בפניה.

רק אחרי כמה ליקוקים ומציצות קטנות כאלה, כשהיא הרימה את מבטה במבט תמים אך אפל, היא התרוממה באיטיות אל מעליי – ורק אז עלתה, התיישבה עליי, מוכנה לשפד את עצמה עד הסוף.

היא התיישבה על ברכיי בפישוק, תפסה אותי ביד אחת קטנה והובילה את עצמה מטה. בתנועה אחת, איטית אך עיקשת, שיפדה את עצמה עליי עד הסוף. צווחת התפרצות חנוקה נפלטה ממנה, ואני נחנקתי מהחום – הכוס שלה עטף אותי הדוק, רטוב, חונק.

ידי חפנו את מותניה, לופתות בכוח, וכשחום גופה הלוהט נמחץ אליי לא הצלחתי להתאפק. משכתי באצבעותיי את שולי שמלתה הדקה, הבד הלח נדבק לעורה והחליק מעלה בקול חרישי. היא הרימה זרועות דקות בתנועה חצי מודעת, ופתאום כל הגוף שלה נחשף לפניי – רך, חטוב, מושלם, נוצץ מזיעה ולחות. כעת כשלא חצץ בינינו אפילו בד, הרגשתי כל עיקול, כל שריר קטן נמתח סביבי.

היא המשיכה לרכב עליי – עליות קצרות, ירידות חזקות – ועכשיו החיכוך היה ישיר: עור על עור, חם, חלקלק, נצמד ונפרד בצליל רטוב ועמוק. הדגדגן שלה נמחץ שוב ושוב אל בטני, משפשף עצמו בקצב פראי, וכל ירידה שלה לוותה ברעד קטן שעבר בגופה. היא יבבה בכל שפשוף, קולה דקיק ונשבר, והעור החשוף שלה בער תחת כפות ידיי שחפנו את מותניה, את מותניה החשופות, את גבּה החלק.

היא רכנה אליי, נשקה נשיקה עמוקה, רעבה, לשונה פולשת אל תוך פי. ואז נשכה את שפתי התחתונה, חד וחזק, משאירה טעם מתכתי של דם ורוק מתערבבים. נשיקה שנחוותה יותר כחותמת רכוש מאשר כרוך.

הקצב גבר. גופה קפץ עליי בגלים, שדיה נמחצו אל חזי, גניחותיה הפכו קולקות וחסרות שליטה. שרירי הכוס שלה התכווצו סביבי ברצף, מחזיקים, סוחטים. בדיוק אז היא נעצה את שיניה בצווארי – נשיכה ארוכה, חזקה, ממושכת – חותמת עמוקה שלא תיעלם ימים.

ובדיוק בתוך ההתפרצות הזו – זה קרה.
בהתחלה רק רעד חזק עבר בגופה, שרירי הכוס שלה התהדקו סביבי כמו טבעת לוהטת, מחזיקים אותי עד כאב. ואז, לפתע, לא רק לחות – אלא זרם ממשי, חם, דחוס, פרץ מתוכה. הרגשתי אותו גולש עליי מבפנים, כאילו הכוס שלה לא רק מחבק אלא גם משחרר נחל קטן של נוזל.

השלפוחית שלה הרי כבר התרוקנה עליי קודם – ועדיין, ברגע הזה, כשהיא נאנקה בצווארי, הגוף שלה נכנע שוב. כל כיווץ פנימי סחט עוד גל קטן, זרם נוסף. החום נזל על הזין שלי, גלש מטה על האשכים, המשיך לזרום על ירכיי, מחלחל אל הבד הספוג מתחתינו. לא היה אפשר לעצור את זה – כל תנועה שלה, כל דחיפה, הפכה את הגוף שלה למשאבה קטנה ששולחת בי עוד ועוד נוזלים חמים.

הקול היה אמיתי, בלתי ניתן לטעות: צליל חרישי של זרימה – כמו מים מתפרצים דרך שסתום. האוויר הקטן ברכב התמלא בריח חד, מתוק־מלוח, ריח אינטימי כל כך שהוא כמעט ערבב לי את החושים.

אני החזקתי אותה חזק יותר, חופן את גבה, לא נותן לה לקום, מרגיש איך כל טיפה שלה נספגת בי. התפרקתי בתוכה בגלים פראיים, מרגיש את החום שלי מתערבב בשטף שלה, שני זרמים שנפגשים ונמסים זה בזה.

היא רעדה, יבבה לתוך צווארי, שיניה עדיין נעוצות בעורי. הנשיכה שלה הייתה ארוכה, חזקה, ממושכת – כאילו היא רוצה שיישאר סימן שיספר לעולם שהרגע הזה היה אמיתי. כל גופה פרפר סביבי, רעד על גבי רעד, גל אחר גל, עד שהרגשתי שאין בה כוח יותר.

לבסוף קרסה עליי, מותשת, ראשה נשען על כתפי. נשיכתה שחררה לאט את צווארי, מותירה חותם כהה ועמוק – סימן שלא צולם, סימן שרק אני יודע עליו.

היא נשמה בכבדות, ואז, בקול רועד אבל חכם ושובה לב, לחשה:
״פעם הייתי נבהלת מזה. כשהרגשתי באמצע סקס שאני חייבת פיפי – הייתי קמה ישר, בורחת לשירותים, מתביישת, חושבת שמשהו בי מקולקל. פחדתי להרוס את הרגע. איתך… איתך הבנתי שזה לא תקלה. שזה חלק מהעונג שלי. שגם אם זה פיפי, גם אם זו השפרצה, גם אם זה שניהם יחד – זה פשוט הגוף שלי מתמסר עד הסוף. וברגע הזה, כשישבתי עליך, כשהיית בתוכי, ושחררתי עליך שוב… הבנתי שאני לא צריכה לברוח יותר.״

====

אני מסתובב לאט אל הקטנה שלי, הלב שלי כמעט עוצר מלראות את פניה. היא יושבת שם, שברירית כל כך, עיניה הגדולות מלאות בדמעות שקטות, עדינות, נעות לאיטן על לחייה הרכות, היפות, כאילו כל דמעה היא סיפור שלם של כאב, אהבה, קנאה והשלמה אילמת עם מה שקרה.

