נטע חייכה כשהיא נכנסה, אבל היה שם עוד משהו בעיניים — כאילו היא לא בטוחה אם היא באה למקום הנכון או למקום שתמיד רצתה להגיע אליו.
היא לבשה ג׳ינס פשוט, גופייה דהויה. ריח של מקלחת. עייפות. התרגשות. ספק.
“אני כאן,” היא אמרה.
“אני רואה,” עניתי.
היא בדיוק חגגה שלושים.
כתבה לי יומיים לפני:
“רוצה לעשות משהו חדש, משהו אחר. אולי איתך. לא בטוחה.”
“בטוחה מספיק כדי לכתוב לי את זה,” עניתי.
ואז, באמצע הלילה, עלתה הודעה.
02:16.
נטע.
"אני מרגישה את זה בכוס כבר כמה שבועות.
אבל זה לא רק שם. זה עמוק יותר.
מתחת לעור. מתחת לשקט הזה שהשתרר בינינו.
אני לא רוצה רק שתזיין אותי — אני רוצה שתכוון אותי.
שתצליף לי עד שאני אבכה, ושתלטף לי את הנפש באותה יד.
אני רוצה לשכוח איך מדברים, איך עומדים, איך מתנגדים.
תעשה לי סדר דרך הכאוס הזה שאתה יודע לייצר."
והיא מחקה.
השאירה רק את “הודעה זו נמחקה”.
אבל אני כבר ראיתי.
והכוס שלה אולי רעד —
אבל הנפש שלה כבר נפתחה.
והיא באה.
פעם היינו גוף שמוצא גוף, פעם בכמה חודשים.
לא זוג. לא רומן. לא פנטזיה שיש לה שם.
היינו צל שחוזר בלילה — בלי הסבר, בלי התחייבות,
רק היענות שקטה לחום שמצטבר בין שפתיים שלא יודעות אם מותר להן.
הפגישה ההיא במלון, במדריד.
היא הייתה דיילת בת 22.
חמה מאוויר מטוסים, חדה כמו הסיכה בתג השם שלה.
אני הייתי בדיוק במקום הנכון כדי לקרוא לה בלי לומר מילה.
הנשיקות שלנו עלו לקומה הרביעית.
ואז, כשנשענה על הקיר במסדרון — לקחתי לה את הטלפון.
בלי לבקש.
היא נתנה.
וזה היה הרגע הראשון שבו הבינה שאפשר לתת את עצמה גם בלי לדעת לאן.
הנשיקות שנמשכו שלוש שעות ואז נעלמו.
אבל היא לא נעלמה.
היא הייתה כמו ריח שנשאר על הכרית —
לא ריח של בושם. ריח של הזדמנות שלא נוצלה עד הסוף.
של עור שהתחנן למילים שאף אחד לא העז לומר.
של מגע שהיה כמעט־נכון מדי, ולכן הפחיד.
של מישהו — אני —
שלא דיבר חזק, אבל כל מילה שלו רעדה לה בבטן ימים אחר כך.
וזה לא היה סתם זיכרון.
זה היה סימן.
והיא ידעה את זה, גם כשהמשיכה בשגרה.
גם כשהתפשטה מול אחרים —
היא השוותה.
השוותה גם את הזין.
גם את הלשון.
גם את הדרך שבה אני יצאתי ממנה ונשארתי בה יותר מכולם.
את הגודל.
אבל בעיקר את העומק.
את היד על הצוואר.
את השתיקה.
את הדרך שבה אני רואה אותה גם כשהיא לא מביטה בי.
ועכשיו, כשהיא עומדת מולי שוב —
כבר לא כזיכרון חם,
אלא כגוף שנמסר במלואו —
היא לא באה לסגור מע
גל.
היא באה לפתוח את עצמה בדיוק איפה שהפסקתי לגעת.
אבל הפעם, כבר ברגע שפתחה את הדלת, ידעתי: היא באה להימסר.
עמדתי מולה, מביט בה כמו במשהו שעוד לא קרה.
“מה את רוצה?”
היא חייכה במבוכה. “אני לא יודעת.”
“מעולה. תתפשטי.”
היא התפשטה בשתיקה.
אבל כל תנועה שלה הייתה צעקה שקטה.
היא שלחה יד לחזייה, אבל עצרה.
“אתה מסתכל עליי כאילו אתה בולע אותי.”
