שם זמני

לא עבדנו באותו מקום, אבל כן עבדנו יחד.
פגישות, חוזים, שליחויות הדוקות במיילים עם יותר מדי ניסוחים ויותר מדי סאבטקסט.
אבל אצלה —
לא היה סאבטקסט.
הפטמות שלה דיברו.
לא בלחש.

היא תמיד לבשה בגדי גוף, הדוקים, כמעט תכליתיים, בצבעים שלא מושכים תשומת לב — אפור, שחור, לבן —
אבל הם לא היו שם כדי להסתיר.
הם היו שם כדי לחדד.

ונעם,
בת 28, בלונדינית עם שיער גלי שנראה תמיד כמו קיבל פקודה לא להתיישר עד הסוף,
עור לבן כמעט שקוף,
הומור יבש יבש,
מבט של מי שכבר עשתה עליך ניתוח אופי בעשרים שניות.
לא סקסית מהסוג הרועש.

והציצים שלה —
קטנים, עומדים, מדויקים.
פטמות חדות כמו שפתיים סגורות חזק מדי.
הן תמיד שם.
מבעד לבד.
חיות.

"אני לא שמה חזיות," היא אמרה פעם לקולגה ואני שמעתי,
"בדיוק כמו שלא שמה מסכות.
יש לי פטמות — הן עומדות.
לא עומדות — לא בעיה שלי.
אני מתמודדת.
שיהיה לכולם בהצלחה."

וזה לא נאמר בהתרסה.
זה נאמר כאילו היא דיברה על מזג האוויר.
אבל מזג האוויר אצלה אף פעם לא היה ניטרלי.
תמיד היה שם סוב-טקסט חורפי.

הפעם הראשונה שזה חצה את הקו הייתה כמעט תאונה.
היא באה לאסוף מסמכים, גשם בחוץ, גופייה לבנה דקה.
כשהיא הורידה את המעיל,
ראיתי אותן —
מתוחות, רטובות, חודרות את הבד כמו רצון שלא ביקש רשות.

"תפסיק לבלוע רוק," היא אמרה,
"זה לא שאתה הראשון, פשוט אתה פחות אלגנטי.
ואני עוד חשבתי שאתה טיפוס של טוסיק."

"אני," אמרתי.
"עד שראיתי אותך בלי חזייה ביום גשום.
מאז אני רק שומע את עצמי חושב —
‘הפטמות של נעם’."

"וואו," היא חייכה.
חיוך חצי עקום,
חצי שחיטה.
"משפט שראוי להיאמר רק בזמן שאתה גומר.
או לפחות בדרך לשם."

היא לקחה את היד שלי.
שמה אותה על הפטמה שלה — דרך הבד הרטוב.
שקט.
לא פלירט.
לא הזמנה.
כמעט כמו בדיקה.

"אתה יודע לעשות עם זה משהו?
או שזה עוד פטמה שאתה הולך לנסות ללטף ולזייף הנאה?"

לפני שיכולתי לענות —
היא הסתובבה והלכה.
אבל זרקה את המבט האחרון בדיוק כשסגרה את הדלת.

אחר כך, היא כתבה לי:
**"כשאתה מוכן — תזמין.
ואל תעשה את זה מרגש.
אני שונאת רגש."**

כשהיא הגיעה —
לא חייכה.
לא שאלה מה שלומי.
עמדה מולי בבגד גוף לבן.
פטמות משורטטות דרך הבד כאילו הן חתמו חוזה לפלישה.
היא משכה את הבגד למטה בחצי שנייה,
שתי שדיים קופצים החוצה —
ואמרה:
"תתחיל."

היא חשבה שבאה למפגש מיני רגיל.
תשלוט, תרגיש אותך בוער.
אבל היא לא ציפתה לזה.

לשמן וניל מחומם.
לקוביית קרח מוכנה מראש.
לקליפסים מתכווננים.
לוויברטור קטן בצורת טיפה.לשפתיים שמדברות רק פטמות.

היא לא ציפתה שמישהו יכיר את הגוף שלה טוב ממנה.
והיא הבינה את זה מהר.

"אתה קורא מדריכים מיניים בשעות הפנאי או שאתה סוטה מקצועי?"
שאלה כשמרחתי עליה שמן.
"אל תענה.
רק תראה לי מה אתה עושה עם הקרח."

העברתי אותו סביב — לא עליה.
ספירלות על החזה.
רק כשהיא התחילה להתפתל,
הצמדתי אותו ישירות לקצה הפטמה.
ואז נשפתי.
ואז שוב — מצצתי.
ואז לחצתי בשיניים.

"פאק," היא לחשה.
"אם תמשיך ככה אני אגמור בלי שתיגע לי בכלל בכוס."

"זה בדיוק הרעיון," עניתי.

שמתי קליפסים.
הידקתי.
שיחררתי.
שוב הידקתי.
כל תנועה עם מבט.
היא לא גנחה —
אבל התכווצה.
ראיתי את השרירים במותן קופצים כמו פעימה של שקר.

"עכשיו תמצוץ.
לא ברוך —
כמו מי שגונב."

לקחתי את השד השמאלי,
רק את הקצה.
ואת הימני — בין אצבע ואגודל.
סובבתי.
לחצתי.
מתחתי לאחור.

היא הכניסה את היד שלה בין הרגליים —
אבל עצרה באמצע.
הביטה בי.
"כוס פתוח זה קל.
רוצה להרשים אותי?
תשאיר אותי משותקת רק מהפטמות."

שמתי את ויברטור קטן על הפטמה. 
לחצתי בדיוק כשהשפתיים שלי עטפו את השנייה.
והיא גמרה.
לא בפיצוץ.
ברעידה.
בכאב.
בדמעה אחת שזלגה בלי התראה.

"פאק אתה," היא לחשה.
"לא ידעתי שאפשר לגמור ככה."

"אפשר," אמרתי.
"כשמישהו מתייחס אליהן כמו שצריך."

"אתה לא נוגע לי בכוס היום," היא קבעה.
"אני לא אתן לך.
אני צריכה להבין אם אני יכולה להיגמר ככה שוב.
רק ככה.
בלי זיופים.
בלי ליטופים חסרי משמעות."

וכשהיא גמרה שוב,
עם הפה שלי רק עליה,
הפטמות שלה רעדו כמו סיום של שיר.
בלי לחן.
אבל עם תחושת אמת.

כשסידרה את הגופייה,
הן עוד עמדו.

"עכשיו אתה מבין למה אני לא לובשת חזיות?"
היא שאלה.
"כי אני אוהבת לדעת
שאם מישהו ראה,
הוא לא שוכח.
והיום?
אתה לא תשכח."