היא מביטה בי בעיניים עצובות ופצועות, כאילו מחפשת בי את התשובה לכל השאלות שלא העזה לשאול בקול. בשתיקה, אני מוריד את החולצה שלי לאט, חושף בפניה את סימן הנשיכה העמוק והאדמומי שהשאירה טלי על כתפי. לרגע אחד היא רק מתבוננת בסימן, עיניה גדולות יותר פתאום, דמעות נוספות מצטברות בפינותיהן, ואז היא מתקרבת אליי בזהירות אינסופית, כמו ילדה קטנה שפוחדת לשבור משהו יקר ושביר מאוד.

השפתיים שלה מתקרבות אל עורי ברגישות בלתי נתפסת, מניחות נשיקה רכה, איטית וכואבת על סימן הנשיכה העמוק שטלי הותירה בי. אני חש היטב את נשימתה החמה והרועדת על העור הפצוע, את הריסים הארוכים והרטובים שלה מרפרפים ברוך אינסופי על הנקודה הרגישה והכואבת הזאת. אני עוצם עיניים לרגע, מעניק לה את כל הזמן שבעולם, מבין כמה המגע הזה קשה לה, כמה הוא פוצע אותה מבפנים, ובו בזמן כמה היא זקוקה לו דווקא עכשיו, כמה היא זקוקה להרגיש את טלי דרכי, דרך הגוף שלי, דרך הפצע שלי.

היא לא עוצרת שם. בפגיעות כמעט קדושה, הלשון הקטנה שלה יוצאת באיטיות זהירה ומהוססת מתוך פיה, חמה, רכה ועדינה להפליא, ומתחילה ללקק את הפצע הטרי והעמוק שטלי השאירה. אני מרגיש אותה מתעמקת בו ממש, חוקרת באיטיות בלתי נתפסת כל מילימטר בעור הפצוע, מתענגת באופן כמעט אבוד על התחושה המדויקת של שקעי השיניים הקטנים והעמוקים שטלי השאירה בי, כאילו מנסה לחוות דרכם את מגע השיניים החדות, את עוצמת הנשיכה ואת הטעם האסור והמרגש כל כך של הפה הקטן שלה.

היא ממשיכה ללקק באיטיות מתייסרת, כמעט מכורה לטעם הזה, והלשון שלה אוספת בעדינות חושנית את הרוק החמים, האינטימי והסמיך של טלי שנותר על העור שלי. אני מרגיש את נשימותיה נעשות עמוקות יותר, שבריריות יותר, כשהיא מאפשרת לטעם הזה להתפשט על הלשון שלה, ממלא אותה לחלוטין בחמימות המלוחה-מתוקה של טלי, ובאותו רגע אני חש את גופה מגיב בכיווץ עדין של התרגשות אסורה ומייסרת.

היא נצמדת אליי אפילו קרוב יותר, גופה הקטן רועד, מרימה אליי מבט שבור, לחייה סמוקות בעוצמה בלתי נתפסת, ועיניה נוצצות מדמעות, מתערבבות בתשוקה אסורה ובחרטה צורבת. נשימותיה קצרות ומהירות, ואני חש את ליבה פועם כמו ציפור לכודה כשהיא לוחשת בקול צרוד ושבור, עמוס בבושה מוחלטת ובחרמנות כואבת ומייסרת:

"אני מרגישה אותה דרכך עכשיו... זה מטריף אותי. אני ממש יכולה לטעום את הרוק שלה עליך, את הצורה המדויקת שבה השיניים שלה השאירו עליך סימנים אדומים, כאילו היא חרכה את עצמה על העור שלך בכוונה שתישאר עליך ותזכיר לי אותה בכל נשימה שלי."

היא עוצמת את עיניה בחוזקה, לחייה בוערות כל כך שהן כמעט אדומות לגמרי, ופתאום ידה הרועדת מוצאת את החולצה שלי, זו שעדיין ספוגה מעט מהפיפי החמים והדביק של טלי, ומתחילה לסחוט אותה באצבעותיה העדינות. אני מביט בה המום, כשפיה הקטן והרעב נצמד בבושה איומה אל הבד הרטוב, יונק ממנו בעדינות נואשת, מוצץ את טיפות הנוזל האסור הישר לפיה.

"אלוהים," היא ממלמלת בין יניקה ליניקה, קולה שבור לגמרי, בוכה וכמעט נחנקת מרוב בושה ותשוקה פראית, "הטעם שלה... הוא מלוח כזה, מתקתק... אני מרגישה אותו נדבק לי ללשון, מחליק לי לגרון, חם כל כך, נעים ודביק. אני לא מאמינה שאני עושה את זה בכלל... אני דוחה את עצמי, אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק. זה יותר מדי טוב, יותר מדי אסור ומלוכלך."

היא מביטה בי בחרדה אמיתית, עיניה גדולות ומלאות פחד, אבל משהו בה נשבר סופית.

"אני מתביישת לספר לך את זה," היא לוחשת, קולה שבור, מתוודה בכאב ומבוכה קיצוניים, "אבל בזמן שהיא השתינה עליך, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה כמה הייתי רוצה להיות שם במקומך, מתחתיה. לדמיין איך אני תופסת לה את הטוסיק המושלם והקטן הזה שלה בשתי הידיים שלי, מפשקת לה את הלחיים בעדינות, ואז פשוט מרגישה את הזרם החם שלה מתחיל לזלוג לי ישר לתוך הפה, כשהלשון שלי על הכוס שלה, טועמת אותה בזמן שהיא ממשיכה להשתין לתוכי... שותה את הפיפי החם שלה בלי הפסקה, כדי שלא תצטרך לעצור בכלל..."

