שם זמני

את עמר פגשתי בקורס צלילה.

היא לא חיפשה כלום.

לפחות לא במודע.

הייתה בזוגיות, לדבריה היא אהבה אותו.

לא דיברה יותר מדי, לא התבלטה.

אבל היה בה משהו שהחזיק את המבט:

שיער חום רך שנרטב בגלים ארוכים, עיניים חומות כהות עם ברק מהסוג שמבקש לראות אותך ערום, פנים של בובה, עגולות, טהורות, וקול.

קול של ילדה.

ילדה טובה, שקטה, ממתינה להוראות.

לא חשבתי בכיוון שלה בכלל.

היא הייתה תפוסה.

וגם אם לא, לא נראה היה שהיא מחפשת.

עד שיום אחד, באמצע פירוק ציוד הצלילה, התכופפתי.

עם בגד ים קצר, הגוף חטוב מהמים, והישבן, תפוס, בולט, חלק, רטוב.

הרגשתי מבט ננעץ בי כמו ציפורניים בעור.

כשהרמתי את הראש, ראיתי אותה שם.

עומדת.

לא מזיזה עיניים.

לא נבוכה.

כמו חיה קטנה שמצאה טרף ולא בטוחה אם מותר לה לטרוף.

"יש לך תחת לא חוקי", היא אמרה.

וכשצחקתי, הוסיפה:

"אני מדברת ברצינות.

אני לא יכולה להתרכז לידך.

אני רק מדמיינת איך זה מרגיש.

איך זה מריח.

איך זה נשמע כשאני לוחצת עליו עם הלשון שלי".

מאותו רגע, הכל השתנה.

כל שיחה, כל מבט, כל מפגש.

היא לא ניסתה לפתות.

היא התמסרה לפנטזיה שלה בגלוי.

כל נגיעה אקראית הפכה ממוקדת.

כל שפת גוף שלה אמרה:

אני לא רוצה אותך.

אני רוצה רק את זה.

"הישבן שלך הוא המקום היחיד בגוף שלך שאני באמת משתוקקת אליו".

"אני לא יודעת מה זה אומר עליי.

אבל אני חולמת עליו.

על איך זה להיות קבורה בו.

על איך זה ללקק אותו עד שאאבד תחושה בלשון".

לא נגעתי בה.

כיבדתי את הזוגיות שלה.

אבל משהו בי סימן את זה פנימה.

השאיר אותה ברשימה.

היא המשיכה לשלוח הודעות.

קצרות.

רעבות.

"אם אי פעם תחליט שזה מגיע לי, אני שלך".

"אני לא רוצה שתאהב אותי.

רק שתשב עליי".

"אני יודעת שאני לא הסוג שלך.

אבל תן לי להיות השטיח שלך.

שם.

מתחת לתחת הזה".

והיא באמת נראתה לא שייכת לפנטזיה שהיא תיארה:

קול ילדותי, שקט.

שיער חום פשוט, פנים עגולות, שפתיים עדינות, עיניים חמות.

כמו תלמידת תיכון שמציירת לבבות במחברת.

אבל הפנים האלה, רצו להיבלע בישבן שלי.

הלשון שלה רצתה למות בתוכי.

ערב אחד, אחרי אימון ריצה, כשהגוף שלי חם, תפוס, זורם, התקלחתי בלי לחשוב יותר מדי.

הסתכלתי במראה.

ראיתי את עצמי מזיע, שרירי, עומד בצד, והיא הופיעה לי בראש.

כתבתי לה:

"תבואי.

אני לא מבטיח לך כלום.

רק בדיקה".

היא הופיעה תוך שעה.

עם חיוך חצוף נבוך, עם חולצה לבנה פשוטה, עיניים נוצצות מקצה רטוב שלא הפסיק לרדת לה מאז ההודעה.

"אני לא מבקשת כלום", היא לחשה.

"רק תן לי להוכיח".

הובלתי אותה בלי מילה לחדר.

עמדתי.

הורדתי מכנסיים.

הורדתי תחתונים.

הסתובבתי.

"תתכופפי.

על הברכיים.

את רוצה אותו, לא?