“אני רק רואה אותך כמו שצריך.”
היא פתחה את הקרסים באיטיות.
השדיים שלה נפלו חופשיים, עם רעד קל, כמו נשימה שלא הספיקה לצאת.
הפטמות היו כבר קשות. לא רק מקור.
ירדה למכנסיים, פתחה כפתור.
העור שמעל הבטן רעד קלות.
היא חשפה תחתונים בצבע אפרסק כהה, כמעט שקופים.
עמדה מולי עם חולצת גופייה ותחתון — ואז משכה את הגופייה מעלה.
לאט.
ללא חן מתאמץ.
כמו שמישהו נפרד מהגנות ישנות.
“תורידי גם אותם,” אמרתי.
היא בלעה רוק.
אצבעותיה הלכו לקצה התחתון.
היא גלגלה אותו מטה — לאט, עד שהכוס נחשף.
הוא כבר היה לח, מבריק קלות באור.
שער ערווה עדין, מטופח, עם פתח פתוח-סגור שרוצה ולא מודה.
היא עמדה עירומה מולי. רגליים מעט כפופות.
“אני מרגישה כאילו אני עומדת על מדורה.”
“וזה טוב?”
“תכף נגלה.”
ביקשתי ממנה לשבת על השטיח.
הושטתי לה צעיף.
“עיניים.”
היא היססה לשנייה.
“אני לא הולכת לאיבוד, נכון?”
“רק אם תבקשי.”
היא כיסתה את עצמה בשחור.
העפעפיים נעלמו, אבל הנשימה נפתחה.
הידיים שלה הלכו אחר כך, מאחורי הגב.
קשורות ברכות אבל חזק.
סרט בד שחור, רחב, נכרך סביב פרקי הידיים.
פעמיים. קשר.
עוד סיבוב. הדוק.
“תנסי להשתחרר.”
היא ניסתה.
“לא מצליחה.”
“יופי.”
היא הייתה כבר שם.
עירומה, כבולה, עיניה מכוסות, גוף ער, לב פתוח.
בדיוק איפה שרציתי.
ובדיוק איפה היא ביקשה להיות.
נשכבתי לידה, מריח את ההסכמה שלה.
“יש מילה שאומרת לי לעצור.”
“מה?”
“צהוב להאט. אדום לעצור.”
היא חייכה, מתוחה. “אני מקווה שלא אצטרך להשתמש בזה.”
“להשתמש זה לא כישלון. זה חוכמה.”
“עוד משהו,” הוספתי. “יש גם גבולות רכים – דברים שאת סקרנית לגביהם, אבל לא בטוחה. ויש גבולות קשים – דברים שלא נעשה, בשום מצב. תגידי לי. גם תוך כדי.”
היא הנהנה. “אין לי עדיין את המילים. אני פשוט אגיב.”
“מצוין. הגוף ידבר.”
קשרתי גם את הידיים שלה, מאחורי הגב.
היא ניסתה לזוז. לא מתוך פחד. מתוך בדיקה.
“אני לא רגילה לזה,” אמרה.
“אף אחת לא רגילה לפני הפעם הראשונה.”
הנחתי אותה על השטיח.
היד שלי נחתה עליה ראשונה. פתאומית, אבל מדויקת.
היא קפצה.
"סליחה," היא לחשה.
"על מה?"
"אני לא יודעת. אני לא יודעת מה אמור לקרות."
“שום דבר לא אמור. אנחנו מגלים.”
המכה הראשונה – שטוחה, מלאה, לא אלימה.
רק סימן.
הבאתי עוד שתיים. עצרתי. נגעתי.
“תרגישי איך השקט הוא חלק מהמשחק.”
שלפתי את כף העץ – פדאל, כבד, מדויק, כזה שמכה עמוק ומרחיב את התחושה.
הנחתי אותה על העור שלה.
"זה מה שאתה עומד להשתמש בו?"
"כן. אם תגידי שכן."
היא הנהנה.
המכה הראשונה השאירה סימן ורוד.
היא השמיעה קול שלא שמעתי ממנה אף פעם.
“זה… הרבה.”
“רוצה לעצור?”
“לא. תמשיך. רק... חכה רגע.”
הבאתי את שוט הרצועות – פרגית, עם קצוות עור רכים, שנפרשים על העור כמו להבות איטיות.
הצלפתי על ירך. על גב. קצות הרצועות התחלקו עליה כמו נשיקות אלימות.