״אתה יודע״, התחילה לספר הקטנה, ״באחד הטיולים שלנו בטבע, טלי ביקשה פתאום לעצור כי היא חייבת פיפי. ראיתי אותה מתרחקת קצת הצידה, מפשילה באיטיות מייסרת ומתוקה את הטייץ הצמוד שלה – הטייץ השחור, הדקיק והכמעט שקוף שלה, זה שהיא תמיד לבשה בלי תחתונים, זה שהבליט בצורה מטריפה כל כך את הישבן העגול, החצוף שלה, את הירכיים הדקות, הבהירות והחלקות שלה, ובעיקר את המתאר המדויק של הכוס הקטן והמושלם שלה, שבלט באופן ברור ומדויק דרך הבד, כאילו רצה להזמין אותי לגעת בו, לטעום אותו, להתמסר אליו.

לא יכולתי להסיט את העיניים כשהיא התכופפה בעדינות, מפשקת מעט את הירכיים שלה, חושפת מולי בפגיעות כמעט בלתי נסבלת את הכוס שלה—קטן, תמים, מושלם כמו של נערה צעירה שמעולם לא נגעו בה. ראיתי אותו נחשף לאט, ורוד בהיר ומבריק, חלק לחלוטין, כל כך עדין וצר, מוקף בשפתיים דקות, סימטריות ומושלמות, שהיו סגורות בתחילה, אך לאט-לאט נפשקו בעדינות כמעט מבוישת, חושפות את הפתח הוורדרד, העדין והרטוב כל כך.

ואז, ברגע אינטימי כל כך, ראיתי אותה מתחילה להשתין בזהירות, כמעט בהיסוס, זרם קטן ועדין של פיפי צלול זרם ממנה, נוצץ בשמש, יוצר שלולית קטנה וחמימה על האדמה. כל פרט ברגע הזה הציף אותי בתשוקה אסורה ומכאיבה; צפיתי בהיפנוט מוחלט איך השפתיים העדינות של הכוס שלה רעדו קלות כשהנוזל החמים החל לזלוג מתוכה, כאילו הן מתענגות בסתר על התחושה של הפיפי שעבר ביניהן, ליטף אותן, נגע בהן מבפנים ויצא ממנה בעדינות שובת לב.

אבל פתאום היא קפאה, עצרה את הזרם, וצחקקה במבוכה מתוקה ותמימה כל כך, כמעט ילדותית, לחייה הסמיקו קלות כאילו הרגישה לפתע את המבטים החודרים שלי. היא הסתובבה אליי באיטיות מתוקה ופגיעה כל כך, עדיין חצי כפופה, הכוס שלה נותר גלוי לגמרי מולי, חשוף באופן חסר הגנה, עדיין מטפטף בעדינות את הטיפות האחרונות שנאחזו בשפתיים הוורודות והרטובות שלה, ואז ביקשה ממני להביא לה מגבון מהתיק בקול קטן ומתוק, מלא אמון.

הלב שלי דפק בפראות מוחלטת כשניגשתי אליה, הרגליים שלי רעדו כל כך שכמעט לא יכולתי לעמוד. הייתי כל כך קרובה שיכולתי ממש להריח אותה: ריח נשי עדין ומטריף, מתקתק ומלוח קלות, אינטימי להחריד, טרי וחמים כל כך שהציף את כל חושיי והטריף אותי לחלוטין. כשהושטתי לה את המגבון, היד שלי רעדה, והעיניים שלי התמקדו לגמרי בכוס הקטן והמושלם שלה – ראיתי בבירור את הטיפות האחרונות של הפיפי השקוף עדיין זולגות באיטיות בין שפתיה, נוטפות מתוכן בקצב איטי, כמעט מכאיב, נאחזות בשפתיים העדינות כאילו לא רצו לעזוב אותה.

ברגע שהמגבון נגע בעדינות בכוס שלה, ראיתי איך השפתיים שלה התכווצו מעט בתגובה כמעט בלתי נשלטת למגע, רעדו קלות, חשופות לחלוטין לתענוג המפתיע והאסור הזה, ואני, באותו רגע בדיוק, רציתי בטירוף בלתי נשלט שהלשון שלי תחליף את המגבון. רציתי להיצמד לכוס שלה, ללקק ולמצוץ אותו עמוק, לטעום בפה שלי את הטיפות החמימות האחרונות האלה, לגלוש על השפתיים הוורודות שלה, להרגיש אותן רוטטות על הלשון שלי, לספוג את הטעם שלה לתוכי, לבלוע אותו עמוק לגרון שלי, להתמסר אליה כמו שהפנטזיות הכי פרועות וסוטות שלי תמיד דרשו.

כשהתרוממתי לאט משם, חסרת נשימה ומסוחררת מתשוקה, הברך שלי נגעה בכוונה ובמודעות מלאה בשלולית הקטנה, החמימה והאינטימית שטלי השאירה על האדמה. הרגשתי מיד את הרטיבות שלה נספגת בעורי, צורבת אותי בתחושה אינטימית ואסורה, כמו סימן שהיא השאירה במיוחד בשבילי, כאילו הטביעה אותי בה לנצח. ידעתי אז, בבהירות מכאיבה ומענגת כל כך, שנפלתי עמוק לתוך מלכודת התשוקה האסורה הזאת, לתוך המשיכה המטורפת והסוטה שלי כלפיה, ושהטעם והריח שלה כבר נצרבו בי לנצח, מותירים אותי חרמנית, אבודה, ונואשת למגע של טלי״.

היא עוצרת לרגע, נחנקת בבושה איומה, פניה סמוקות עמוקות כל כך, אבל המילים כבר יוצאות מתוכה בלי שום שליטה, כאילו משהו שבור וחריף עמוק בתוכה משתחרר עכשיו בעוצמה פראית ובלתי נשלטת:

"אני ממש רואה את עצמי עושה את זה... ממש מדמיינת את עצמי יושבת מתחתיה על הברכיים, מסתכלת למעלה על הכוס הקטן והוורוד שלה כשהוא נפתח מעליי, איך היא מתמסרת אליי באיטיות מטריפה, איך השפתיים הוורודות שלה נפשקות לאט והנוזל החם שלה מתחיל לזלוג ישר לפה שלי, ממלא אותי, שוטף לי את הלשון, מחליק לי עמוק לתוך הגרון... איך הטעם האסור והמלוח-מתוק שלה מציף אותי לגמרי ואני לא מצליחה ולא רוצה להפסיק לשתות ממנה. אני מדמיינת איך אני נאחזת בטוסיק המושלם והקטן שלה, מפשקת לה את הלחיים בעדינות, ומוצצת לה את הכוס תוך כדי שהיא ממשיכה להשתין לתוכי, טועמת כל טיפה וטיפה שיוצאת מתוכה, מתענגת כמו מטורפת על הזרימה החמימה הזאת, עד שאני כמעט נחנקת אבל מסרבת לשחרר אותה."