אז תקבלי.

אבל רק אם תוכיחי".

היא רעדה.

ממש רעדה.

לא פחד, התרגשות.

רעד של ילדה טובה שמקבלת מתנה שחלמה עליה שנתיים.

היא נגעה.

אחזה.

פתחה.

ושמעה את עצמה נאנחת, כמעט בוכה.

"זה באמת אמיתי...", היא לחשה.

"בלי דיבורים.

לשון".

הלשון שלה התחילה בקדושה.

נגיעה, נשיקה, עוד אחת.

אבל מהר מאוד היא הפכה פראית.

היא אכלה אותי כאילו כל חייה הכשירה את הפה רק לזה.

מעגלים.

שפשופים.

קצה הלשון שטוח, לוחץ, מרפרף, נכנס.

היא נשפה עליי עם פה פתוח, לחצה עם האף, מרחה את הסנטר שלה על הקפל.

היא הרטיבה, ליקקה, קברה.

העברתי אותה עמדות.

אני על הגב, היא בין הרגליים.

אני על הבטן, היא פותחת אותי.

אני בדוגי, והיא נועצת את כל פניה פנימה.

"תלקקי כמו שכתבת לי.

כמו שביקשת.

כמו שחלמת".

והיא עשתה.

מילימטר.

חצי סנטימטר.

היא לחצה, מצצה, העבירה ויברציות עם הקול.

המדריך היה על לשונה.

הפנטזיה, בתוכה.

"עכשיו, תשכבי על הגב.

אני בא לשבת לך על הפנים".

והיא חייכה.

"כן... כן... בבקשה..."

עמדתי מעליה.

הורדתי את עצמי לאט.

היא פערה פה.

הזין שלי מול שפתיים פתוחות.

הישבן שלי מול הלשון שלה.

"עכשיו תוכיחי שאת כלבה אמיתית.

שאת לא ילדה.

שאת לא יפה, את שייכת".

והיא מצצה.

וליקקה.

בבת אחת.

הגוף שלי היה טעון.

כמו קפיץ מתוח.

הזין שלי עמד חזק, כבד, חם, בוער.

וריד עבה פועם לאורך הגזע, הראש מבריק, רטוב כולו מהפה שלה, ומהלשון שלה, הרטובה, הלוחצת, העקשנית, שנמרחה קודם על כל חור וכל קפל בגופי.

העברתי אותו בעדינות על השפתיים שלה.

הרגשתי את הרעד הקטן.

איך היא נשארת עם פה חצי פתוח, עיניים מביטות, ואז בורחות.

היא נתנה לו נשיקה קטנה.

רק נגיעה.

רכה.

הכרת תודה מבולבלת.

ואז היא לקחה צעד אחורה, הזיזה קלות את הראש.

"אני..."

הקול שלה רעד, הילדותי, הרך, הנקי.

"אני לא בוגדת.

אני באמת לא.

יש לי מישהו.

אני איתו שנים.

אני אוהבת אותו.

הוא לא עשה לי רע".

היא עצמה עיניים.

והייתה שקט.

זה היה רגע חשוף.

שברירי.

אמיתי מדי.

רכנתי.

לא כדי להכריע אותה.

אלא להיות איתה שם.

ליטפתי לה את הפנים.

אצבעות חמות על הלחי הרכה, לא לוחצות, רק נוכחות.

אמרתי בשקט:

"אז נעצור כאן.

היית מדהימה.

לא צריך יותר".

היא פקחה עיניים.

והשקט שנשאר פתאום הפך לצורב.

היא נשמה.

חשבה.

הביטה בי רגע ארוך, ואז הסתכלה על הזין שלי, עדיין מול הפנים שלה, נפוח, מחכה, מסומן בלשונה, כמעט שלה.

ואז היא אמרה:

"פאק איט.

חיים רק פעם אחת".

הפה שלה נפתח.

היא אחזה בי בשתי ידיים.

ולקחה אותי פנימה.

כולי.

בבת אחת.

הפה שלה נפתח, והיא לקחה אותי פנימה.

לא רק את הזין, את ההחלטה.

את האחריות.

את הרצון.

