היא נכנסה ראשונה, והדבר הראשון שאמרה היה:
"וואו, איזה מראה ענקית."
הקול שלה עלה בתדהמה ילדותית, כמו מישהי שנכנסה לסוויטה במלון יוקרתי, ושכחה לרגע שזה לא לגמרי שייך לה.
היא התקרבה אליה בלי לחשוב.
עמדה מול ההשתקפות שלה כמו מול משהו שלא תכננה לפגוש.
סובבה את הראש קצת, כיפפה מותן, צחקה לעצמה.
כאילו ראתה שם מישהי שהיא לא בטוחה אם היא מכירה.
"לא חשבת על מראה כזאת בבית?" שאלתי.
"חשבתי...", היא משכה כתפיים, "אבל לא יודעת.
זה מרגיש כזה... חשוף.
כאילו רואים יותר ממה שצריך."
"וזה רע?"
"אני לא יודעת.
אולי זה טוב."
הכרנו רק היום.
היא הייתה מסוג הבחורות שבשיחה הראשונה כבר אומרות משהו כמו, "נראה לי שעליתי קצת בתקופת מבחנים", ואז מצחקקות, כאילו יודעות שזה לא באמת משנה, אבל בכל זאת רוצות לשמוע אותך אומר את זה.
"אני דווקא חושב שאת מושלמת כמו שאת עכשיו," אמרתי לה אז.
"זה נשמע נדוש, אבל תראי לי מישהי אחרת שהייתי רוצה שתעמוד מולי עכשיו.
אין."
משהו בה רצה להיבלע.
ומשהו אחר רצה להיראות סוף סוף.
היא הייתה בלונדינית רזה, עם שיער חלק כמו מים שלא נגעו בהם.
עיניים פתוחות מדי.
פה קטן, פגיע, חצוף.
נראתה כמו מישהי שעדיין לא גילתה את עצמה, אבל שומעת כל הזמן שהיא אמורה כבר לדעת.
כמו מישהי שעשתה אהבה רק בחושך, ואז פתאום, אור מסנוור.
היא נראתה כמו מישהי שנגעה בעצמה רק מתחת לשמיכה, בשקט, בלי קול.
והנה, פתאום, עומדת מול מראה בגובה מלא, עם אור לבן שמאיר כל חלק בעור.
"את יודעת מה אפשר לעשות עם מראה כזאת?" שאלתי.
היא הסתובבה אליי, שפתיים חצי פתוחות, כמו תמיד כשלא יודעת אם מותר לה לרצות.
"לא..."
"אני כן."
לא נגעתי בה מיד.
נעמדתי מאחוריה, קרוב.
כמעט בלי לנשום.
היא הרגישה את זה.
המבט שלה במראה התחדד.
משהו בה נדרך.
"את רואה אותנו עכשיו?"
"כן."
"לא רק אותך.
אותנו."
היד שלי ירדה לאט אל הבטן שלה.
עוד לפני שנגעתי, היא כבר נשמה שטחי.
הפנים שלה גילו הכול: ציפייה.
פחד.
רעב.
הגוף שלה היה בתנועה איטית של המתנה, כמו חיה ששומעת את הדשא נדרך.
"את נראית טוב," אמרתי.
"אני לא יודעת..." היא ענתה בלחש.
"רוב הזמן אני מסתכלת רק כדי לבדוק מה לתקן."
"אם את מתקנת את זה, העולם מפסיד בדיוק את מה שהופך אותך לכזאת אמיתית."
הנחתי יד על הירך שלה, בדיוק איפה שהיא נצמדת לגוף, איפה שקו הצל משנה כיוון.
"הירכיים שלך, זה הדבר הכי חושני שראיתי הלילה."
היא אמרה את זה כמו מי שמבקשת סליחה על עצמה.
על עצמות בריח שנראות חזקות מדי, על בטן שלא תמיד שטוחה.
ואני רציתי לכעוס, לא עליה, אלא על כל המראות שלא החזירו לה אף פעם תשובה חומלת.
"אל תגידי את זה.
תראי.
תסתכלי טוב."
היא נשכה שפתיים.
ריסים רטטו קלות.
המבט שלה לא היה רגיל לפגוש את עצמה ככה.
לא כשהיא נוגעת בעצמה.
לא כשהיא יודעת שמישהו מסתכל.
לא בזווית.
לא דרך מסך.
אמת גולמית.
"תרימי את החולצה.
לאט."
היא עשתה את זה.
וההתפלאות שלה שלא נעלמה הייתה הרגע שבו החלה ההשתנות.
היא לא מחקה את עצמה.
היא לא נבלעה.
היא רק נשארה.
"את יודעת," אמרתי, "אף פעם לא חשבתי כמה צוואר יכול להיות סקסי.
אבל שלך... את לא מבינה מה את עושה לי רק מלהסתכל על הקימור הזה כאן."
הצבעתי, והיא נגעה בעצמה באותו מקום כאילו זו פעם ראשונה שמישהו אמר לה את זה.
המראה הפכה נוכחות שלישית בחדר.
לא קיר.
עדה.
תיאטרון.
כמו לראות את עצמך בגרסה שלא הייתה לך גישה אליה.
הצילום החי שלא צונזר.
"עכשיו תנשמי.
תראי את עצמך.
לא דרך פילטר.
לא זווית.
זה את.
אמיתית.
בדיוק כמו שצריך."
והיא הסתכלה.
באמת הסתכלה.
משהו בפנים שלה התרכך.
כאילו ראתה ילדה שהשאירה מאחור.
והילדה הזאת פתאום הרשתה לעצמה להיות סקסית.
"גם ככה אתה רואה אותי?"
"לא," אמרתי.