היא לוקחת נשימה עמוקה, כמעט כואבת, עיניה מוצפות דמעות כשהיא לוחשת בקול רועד ושבור, עמוס אשמה וסיפוק אסור:

"אלוהים, אני ממש יכולה להרגיש את הנוזל שלה נוזל לי על הסנטר, מטפטף לי על הצוואר, ואני עדיין לא מרפה, ממשיכה למצוץ לה חזק יותר, עמוק יותר, מתמכרת לחלוטין לכוס שלה, מתענגת על כל טיפה חמה שהיא נותנת לי, עד שהוא הופך לחלק ממני, ממלא אותי, מסמן אותי מבפנים כמו משהו שאי אפשר למחוק אף פעם..."

דמעות זולגות על פניה, והיא קוברת את ראשה בחזה שלי בבושה ובאשמה איומות, לוחשת שוב ושוב, כאילו היא מנסה להתוודות ולנקות את עצמה מהחטא הנורא הזה שמבעיר אותה מבפנים, אך לשווא—היא כבר לכודה עמוק בתוך הפנטזיה המטריפה והאסורה הזו, ואין לה דרך חזרה.

המילים שלה זורמות מתוכה בכאב מתוק, והיא שוב חוזרת ללקק את הפצע, כמעט אבודה, מתמסרת לחלוטין לחוויה החושית הזו—לטעם, לריח, לתחושה של טלי שנותרה עליי כמו סימן בלתי נמחק של אינטימיות עמוקה, מבלבלת, ומטלטלת, כזו שחדרה לתוך שתינו ושלעולם לא נוכל לשכוח.

"מה הטעם שלה?" היא לוחשת בשקט פגיע כל כך, קולה שביר ועדין, כמעט כמו ילדה קטנה ששואלת שאלה אסורה, "איך זה מרגיש עליך, הרוק שלה? למה כל כך רצית להריח לה את הפה? מה היה שם שכל כך ריתק אותך אליה?"

אני לוקח נשימה איטית, עוצם עיניים שוב ועונה לה בקול שקט, חשוף לחלוטין: "הטעם שלה מתוק, מלוח מעט, אבל בעיקר חמים, אינטימי ועמוק מאוד. היה משהו ברוק של טלי שהזכיר לי נשיקה ארוכה ועמוקה במיוחד, תחושה של בית, של שייכות מוחלטת. כשהרחתי את הפה שלה, זו הייתה הדרך שלי להרגיש הכי קרוב שאפשר אליה, כאילו הייתי ממש בתוכה, חלק בלתי נפרד ממנה, אפילו לרגע אחד קצר וחד־פעמי."

היא מקשיבה לי בדממה מוחלטת, מביטה בי בעיניים גדולות ועצובות שמבקשות עוד הסברים, עוד פרטים, כאילו היא מנסה בכל כוחה לדמיין ולהבין בדיוק את מה שאני חוויתי שם עם טלי, דרך כל החושים שלי.

הלשון שלה ממשיכה לרדת מטה באיטיות מרעידה, חוקרת עכשיו את הכתמים שנותרו על הבגדים שלי, את שאריות הרטיבות שטלי הותירה עליי כשנתנה לעצמה להשתחרר ככה, באינטימיות חסרת גבולות. אני מרגיש היטב איך היא אוספת בזהירות אין־סופית לתוך פיה את הטעם המלוח-מתקתק של השתן שלה, איך גופה נדרך ברגישות שקטה כשהיא טועמת, כאילו כל טיפה שטלי השאירה היא טיפה של אמת עמוקה מדי, אינטימית מדי, וכואבת מכדי להכיל.

היא עוצמת עיניים שוב בכאב כמעט בלתי נסבל, גופה רועד, נשימותיה שבורות וקצובות, אבל היא לא מרפה ממני עדיין, כאילו העונש שהטילה בי הוא רק תחילתו של חשבון הנפש הכואב והאינטימי הזה בינינו.

"איך הרגשת… כשהיא השתינה עליך ככה?" היא לוחשת בשקט כמעט בלתי נשמע, אבל כל מילה שלה מהדהדת בי עמוק בפנים. "הכמות, הצליל, איך בדיוק זה הרגיש לך בגוף? באמת אהבת את זה שהיא עשתה את זה עליך ככה?"

אני לוקח נשימה נוספת עמוקה ומביט בה ישירות, מחליט לתת לה את האמת כולה, בלי סינון:
"הרגשתי כל טיפה וטיפה, קטנה שלי. בהתחלה הזרם היה חזק, חם, כמעט מפתיע בעוצמתו, ואז הוא התרכך והפך לעדין, חמים ומרגיע כל כך, שזה הרגיש לי כמו המתנה הכי אינטימית שטלי יכלה להעניק לי באותו רגע. הצליל היה חרישי, עדין, כמו זרם קטן של מים שקטים. הריח, שהשתלט על הרכב, היה נשי, מתוק-מלוח כזה, נעים להפליא, וממש הרגשתי איך החום שלה נספג בי דרך הבגדים, דרך העור, כאילו היא מעניקה לי את הדבר הכי פרטי ואסור שיש לה."

אני עוצר לרגע, אבל הקטנה מביטה בי בעיניים דורשות, מתחננות לפרטים נוספים. "כן, זה באמת היה לי נעים," אני מוסיף בכנות מוחלטת, "לא רציתי שהיא תפסיק, לא חשבתי על המכונית או על הריפודים או על כלום. באותו רגע הייתי רק איתה, בתוך החום הזה, בתוך האינטימיות האסורה שהיא נתנה לי."