את הרגע.

היא בלעה אותי עד הסוף.

הגרון שלה נפתח, בלי קושי, בלי מחאה, רק רעב.

הידיים שלה אחזו בירכיים שלי, הלשון ליטפה אותי מבפנים, ואז היא התחילה את מה שנראה כאילו היא נולדה לעשות.

יניקות ארוכות, עמוקות, לשון שמתחככת בתחתית, יד אחת לוחצת בבסיס, השנייה מחליקה לאורך המותן, כמו מחזיקה אותי, עוטפת, מבקשת.

"את מוכנה?" לחשתי.

היא לא ענתה, רק הסתכלה בעיניים.

ואמרה בהן:

כן.

עכשיו.

תן לי אותך.

ונשפכתי.

עמוק בפה שלה.

לתוך הגרון.

בתוך הילדה האישה הזאת, שלא ביקשה אהבה, רק את הטעם.

והיא בלעה.

בלי למצמץ.

בלי להשתנק.

בלי לברוח.

והיא לא הפסיקה.

לא אחרי הראשון, לא אחרי השני.

היא ניקתה אותי בלשון.

ממש כאילו סיימה לאכול קינוח יקר במיוחד, ורצתה לוודא שלא נשאר גרגר.

ואז היא הסתכלה עליי, והיה בה שקט.

לא שבור, לא מובס, שקט של מישהי שבפעם הראשונה עשתה מה שהיא באמת רצתה.

רכנתי אליה.

הושטתי יד.

הרמתי אותה.

חיבקתי.

לא מינית.

לא מפתה.

אנושית.

"קדימה", אמרתי.

"בואי נתקלח".

הובלתי אותה למקלחת.

המים היו חמים.

הקצפתי סבון בידיים שלי.

ושוטפתי אותה, לא מהר.

לא כמו סצנה של פורנו.

שטפתי את הצוואר.

את הגב.

את השיער שלה.

פעם ראשונה שנגעתי בה.

באמת.

היא נשענה אליי.

לא כי ביקשה.

כי הייתה מוכנה להתמסר.

באופן אחר.

אחר כך הרמתי את ידה.

הנחתי אותה על החזה שלי.

ואמרתי:

"תורך".

היא שטפה אותי כמו מי שלומדת גוף חדש.

לא מיהרה.

הלכה לפי קווי השרירים, לפי ההזעה, לפי איפה שנגעתי בה קודם.

לא היינו זוג.

לא היינו מאהבים.

אבל באותם רגעים, היינו שניים.

עירומים.

שקטים.

נקיים.

אחרי המקלחת ניגבתי אותה במגבת רכה.

קיפלתי אותה בתוכה.

ולבשתי אותה כאילו הייתה שלי.

ולקחתי אותה הביתה.

בלי מילים.

בלי הבטחות.

רק עם זיכרון טרי, של מישהי עם קול של ילדה, ולשון של סוד, שידעה לטעום אותי, כמו שאף אחת מעולם לא העזה.

נטע חייכה כשהיא נכנסה, אבל היה שם עוד משהו בעיניים — כאילו היא לא בטוחה אם היא באה למקום הנכון או למקום שתמיד רצתה להגיע אליו.
היא לבשה ג׳ינס פשוט, גופייה דהויה. ריח של מקלחת. עייפות. התרגשות. ספק.
“אני כאן,” היא אמרה.
“אני רואה,” עניתי.

היא בדיוק חגגה שלושים.
כתבה לי יומיים לפני:
“רוצה לעשות משהו חדש, משהו אחר. אולי איתך. לא בטוחה.”
“בטוחה מספיק כדי לכתוב לי את זה,” עניתי.

ואז, באמצע הלילה, עלתה הודעה.
02:16.
נטע.

"אני מרגישה את זה בכוס כבר כמה שבועות.
אבל זה לא רק שם. זה עמוק יותר.
מתחת לעור. מתחת לשקט הזה שהשתרר בינינו.
אני לא רוצה רק שתזיין אותי — אני רוצה שתכוון אותי.
שתצליף לי עד שאני אבכה, ושתלטף לי את הנפש באותה יד.
אני רוצה לשכוח איך מדברים, איך עומדים, איך מתנגדים.
תעשה לי סדר דרך הכאוס הזה שאתה יודע לייצר."
והיא מחקה.
השאירה רק את “הודעה זו נמחקה”.