היא נאנחה, ואז גיחכה לעצמה.
"מה?" שאלתי.
"לא יודעת. זה פשוט מרגיש מטורף. שאני פה. איתך. ככה."
“וזה טוב?”
“כן. אני פשוט לא מכירה את עצמי.”
הבאתי את השוט הדק – שוט רוכבים, קצר, מדויק, צליל חד, תחושה ממוקדת.
הנחתי אותו על השפתיים שלה.
“עכשיו זה יהיה חד יותר.”
היא שתקה.
חיכיתי.
ואז אמרה: “כן.”
המכה הייתה ממוקדת, מהירה.
כיוונתי לשריר העכוז, הרחיק מהגב התחתון, מהמפרקים, מהאיברים.
היא רעדה.
“צהוב,” אמרה פתאום.
עצרתי.
“הכול בסדר?”
“כן. אני רק… זה מבלבל. זה כואב אבל אני גם... נדלקת.”
“גם וגם זה מצוין.”
כרעתי לידה. ליטפתי לה את הפנים.
“מה את מרגישה?”
“חשופה. אבל בטוחה.”
היא אמרה: “אני לא יודעת איך להתנהג.”
“אין איך. יש להיות.”
המשכתי. שלפתי את קצה השוט. החלקתי אותו על שפתיה, על פטמותיה.
הוספתי סטירה קטנה, ואחריה נשיקה.
הגוף שלה התחיל לנוע לפי הקצב שאני הכתבתי.
“אני לא יודעת מה אתה עושה לי,” היא לחשה.
“אני כותב עלייך בשפה שאת לומדת לקרוא.”
אחר כך הורדתי את הקשרים.
היא שחררה את הידיים בעדינות.
לא קמה. לא ברחה.
רק נשכבה על הצד, וביקשה בלחש:
“אני רוצה אותך בתוכי. אבל... תמשיך להצליף לי גם כשאתה שם.”
נכנסתי לתוכה לאט.
היא הייתה רטובה, פתוחה, חמה — כאילו הגוף שלה ציפה לרגע הזה כבר שנים.
הכנסתי רק חצי, ואז עצרתי.
משכתי את השיער שלה לאחור.
היא גנחה.
הצלפתי על העכוז שלה עם כף היד.
נשמעה סטירה, ואז גניחה שנשברה באמצע — כמו ייאוש שמתערבב בעונג.
התחלתי לזיין אותה חזק ואז לאט.
הזין שלי מחליק עמוק לתוכה, יוצא, חוזר, מתמלא.
והיד שלי ממשיכה להצליף, לאותת, לכוון, לדרוש.
הצלפה אחת.
דחיפה.
הצלפה שנייה.
החזקתי לה את המותניים — ואז רכנתי, ולחשתי לה באוזן:
“את שלי עכשיו. את יודעת את זה.”
היא לחשה חזרה, באותו רגע של חדירה עמוקה:
“היה לי פעם רגע...
באחד הלילות שדמיינתי אותך,
חשבתי בדיוק על זה —
שאתה מזיין אותי מאחור, חזק,
ושאתה נותן לי סטירה על התחת, ואז על הפנים,
ואני בוכה לא כי כואב —
כי סוף־סוף זה קורה.”
ואז ביקשה —
בקול צרוד, חצי בכי:
“תעשה לי את זה. את הסצנה הזאת מהראש שלי. עכשיו.”
משכתי אותה בשיער.
הצלפתי לה על הפנים — שטוח, לא חזק.
מסמן.
ואז שוב על התחת.
ואז חזק יותר.
והמשכתי לזיין אותה — כמו כוונה שמתממשת דרך גוף.
היא רעדה.
צעקה.
והקול שלה עלה:
“עוד! אל תרחם עליי עכשיו! זה בדיוק זה! זה זה!”
הצלפתי.
דפקתי.
חזק.
היא התחננה שאפסיק רק כדי שאחזור שוב.
אמרה לי שתמות אם אפסיק.
ואז — בשקט.
היא רעדה בתוכי.
קפאה לרגע, התכווצה סביב הזין שלי,
ובבת אחת — גמרה.
היא לא צעקה.
היא פשוט התמוטטה.
כמו מיתר שהחזיק מעמד בדיוק עד הצליל האחרון.
כשהרגשתי את זה, אחזתי בה חזק.