היא מהססת לרגע נוסף, ואז לוחשת בשקט מתוח, כמעט מפוחד לשמוע את התשובה:
"ונגעת בה…? בטוסיק שלה? בכוס שלה…? הרגשת אותה שם, כשהיא עשתה את זה?"

אני עוצר לרגע, הלב שלי דופק בפראות, ונאבק עם עצמי מול עיניה המבוהלות, עד שלבסוף אני מחליט לרכך את האמת, להגן עליה מפני הכאב.

"נגעתי בה רק קצת," אני לוחש ברכות מרגיעה, "רק בקצה, רק בשולי הכוס שלה, לשנייה קצרה, לא מעבר לזה."

היא בוחנת אותי ארוכות, מבטה חשדני, ספק מאמין ספק לא.
"באמת רק בקצה?" היא לוחשת, כאילו מתחננת שלא אשקר לה.

"באמת," אני עונה מיד, הלב מתכווץ בשקר שמצא את דרכו אל שפתיי, "רק נגיעה קטנה. לא עמוק."

היא נושמת עמוק, ואז עיניה נעוצות באצבעותיי במבט תובעני, כמעט כפייתי. "תן לי לטעום אותך," היא אומרת פתאום, קולה רועד מהתרגשות ומפחד, "תן לי להרגיש בעצמי את הטעם שלה… וגם את הטעם של הפיפי שלה, אני חייבת לדעת בדיוק איך זה היה."

אני מהסס לרגע, הלב שלי מתכווץ בידיעה ברורה שהטעם של טלי עדיין מורגש היטב על אצבעותיי, שהאצבעות שלי טעונות לחלוטין בטעם האינטימי ביותר שלה—גם הפיפי החמים וגם הטעם האחר, האסור, של הכוס שלה, כולל הנקודה הרגישה שבתוכה. עמוק בלב אני מקווה שהקטנה לא תצליח להבדיל בין הטעמים, שהיא תחשוב שזה רק פיפי ולא תרגיש את הטעם האחר, העמוק והאינטימי יותר, אך משהו במבט שלה – המתחנן, הסקרן, התובע לדעת – גורם לי להיכנע לה בשקט. למרות החשש הגדול, אני מאפשר לה את זה, יודע היטב שזו יכולה להיות טעות שתשנה הכול.

"תכניס לי את האצבעות לפה… בבקשה," המילים יוצאות מפיה בשקט מתוק ומתחנן, כמעט ילדותי, מלאות צורך לדעת את האמת עד הסוף.

"איזה אצבעות?" אני שואל ברוך, מביט לתוך עיניה בזהירות, מקווה שהיא אולי תיסוג ברגע האחרון.

"את אלה," היא אומרת בשקט, אוחזת בעדינות בידי ומנחה אותה באיטיות מהוססת עד שהאצבע והאמה שלי, עדיין לחות וטעונות לחלוטין בטעמים של טלי, מונחות בזהירות על שפתיה הרכות.

פיה נפתח לאט, בעדינות מפתה, והלשון הקטנה והחמה שלה מחליקה החוצה באיטיות חושנית, מרטיבה את קצות אצבעותיי, מעבירה בי רעד של הנאה וצמרמורת בלתי נשלטת. היא מכניסה אותן לפה שלה בעדינות מושלמת, ממכרת, שפתיה מתהדקות סביב האצבעות שלי ברכות חושנית, מתחילה לינוק אותן באיטיות ממיסה ומטריפה.

התחושה החמימה של הלשון הרטובה שלה מתגלגלת סביב האצבעות שלי, מלטפת אותן בתנועות מעגליות ואיטיות, יוצרת אפקט יניקה עדין, כמעט מהפנט, שגורם לי להתמסר לתחושה הזו לחלוטין. אני מרגיש איך היא מתמכרת לרגע, איך הלשון שלה סופגת וטועמת אותי בעדינות נעימה ומסוכנת.

אבל פתאום היא נעצרת. מבטה מתחדד, פניה מתעוותות קלות במבט מוזר, כמעט פגוע. העיניים שלה מתרוממות אליי באיטיות מאשימה, כאילו היא מבינה משהו עמוק וכואב ברגע זה בדיוק.

היא שולפת את האצבעות שלי מפיה במהירות, ומבטה מתמלא בכעס עמוק, עיניה בוערות בזעם פתאומי וכואב.

"זה לא רק הפיפי שלה," היא לוחשת בזעם כבוש, פניה סמוקות מכעס ומהשפלה, קולה רועד בכאב אמיתי. "יש פה טעם אחר, הרבה יותר ברור, הרבה יותר עמוק מזה. זה הטעם האמיתי שלה – מתוק וחלקלק בהתחלה, מלוח בעדינות, אבל אחר כך מגיע הטעם האסור יותר, הטעם שנמצא עמוק בפנים—חמצמץ קצת, אינטימי כל כך, מרוכז יותר ומורכב יותר. זה לא יכול להיות רק פיפי! אני ממש טועמת עכשיו את הרטיבות הפנימית שלה, את המקום הכי עמוק והכי אסור שלה… אני ממש מרגישה על הלשון שלי את מה שהכוס שלה מוציא כשהיא מגורה באמת, את הטעם שהכוס שלה משחרר כשהאצבעות שלך נכנסו עד הסוף, כשהגעת ממש לנקודת ה־G שלה, כשהיא רעדה עליך ואיבדה שליטה. זה הטעם המדויק שאני מרגישה כרגע בפה שלי!"

היא נושמת בכבדות, זועמת ופגועה עד לשד עצמותיה. "אני ממש יכולה להרגיש את הכוס הקטן שלה על הלשון שלי ברגע הזה, עם השפתיים הוורודות שלה, הדקות, הצמודות כל כך, שהן כמעט לא נפתחות עד שממש נוגעים בהן – אבל כשהן כן נפתחות, יוצא ממנה הטעם האינטימי הזה, הנשי כל כך, המלוח-מתקתק בהתחלה, אבל אז החמצמץ יותר, החם, שמגיע ממש מתוכה, מהרטיבות הפנימית שלה, מהעומק האמיתי שלה. זה כל כך ברור עכשיו עליך! אני מרגישה ממש את המרקם שלה בפה שלי, חלקלק, רטוב, לוהט… אני יכולה ממש לדמיין איך האצבעות שלך חדרו אליה, הרגישו אותה עמוק בפנים, איך הכוס שלה ממש עטף אותן והשאיר עליהן את הטעם הפנימי הזה, החמצמץ והאסור, שמגיע רק כשמגרים אותה באמת… ואתה הבאת את זה לפה שלי עכשיו בכוונה!"