אבל אני כבר ראיתי.
והכוס שלה אולי רעד —
אבל הנפש שלה כבר נפתחה.
והיא באה.

פעם היינו גוף שמוצא גוף, פעם בכמה חודשים.
לא זוג. לא רומן. לא פנטזיה שיש לה שם.
היינו צל שחוזר בלילה — בלי הסבר, בלי התחייבות,
רק היענות שקטה לחום שמצטבר בין שפתיים שלא יודעות אם מותר להן.

הפגישה ההיא במלון, במדריד.
היא הייתה דיילת בת 22.
חמה מאוויר מטוסים, חדה כמו הסיכה בתג השם שלה.
אני הייתי בדיוק במקום הנכון כדי לקרוא לה בלי לומר מילה.
הנשיקות שלנו עלו לקומה הרביעית.
ואז, כשנשענה על הקיר במסדרון — לקחתי לה את הטלפון.
בלי לבקש.
היא נתנה.
וזה היה הרגע הראשון שבו הבינה שאפשר לתת את עצמה גם בלי לדעת לאן.

הנשיקות שנמשכו שלוש שעות ואז נעלמו.
אבל היא לא נעלמה.

היא הייתה כמו ריח שנשאר על הכרית —
לא ריח של בושם. ריח של הזדמנות שלא נוצלה עד הסוף.
של עור שהתחנן למילים שאף אחד לא העז לומר.
של מגע שהיה כמעט־נכון מדי, ולכן הפחיד.
של מישהו — אני —
שלא דיבר חזק, אבל כל מילה שלו רעדה לה בבטן ימים אחר כך.

וזה לא היה סתם זיכרון.
זה היה סימן.
והיא ידעה את זה, גם כשהמשיכה בשגרה.
גם כשהתפשטה מול אחרים —
היא השוותה.

השוותה גם את הזין.
גם את הלשון.
גם את הדרך שבה אני יצאתי ממנה ונשארתי בה יותר מכולם.

את הגודל.
אבל בעיקר את העומק.

את היד על הצוואר.
את השתיקה.
את הדרך שבה אני רואה אותה גם כשהיא לא מביטה בי.

ועכשיו, כשהיא עומדת מולי שוב —
כבר לא כזיכרון חם,
אלא כגוף שנמסר במלואו —
היא לא באה לסגור מע

גל.
היא באה לפתוח את עצמה בדיוק איפה שהפסקתי לגעת.

אבל הפעם, כבר ברגע שפתחה את הדלת, ידעתי: היא באה להימסר.

עמדתי מולה, מביט בה כמו במשהו שעוד לא קרה.
“מה את רוצה?”
היא חייכה במבוכה. “אני לא יודעת.”
“מעולה. תתפשטי.”

היא התפשטה בשתיקה.
אבל כל תנועה שלה הייתה צעקה שקטה.

היא שלחה יד לחזייה, אבל עצרה.
“אתה מסתכל עליי כאילו אתה בולע אותי.”
“אני רק רואה אותך כמו שצריך.”

היא פתחה את הקרסים באיטיות.
השדיים שלה נפלו חופשיים, עם רעד קל, כמו נשימה שלא הספיקה לצאת.
הפטמות היו כבר קשות. לא רק מקור.
ירדה למכנסיים, פתחה כפתור.
העור שמעל הבטן רעד קלות.

היא חשפה תחתונים בצבע אפרסק כהה, כמעט שקופים.
עמדה מולי עם חולצת גופייה ותחתון — ואז משכה את הגופייה מעלה.
לאט.
ללא חן מתאמץ.
כמו שמישהו נפרד מהגנות ישנות.

“תורידי גם אותם,” אמרתי.
היא בלעה רוק.
אצבעותיה הלכו לקצה התחתון.
היא גלגלה אותו מטה — לאט, עד שהכוס נחשף.
הוא כבר היה לח, מבריק קלות באור.
שער ערווה עדין, מטופח, עם פתח פתוח-סגור שרוצה ולא מודה.