"אני רואה יותר."
"העור שלך, מור, הוא כמו חלב חם בלילה קר.
יש לו רוך שאי אפשר להסביר.
וכשאת מזיעה קצת?
זה לא גורע, זה חושף."
הידיים שלי ירדו אל המכנסיים שלה.
פתחתי כפתור.
היא עצרה נשימה, אבל לא עצרה אותי.
אז התרחקתי לרגע.
הלכתי להביא משהו.
וכשחזרתי, ראיתי אותה עדיין עומדת שם, מול המראה, כמעט קפואה, כמעט מתמסרת.
אבל היד שלה הייתה שם, אצבעות משחקות ברצועות החוטיני שלה, מותחות אותו הצידה, חושפות את הכוס כאילו לא ראתה אותו מעולם.
היא הביטה בעצמה בגוף ראשון.
חשפה.
כיסתה.
שוב חשפה.
כמו ילדה שמשחקת מחבואים עם עצמה.
לא אמרתי מילה.
ירדתי לעבר הרצפה, התמקמתי מאחוריה, אחזתי בעדינות את פלחי הישבן שלה משני הצדדים, והעברתי לשון רכה, איטית, רועדת מרוב עונג, בדיוק בין השפתיים החשופות שנמתחו החוצה מבעד לבד.
ראיתי במראה איך היא נאנחת, איך הברכיים שלה כמעט מתקפלות, איך כל מה שהיא ראתה פתאום גם הרגיש כמו שייך לה.
"אני רוצה שתראי איך את נראית כשנוגעים בך."
וכשנגעתי, העיניים שלה נעו מהמראה אליי, ואז חזרה למראה.
לרגע היא הסתכלה על הטוסיק שלה, מופתעת כמעט, כאילו לא ראתה אותו ככה מעולם.
הוא היה עגול, רך, עולה ויורד עם כל תנועה שלי, וקו הצל שחצה אותו במראה הפך אותו כמעט למופע חושני בפני עצמו.
"את רואה את זה?" לחשתי לה.
"הוא מדהים.
הוא שלך.
והוא מטריף אותי."
היא ראתה את עצמה משתנה.
את הפה נפתח בלי שליטה.
את הירך רועדת בלי שאיש שם לב.
את עצמה, נמסה.
היא ראתה סצנה של עצמה שלא יכלה להמציא.
היא לא נראתה כמו פורנו.
היא נראתה כמו אמת.
עם אור צדדי רך, עם עיניים שלה עצמה שמתבוננות.
עם שד אחד שמטפס על גופו של אחר.
עם קול שהיא לא ידעה שהיא מסוגלת להוציא.
עם דופק.
עם ריח.
עם לחי סמוקה.
עם כוונה.
עברנו לתנוחה שבה היא עומדת עם ידיים על הקיר לצדי המראה, הגב קמור מעט, ואני מאחוריה, חודר לאט.
זה נתן לנו שדה ראייה כפול: גם את הגוף שלה נלקח, גם את הפנים שלה מגיבות.
זווית שבחיים לא ראתה בעצמה.
היא ראתה את עצמה בולעת גניחה.
ראתה את הצוואר שלה נמתח.
ראתה את עצמה בולעת אותי במבט, לא רק בגוף.
עברנו לתנוחת צד, אני שוכב מאחוריה, היא נפתחת אל המראה, רגל אחת מונחת מולי, מאפשרת לי להחזיק בה פתוחה מול עצמה.
רואים את החדירה בבירור.
את השפתיים שלה עוטפות אותי.
את השד נמעך כנגד הסדין.
את הפנים שלה נמתחות רגע לפני שהיא גומרת.
זוויות שהיא לא דמיינה שהן היא.
"תראי כמה יפה את כשאת שקטה, רק רגע לפני, את רואה את הרגע הזה, מור?
הרגע שאת עוד עוצרת את עצמך, ואז לא?
זה רגע שאני לא אשכח."
ואז, כשכבר רעדה, הנחתי אותה מולי, עליי, ברכיים לצדיי, יושבת ומול המראה, בתנוחת רוורס קאוגירל.
ככה שהיא תראה.
את עצמה.
את החדירה.
את השדיים שלה קופצים.
את התחת שלה עליי.
את הפנים שלי.
את הפנים שלה כשהיא קולטת כמה אני נמשך אליה.
וכשהחדר רעד, היא הייתה היחידה שיציבה.
"את רואה את זה?"
"כן..."
"את מרגישה את זה?"
"כן."
"את תזכרי את זה, גם מחר.
איך נראית כשאת מרשה לעצמך."
והיא גמרה עם עיניים פתוחות לרווחה.
השתקה לתוך עצמה.
גוף רעד.
שפתיים נפתחו.
ציפורניים שרטו.
אבל היא לא ברחה מהמראה.
היא התאהבה בה.
לא בגלל שהכול היה מושלם, אלא בגלל שזה היה שלה.
חי.
נשי.
מלא.
ואחר כך, שקט.
גוף על הגב.
תקרה.
אור שנשבר דרך שיער זהוב.
עיניים חצי עצומות.
והבנה אחת, חרישית.
"חיכיתי הרבה זמן להרגיש ככה."
"למה אף פעם לא חשבת להסתכל על עצמך ככה?"
"כי פחדתי שאמצא מישהי שאני לא אוהבת."
"ומה מצאת?"
"אני עדיין לומדת אותה."
"ועכשיו?"
"עכשיו אולי יש לי על מה להסתכל."
היא חייכה.
חיוך עייף, חי, עמוק.
"אתה לא רק מזיין אותי," אמרה בשקט.
"נכון," עניתי.
"אני מלמד אותך להסתכל."