לפני שאני מספיק להגיב, השיניים הקטנות והחדות שלה ננעצות בחוזקה פראית באצבעות שלי, נשיכה חד־פעמית, עמוקה ומייסרת, שנועדה להכאיב ולהעניש בצורה מוחלטת. הכאב חד, צורב, בלתי נשכח כל כך שאני נאנק בעוצמה, מרגיש אותה מהדקת את הנשיכה הזו לעומק לתוכי בכוונה מכאיבה, מענישה, כזאת שנועדה לסמן אותי לנצח.

"שיקרת לי," היא פולטת בזעם, עיניה מלאות דמעות חדות של בגידה וכאב. "הרגשת אותה מבפנים לגמרי, נגעת בנקודה הכי עמוקה, הכי רגישה שלה, ואז עוד הבאת את זה אליי לפה בלי לשאול, בלי לתת לי לבחור בכלל. אני שונאת אותך עכשיו כל כך חזק על זה שאתה גורם לי להרגיש את הטעם הפנימי של הכוס שלה ככה, בלי שאוכל להתנגד, בלי שאוכל לעצור את עצמי מלטעום אותה דרכך!"

אני משפיל מבט בכאב צורב, הכאב החד באצבעותיי מתערבב בכאב העמוק יותר בלב, ומודה בלחש מרוסק: "את צודקת, קטנה שלי. שיקרתי לך. הרגשתי אותה הרבה יותר עמוק ממה שסיפרתי לך. נגעתי בה מבפנים לגמרי, טעמתי אותה על האצבעות שלי, ואני כל כך מצטער שהסתרתי את זה."

היא מביטה בי, דמעותיה זולגות חופשיות, הכאב בפניה הופך לעמוק יותר, נוקב, ואני יודע שעכשיו כל האמת בחוץ, שהיא לעולם לא תשכח את הטעם האסור הזה, את הרגע שבו נתתי לה לטעום אותו, ואת השקר שלי שנצרב בתוכה לעד.

היא עוצרת לפתע, מתנתקת מעט מגופי, עיניה נפערות לרווחה, פגיעות כל כך, מבטה מהוסס, כואב, אך גם סקרן באיזו תשוקה אסורה ומוזרה. היא נושמת נשימה קטנה, אוזרת אומץ, וקולה יוצא בלחש כמעט בלתי נשמע, אך חריף ומפורט יותר, כשהיא שואלת:

"ועמד לך?" היא לוחשת שוב, אבל הפעם מוסיפה מילים גרפיות יותר, כמעט כאילו זקוקה להכאיב לעצמה כדי להבין לעומק את האמת האסורה הזאת. "כשטלי השתינה עליך ככה, כשהרגשת את החום שלה נספג בך דרך המכנסיים, כשהריח שלה מילא את הרכב והרטיבות של הפיפי שלה זרמה על המושב, כשהידיים שלך אחזו בטוסיק שלה, כשהאצבעות שלך נגעו בכוס הרטוב שלה, כשהרגשת אותה ממש נוזלת לך בין האצבעות—עמד לך בטירוף באותו רגע?"

היא בולעת רוק, ממשיכה בשאלתה האכזרית והמתוקה, כאילו משהו דוחף אותה ללכת הכי רחוק שאפשר, עד הקצה:

"והאם ברגע הזה, כשהרגשת אותה ככה, כל כך רטובה וחמה בידיים שלך, לא רצית פשוט לפתוח את המכנסיים שלך לגמרי, לשלוף את הזין שלך החוצה, למשוך אותה אליך, להושיב אותה עליך, ולחדור לתוכה בכוח, שם על המושב הרטוב? האם לא דמיינת איך היא מתיישבת עליך, איך הכוס הקטן והרטוב שלה נפתח אליך, מתרחב, מחליק עליך בקלות מרוב שהוא רטוב ממך ומהפיפי שלה, ואיך אתה חודר לתוכה הכי עמוק שיש, מרגיש אותה גונחת לך באוזן, מתפתלת עליך, מזיינת אותך שם על המושב, בתוך כל הרטיבות הזאת, עד ששניכם מאבדים שליטה וגומרים ביחד בטירוף מוחלט?"

היא משתתקת, הנשימות שלה הופכות כבדות ומהירות, עיניה נעוצות בי בתחינה כואבת, כאילו לא בטוחה שהיא באמת רוצה לשמוע את התשובה, אך זקוקה לה נואשות.

אני מסתכל לתוך עיניה בכנות מוחלטת, בלי להסתיר דבר, קולי רועד מעט מעוצמת האמת האסורה שאני עומד לחשוף בפניה עכשיו:

"כן, קטנה שלי. עמד לי בטירוף. מהרגע הראשון שהשתן שלה התחיל לזלוג עליי, הרגשתי איך הזין שלי מתקשה לגמרי בשנייה אחת. הוא נלחץ בכוח, כואב כמעט, אל תוך המכנסיים הרטובים, כשהחום של הפיפי שלה ספג אותי לגמרי, כשהריח שלה מילא את האף שלי והרטיבות שלה זרמה סביבי. הרגשתי איך הגוף שלי מגיב בלי שליטה אליה, הזין שלי התקשה בצורה כזו שהייתי חייב להתאמץ לא לזוז, לא לפתוח את המכנסיים, לא לשלוף אותו החוצה."