היא עמדה עירומה מולי. רגליים מעט כפופות.
“אני מרגישה כאילו אני עומדת על מדורה.”
“וזה טוב?”
“תכף נגלה.”

ביקשתי ממנה לשבת על השטיח.
הושטתי לה צעיף.
“עיניים.”
היא היססה לשנייה.
“אני לא הולכת לאיבוד, נכון?”
“רק אם תבקשי.”

היא כיסתה את עצמה בשחור.
העפעפיים נעלמו, אבל הנשימה נפתחה.
הידיים שלה הלכו אחר כך, מאחורי הגב.
קשורות ברכות אבל חזק.
סרט בד שחור, רחב, נכרך סביב פרקי הידיים.
פעמיים. קשר.
עוד סיבוב. הדוק.
“תנסי להשתחרר.”
היא ניסתה.
“לא מצליחה.”
“יופי.”

היא הייתה כבר שם.
עירומה, כבולה, עיניה מכוסות, גוף ער, לב פתוח.
בדיוק איפה שרציתי.
ובדיוק איפה היא ביקשה להיות.

נשכבתי לידה, מריח את ההסכמה שלה.
“יש מילה שאומרת לי לעצור.”
“מה?”
“צהוב להאט. אדום לעצור.”
היא חייכה, מתוחה. “אני מקווה שלא אצטרך להשתמש בזה.”
“להשתמש זה לא כישלון. זה חוכמה.”

“עוד משהו,” הוספתי. “יש גם גבולות רכים – דברים שאת סקרנית לגביהם, אבל לא בטוחה. ויש גבולות קשים – דברים שלא נעשה, בשום מצב. תגידי לי. גם תוך כדי.”
היא הנהנה. “אין לי עדיין את המילים. אני פשוט אגיב.”
“מצוין. הגוף ידבר.”

קשרתי גם את הידיים שלה, מאחורי הגב.
היא ניסתה לזוז. לא מתוך פחד. מתוך בדיקה.
“אני לא רגילה לזה,” אמרה.
“אף אחת לא רגילה לפני הפעם הראשונה.”

הנחתי אותה על השטיח.
היד שלי נחתה עליה ראשונה. פתאומית, אבל מדויקת.
היא קפצה.
"סליחה," היא לחשה.
"על מה?"
"אני לא יודעת. אני לא יודעת מה אמור לקרות."
“שום דבר לא אמור. אנחנו מגלים.”

המכה הראשונה – שטוחה, מלאה, לא אלימה.
רק סימן.
הבאתי עוד שתיים. עצרתי. נגעתי.
“תרגישי איך השקט הוא חלק מהמשחק.”

שלפתי את כף העץ – פדאל, כבד, מדויק, כזה שמכה עמוק ומרחיב את התחושה.
הנחתי אותה על העור שלה.
"זה מה שאתה עומד להשתמש בו?"
"כן. אם תגידי שכן."
היא הנהנה.
המכה הראשונה השאירה סימן ורוד.
היא השמיעה קול שלא שמעתי ממנה אף פעם.

“זה… הרבה.”
“רוצה לעצור?”
“לא. תמשיך. רק... חכה רגע.”

הבאתי את שוט הרצועות – פרגית, עם קצוות עור רכים, שנפרשים על העור כמו להבות איטיות.
הצלפתי על ירך. על גב. קצות הרצועות התחלקו עליה כמו נשיקות אלימות.
היא נאנחה, ואז גיחכה לעצמה.
"מה?" שאלתי.
"לא יודעת. זה פשוט מרגיש מטורף. שאני פה. איתך. ככה."
“וזה טוב?”
“כן. אני פשוט לא מכירה את עצמי.”

הבאתי את השוט הדק – שוט רוכבים, קצר, מדויק, צליל חד, תחושה ממוקדת.
הנחתי אותו על השפתיים שלה.
“עכשיו זה יהיה חד יותר.”
היא שתקה.
חיכיתי.
ואז אמרה: “כן.”