אני לוקח נשימה עמוקה, ממשיך בכנות קשה ובלתי מתפשרת:

"והאמת, קטנה שלי, היא שבאותו רגע, כשכבר נגעתי לה בטוסיק, כשהרגשתי את הכוס שלה ממש נפתח ומרטיב לי את האצבעות, בקושי הצלחתי לשלוט בעצמי. כל מה שרציתי באותו רגע היה בדיוק כמו שאת מתארת—רציתי לפתוח את המכנסיים שלי לגמרי, לשלוף את הזין הקשה שלי, למשוך אותה אליי, להושיב אותה בכוח על הזין שלי, להרגיש איך היא מחליקה עליו לגמרי, להרגיש איך הכוס שלה, שהיה כל כך רטוב ממני ומהפיפי שלה, נפתח אליי, מקבל אותי בתוכה הכי עמוק וחם שאפשר."

קולי רועד עוד יותר כשאני מוסיף בשקט, במבוכה כואבת:

"דמיינתי את זה, קטנה שלי. דמיינתי איך היא יושבת עליי ברכב, על המושב הרטוב שלה, איך אני נכנס לתוכה עמוק וחזק, מרגיש אותה גונחת באוזן שלי, מזיינת אותי ככה, יושבת לי על הזין וגומרת בטירוף כשאני ממלא אותה, עד ששנינו מתפרקים לגמרי יחד, בלי שום שליטה, בתוך כל הרטיבות שלה."

אני מרגיש את גופה של הקטנה רועד בחדות בזרועותיי כשהיא שומעת את המילים האלה, יודעת עכשיו בוודאות מוחלטת עד כמה עמוקה, חזקה וכואבת הייתה ההשפעה של טלי עליי, ועד כמה הרגע האינטימי הזה צרוב בנפש ובגוף שלנו, באופן ששינה אותנו לעד.

הדמעות שלה ממשיכות לזלוג בשקט, זולגות כעת על עורי, מתערבבות עם כל מה שהיא טועמת, מרגישה, חווה עכשיו ברגישות אינסופית. כשהיא מרימה אליי שוב את עיניה, הן מלאות בשברון לב עמוק, בהבנה בוגרת, שקטה וכואבת מאוד, והיא לוחשת לי ברוך פגיע ואמיתי כל כך:

"טלי צדקה," קולה נשבר מעט, שבריריות בלתי נתפסת, "לא נשכח אותה לעולם." המילים האלה מפלחות אותי בחדות עד לעצמות, ואני מרגיש אותן כמו אמת מוחלטת וכואבת. בשתיקה עמוקה, כמעט טקסית, אני מושיט לה לאט את החוטיני הקטנטן והספוג שטלי השאירה אצלי, יודע בדיוק מה היא צריכה עכשיו. היא לוקחת אותו בזהירות, כמעט ביראת קודש, מקרבת אותו אל פניה הרכות, שואפת אותו נשימה ארוכה, עמוקה, מטלטלת, כאילו מנסה לספוג את טלי עצמה לתוכה, להבין אותה, לחוות דרכה את כל מה שאסור ומכאיב כל כך, אבל גם ממכר עד אימה.

העיניים שלה נעצמות לרגע, לחייה מאדימות מעט, וגופה מתרכך ברעד קטן כשהריח האינטימי, המלוח-מתקתק של טלי ממלא אותה לחלוטין, מחבר אותן בצורה בלתי נמנעת, סופית ומוחלטת. כשהיא פוקחת את עיניה שוב, הן רטובות לחלוטין, כנות עד כאב, פגיעות ומלאות בהבנה עמוקה. היא מביטה בי בשתיקה ממושכת, ואז מתקרבת אליי בלי לומר עוד מילה, מאפשרת לי לחבק אותה חזק, לעטוף את הגוף הקטן והשביר שלה בזרועותיי, מניחה את ראשה בעדינות שקטה על החזה שלי, הלב הקטן שלה פועם מהר מדי, כואב מדי, אבל אמיתי לחלוטין.

אני יודע עמוק בתוכי, בדיוק כמוה, שטלי כבר צרובה בתוכנו, חלק בלתי נפרד מאיתנו, בלתי נשכחת, מתוקה להפליא, תמימה, אמיתית, ופשוט שוברת לב. לעולם.

הקטנה שלי מביטה בי במבט מהוסס וכאוב, עיניה עדיין רטובות מדמעות אחרונות, ונושמת נשימה עמוקה, כאילו אוספת אומץ. באיטיות מכוונת, טעונה בהיסוס מתוק ומייסר, היא פותחת את מכנסיי, אצבעותיה הרועדות מחליקות פנימה בעדינות כמעט קדושה, מוציאות את הזין שלי, שכבר קשה לחלוטין מכל מה שחווינו יחד. אני רואה את עיניה הגדולות מתמלאות בתחושת כניעה, בפגיעות מתוקה, ואז היא מקרבת את פניה לאט, מרפרפת בשפתיה בעדינות על ראש הזין, לוחשת ברעד כואב:

"תדמיין שזאת היא, בבקשה… אני רוצה שתראה אותה כשאני מוצצת לך עכשיו. זה ישבור אותי, אבל אני גם כל כך צריכה להרגיש את זה."

הנשימה שלי נעשית כבדה ועמוקה, ואני מהנהן בשתיקה, מאפשר לעצמי להיכנע לפנטזיה האסורה הזאת. אני יודע שזה עלול לפצוע אותה, אבל גם מבין שהיא זקוקה לכאב הזה בדיוק כמו לעונג.

היא יורדת מולי על הברכיים לאט, שפתיה נפערות מעט, ממתינות בדריכות למגע הראשון עם הזין שלי. כשהיא לוקחת אותו בעדינות לתוך פיה, אני מרגיש מיד את לשונה החמה מחליקה באיטיות חושנית, חוקרת את טעמו, אוספת בתנועה מהוססת את טיפות השתן שנותרו עליי מטלי. הנשימה שלה נעשית עמוקה לרגע כשהיא מזהה את הטעם המלוח-מתקתק, ובאותו רגע המבט שלה מתמלא בהבנה כואבת אך גם בהתמסרות עמוקה עוד יותר.

היא עוצמת עיניים לשנייה, מתרגלת לתחושה ולטעם, ואז מתמסרת בבת אחת, פותחת את פיה לרווחה כדי לאפשר לי להחליק עמוק לתוך הלוע החמים והרטוב שלה. שפתיה המלאות מתהדקות סביב הזין שלי בעוצמה עדינה ומדויקת, והלשון שלה מחליקה מתחתיו באיטיות מכוונת, מציירת עליו מעגלים קטנים, מרטיבה אותו בשכבת רוק סמיך וחם, שמחליק מטה ומרטיב את האשכים שלי בעדינות.

ידי יורדות מעצמן אל שערה, תופסות אותו בין אצבעותיי בנחישות מהוססת בתחילה, אבל כשהיא מרימה את עיניה אליי במבט מתחנן ואישור שבור, האחיזה שלי מתהדקת בביטחון מלא. אני מתחיל להוביל את התנועה שלה בעצמי, תחילה באיטיות זהירה, מחליק פנימה עד שהקצה מגיע אל עומק הגרון שלה, חש את ההתנגדות העדינה שלה לשבריר שנייה, ואז מחליק החוצה מעט ומאפשר לה לנשום לרגע קצר, לפני שאני שוב דוחף את עצמי עמוק יותר פנימה.

"‏תראי לי איך היית רוצה שהיא תמצוץ לי," אני לוחש בקול צרוד וסמכותי. היא נענית מיד, גופה נדרך בין רגליי בצייתנות מתמסרת. הידיים הקטנות שלה נשלחות אליי, מלטפות תחילה את בסיסי, אצבעותיה לופתות אותי בעדינות אך יציבות, כאילו נזהרות לא לשבור את מה שהיא לא יכולה להרפות ממנו.

פיה הקטן ממשיך לינוק אותי בקצב איטי, חונק בחוכמה כל עצב בגופי. לשונה החמה מטיילת במעגלים קטנים סביב הקצה, מרפרפת מתחת לכיפה, מעלה בי צמרמורות של עונג שכבר גובל בכאב. אני מתנשם בכבדות, מרגיש שכל תנועה שלה מחריפה את התשוקה, כל ליקוק מעלה את האש עוד צעד אחד גבוה מדי.

אני לא מצליח לעצור את עצמי. ידי תופסות את ראשה חזק יותר, מובילות אותה קדימה ואחורה באסרטיביות הולכת וגוברת. אני מזיין לה את הפה בקצב שמתעצם, נותן לה לנשום רק לשברירים קטנים של זמן בין חדירה לחדירה. היא מקבלת הכול. גרונה מתכווץ סביבי, מתאמץ להכיל אותי, עיניה הגדולות מציפות אותי במבט מלמטה – מבריק מדמעות, אבל מלא כניעה.

הרוק ניגר מסנטרה, מתערבב עם הדמעות ועם הטעם של טלי שעדיין דבוק עליי. היא בולעת אותי, ואני מבין – בחדות אכזרית – שבפועל היא באמת עושה מה שביקשה. היא טענה את הפה שלה בכוס המושלם של טלי, רק לא הרגישה. לא קלטה שכל טיפה שהיא מלקקת ממני עכשיו, כל טעם שמחליק ללשונה, הוא שארית חיה, בלתי נמחית, של טלי עצמה. היא חושבת שהיא מדמיינת. אבל היא כבר חיה את זה. זה כבר בתוכה.

אני ממשיך, חודר עמוק יותר, מרגיש את ההתכווצות של הגרון הקטן שלה סביבי, את הלחץ שמסמן שהיא כמעט נשברת – ובכל זאת היא לא מרפה. להיפך: עיניה מבקשות שאמשיך, שאכניע אותה עד תום. בראשי אני רואה את טלי – את הפה הקטן, את הלשון החלקלקה שלה, את התמימות המזוייפת, את הצייתנות המתוקה – ומבין כמה עמוק נחרטה טלי בינינו.

"אני עומד לגמור," אני לוחש בקול סדוק ועמוק. היא לוחצת אותי חזק יותר אל גרונה, מבהירה לי שאין לה שום כוונה לשחרר אותי לפני שתסחט ממני את הכול. אני נאנח אנחה פראית, חייתית, כשאני מתפוצץ בתוכה, זרם סמיך וחם ניתז בעוצמה אדירה לתוך גרונה, ממלא את פיה עד אפס מקום. היא משתנקת לשבריר שנייה – ואז נכנעת, ממשיכה לינוק אותי לאט, מתוק, שותה עד הטיפה האחרונה.

כשאני סוף־סוף נרגע, מתנשף בכבדות, היא מחליקה אותי החוצה באיטיות טקסית, בולעת הכול כמו חיילת בצייתנות קדושה, ואז מביטה בי מלמטה. עיניה רטובות, שבורות, אך גם מלאות בכנות חדה וכואבת.

"אם הייתי טועמת עכשיו גם את הכוס שלה עליך," היא לוחשת ברעד, דמעות עוטפות את ריסיה, "מצד אחד הייתי רוצה למות מכאב… אבל מצד שני – אלוהים, זה היה מחרפן אותי לגמרי, הייתי נשרפת מבפנים עד שלא הייתי מצליחה לשלוט בעצמי."

המילים שלה חותכות אותי עמוק, הגוף שלי מגיב בסכנה. כי האמת ברורה מדי: היא כבר טועמת את טלי דרכי, כבר חיה את הפנטזיה שהיא מפחדת ממנה. היא פשוט לא יודעת עד הסוף. אני עוצם עיניים חזק, מנסה לגרש את ההבנה הזו, יודע כמה היא מסוכנת. אבל בפנים, ברור לי – משהו נפרץ בינינו לנצח.

היא נצמדת אליי, רועדת, מותשת, ואני עוטף אותה בחיבוק עמוק. מנשק את ראשה, מלטף את שיערה, לוחש לה ברוך: "אני כאן, קטנה שלי. עברנו את זה. אנחנו ביחד."

היא מתרפקת עליי בעיניים עצומות, ואני מבין – שנינו כבר מסומנים. טלי חיה בינינו, בנשיקות שלנו, בנוזלים שלנו, במילים שלא נאמרות. והיא לעולם לא תשתחרר מזה.