המכה הייתה ממוקדת, מהירה.
כיוונתי לשריר העכוז, הרחיק מהגב התחתון, מהמפרקים, מהאיברים.
היא רעדה.
“צהוב,” אמרה פתאום.
עצרתי.
“הכול בסדר?”
“כן. אני רק… זה מבלבל. זה כואב אבל אני גם... נדלקת.”
“גם וגם זה מצוין.”

כרעתי לידה. ליטפתי לה את הפנים.
“מה את מרגישה?”
“חשופה. אבל בטוחה.”

היא אמרה: “אני לא יודעת איך להתנהג.”
“אין איך. יש להיות.”

המשכתי. שלפתי את קצה השוט. החלקתי אותו על שפתיה, על פטמותיה.
הוספתי סטירה קטנה, ואחריה נשיקה.
הגוף שלה התחיל לנוע לפי הקצב שאני הכתבתי.

“אני לא יודעת מה אתה עושה לי,” היא לחשה.
“אני כותב עלייך בשפה שאת לומדת לקרוא.”

אחר כך הורדתי את הקשרים.
היא שחררה את הידיים בעדינות.
לא קמה. לא ברחה.
רק נשכבה על הצד, וביקשה בלחש:
“אני רוצה אותך בתוכי. אבל... תמשיך להצליף לי גם כשאתה שם.”

נכנסתי לתוכה לאט.
היא הייתה רטובה, פתוחה, חמה — כאילו הגוף שלה ציפה לרגע הזה כבר שנים.
הכנסתי רק חצי, ואז עצרתי.
משכתי את השיער שלה לאחור.
היא גנחה.

הצלפתי על העכוז שלה עם כף היד.
נשמעה סטירה, ואז גניחה שנשברה באמצע — כמו ייאוש שמתערבב בעונג.
התחלתי לזיין אותה חזק ואז לאט.
הזין שלי מחליק עמוק לתוכה, יוצא, חוזר, מתמלא.
והיד שלי ממשיכה להצליף, לאותת, לכוון, לדרוש.
הצלפה אחת.
דחיפה.
הצלפה שנייה.
החזקתי לה את המותניים — ואז רכנתי, ולחשתי לה באוזן:
“את שלי עכשיו. את יודעת את זה.”

היא לחשה חזרה, באותו רגע של חדירה עמוקה:
“היה לי פעם רגע...
באחד הלילות שדמיינתי אותך,
חשבתי בדיוק על זה —
שאתה מזיין אותי מאחור, חזק,
ושאתה נותן לי סטירה על התחת, ואז על הפנים,
ואני בוכה לא כי כואב —
כי סוף־סוף זה קורה.”

ואז ביקשה —
בקול צרוד, חצי בכי:
“תעשה לי את זה. את הסצנה הזאת מהראש שלי. עכשיו.”

משכתי אותה בשיער.
הצלפתי לה על הפנים — שטוח, לא חזק.
מסמן.
ואז שוב על התחת.
ואז חזק יותר.
והמשכתי לזיין אותה — כמו כוונה שמתממשת דרך גוף.

היא רעדה.
צעקה.
והקול שלה עלה:
“עוד! אל תרחם עליי עכשיו! זה בדיוק זה! זה זה!”

הצלפתי.
דפקתי.
חזק.
היא התחננה שאפסיק רק כדי שאחזור שוב.
אמרה לי שתמות אם אפסיק.

ואז — בשקט.
היא רעדה בתוכי.
קפאה לרגע, התכווצה סביב הזין שלי,
ובבת אחת — גמרה.

היא לא צעקה.
היא פשוט התמוטטה.
כמו מיתר שהחזיק מעמד בדיוק עד הצליל האחרון.

כשהרגשתי את זה, אחזתי בה חזק.
שברתי את עצמי בתוכה, שפכתי — גניחה חרישית שהתחבאה בגרון.
לא ברחה ממני.
הפוך.
החזיקה אותי עמוק בפנים.
ולחשה:
“אל תצא.
תן לי להרגיש מה זה להיות מלאה לגמרי.”

“תסתכלי עליי,” ביקשתי.
הסרתי את הצעיף.
עיניה היו רטובות. לא מדמעות של כאב.

נשכבנו יחד. עטופים. היא ליטפה לי את החזה.
הייתה שתיקה. לא מהסוג שנוח בו. מהסוג שמלא.
“זה בסדר אם אני לא יודעת איך להרגיש?”
“זה אפילו מצוין. זה אומר שזה אמיתי.”

“אני מרגישה... ריקה. אבל גם מלאה.”
“זה נקרא ירידת סאב. זה טבעי. תני לי להחזיק אותך.”
הבאתי לה מים. שמיכה. כרכתי אותה בזרועות.
גם אני הרגשתי משהו – מעין עייפות רגשית עמוקה, דום־דרופ, כשהשליטה מתפוגגת, לא כי נעלמה — כי התממשה.

החזקתי אותה בלי תפקיד.
“מה עכשיו?” היא שאלה.
“עכשיו את רק נטע. לא תלמידה. לא מישהי שרצתה להבין משהו.”
“אבל אני כן מבינה.”
“מה?”
“שהכול כאן.”

היא נרדמה בזרועותיי, רטובה, מותשת, עם סימנים על הגוף ושקט בלב.
וכשהתעוררה, כבר לא שאלה אם זה היה נכון —
היא ידעה.

העפעפיים שלה נפתחו לאט, כאילו העולם מחוץ לשינה לא לגמרי ראוי לה.
רק שהעולם היה אני.
היא הביטה בי. העיניים שלה נרטבו לפני שהבינה מה היא מרגישה.
לא דמעות. משהו אחר. רוך שלא מצא מילים.

הושטתי יד, ליטפתי לה את הלחי.
“אני פה.”

היא לחשה:
“הגוף שלי לא מרגיש כמו הגוף שלי.”
“זה כי הוא שלך עכשיו. באמת שלך.”

הרמתי אותה. בלי מילה.
רגליה נכרכו סביבי באינסטינקט. כמו ילדה שמזכירה לי שהיא גם אישה.
לקחתי אותה למקלחת.

המים היו חמימים. לא צורבים. לא שוטפים.
הם עטפו אותה.

היא עמדה תחת הזרם, שפתיים פשוקות, שיער רטוב על עורף חשוף.
הכנסתי את היד אל בין הרגליים שלה.
שטפתי אותה.
לא כדי לגרות. כדי לנקות כאילו זו הבטחה.
שום פינה לא הוזנחה: הקפלים, הברכיים, העור שמאחורי האוזן.
ואז הגב.

על הגב היו סימנים. פס אדום. קשת חיוורת. שובל של זיכרון.
סיבנתי אותם לאט.
היא לא זזה. רק אמרה, בקול שקט יותר מהמים:
“תישאר שם עוד רגע. בדיוק איפה שאתה.”

כיביתי את הזרם. עטפתי אותה במגבת רכה, לבנה.
היא רעדה קלות — לא מקור. מהלב.
הצמדתי אותה אליי.
היא נצמדה, נשמה עליי.

“אני יכולה להישאר לישון איתך?”
השאלה יצאה ממנה כמו בקשה קטנה מהיקום.
“את לא שואלת. את נשארת.”
“לא רק שינה. לא רק לנוח. אני... אני לא יודעת אם אני יכולה לחזור לעצמי.”
“מי אמר שאת צריכה?”
“אז למה אני בוכה עכשיו?”
“כי נגעו לך בנפש דרך העור.”

היא קמה באיטיות, אספה את הבגדים.
אבל לא לבשה אותם.
החזיקה אותם בידה — כמו זיכרון של מי שהיא הייתה אתמול.

עיניה פגשו את שלי.
היא חייכה. שפתיים לחות, עיניים מותשות.
ושאלה בלחש, כמעט מבוישת:
“תגיד… איך חוזרים לעבודה ביום ראשון אחרי דבר כזה?”

החזקתי לה את המבט.
לא ניסיתי לרכך.
אמרתי את האמת:
“לא חוזרים,” עניתי. “נכנסים אחרת.”

היא לא ענתה. רק התקרבה,
הצמידה את מצחה לשלי,
ונשמה אותי.