שברתי את עצמי בתוכה, שפכתי — גניחה חרישית שהתחבאה בגרון.
לא ברחה ממני.
הפוך.
החזיקה אותי עמוק בפנים.
ולחשה:
“אל תצא.
תן לי להרגיש מה זה להיות מלאה לגמרי.”
“תסתכלי עליי,” ביקשתי.
הסרתי את הצעיף.
עיניה היו רטובות. לא מדמעות של כאב.
נשכבנו יחד. עטופים. היא ליטפה לי את החזה.
הייתה שתיקה. לא מהסוג שנוח בו. מהסוג שמלא.
“זה בסדר אם אני לא יודעת איך להרגיש?”
“זה אפילו מצוין. זה אומר שזה אמיתי.”
“אני מרגישה... ריקה. אבל גם מלאה.”
“זה נקרא ירידת סאב. זה טבעי. תני לי להחזיק אותך.”
הבאתי לה מים. שמיכה. כרכתי אותה בזרועות.
גם אני הרגשתי משהו – מעין עייפות רגשית עמוקה, דום־דרופ, כשהשליטה מתפוגגת, לא כי נעלמה — כי התממשה.
החזקתי אותה בלי תפקיד.
“מה עכשיו?” היא שאלה.
“עכשיו את רק נטע. לא תלמידה. לא מישהי שרצתה להבין משהו.”
“אבל אני כן מבינה.”
“מה?”
“שהכול כאן.”
היא נרדמה בזרועותיי, רטובה, מותשת, עם סימנים על הגוף ושקט בלב.
וכשהתעוררה, כבר לא שאלה אם זה היה נכון —
היא ידעה.
העפעפיים שלה נפתחו לאט, כאילו העולם מחוץ לשינה לא לגמרי ראוי לה.
רק שהעולם היה אני.
היא הביטה בי. העיניים שלה נרטבו לפני שהבינה מה היא מרגישה.
לא דמעות. משהו אחר. רוך שלא מצא מילים.
הושטתי יד, ליטפתי לה את הלחי.
“אני פה.”
היא לחשה:
“הגוף שלי לא מרגיש כמו הגוף שלי.”
“זה כי הוא שלך עכשיו. באמת שלך.”
הרמתי אותה. בלי מילה.
רגליה נכרכו סביבי באינסטינקט. כמו ילדה שמזכירה לי שהיא גם אישה.
לקחתי אותה למקלחת.
המים היו חמימים. לא צורבים. לא שוטפים.
הם עטפו אותה.
היא עמדה תחת הזרם, שפתיים פשוקות, שיער רטוב על עורף חשוף.
הכנסתי את היד אל בין הרגליים שלה.
שטפתי אותה.
לא כדי לגרות. כדי לנקות כאילו זו הבטחה.
שום פינה לא הוזנחה: הקפלים, הברכיים, העור שמאחורי האוזן.
ואז הגב.
על הגב היו סימנים. פס אדום. קשת חיוורת. שובל של זיכרון.
סיבנתי אותם לאט.
היא לא זזה. רק אמרה, בקול שקט יותר מהמים:
“תישאר שם עוד רגע. בדיוק איפה שאתה.”
כיביתי את הזרם. עטפתי אותה במגבת רכה, לבנה.
היא רעדה קלות — לא מקור. מהלב.
הצמדתי אותה אליי.
היא נצמדה, נשמה עליי.
“אני יכולה להישאר לישון איתך?”
השאלה יצאה ממנה כמו בקשה קטנה מהיקום.
“את לא שואלת. את נשארת.”
“לא רק שינה. לא רק לנוח. אני... אני לא יודעת אם אני יכולה לחזור לעצמי.”
“מי אמר שאת צריכה?”
“אז למה אני בוכה עכשיו?”
“כי נגעו לך בנפש דרך העור.”
היא קמה באיטיות, אספה את הבגדים.
אבל לא לבשה אותם.
החזיקה אותם בידה — כמו זיכרון של מי שהיא הייתה אתמול.
עיניה פגשו את שלי.
היא חייכה. שפתיים לחות, עיניים מותשות.
ושאלה בלחש, כמעט מבוישת:
“תגיד… איך חוזרים לעבודה ביום ראשון אחרי דבר כזה?”
החזקתי לה את המבט.
לא ניסיתי לרכך.
אמרתי את האמת:
“לא חוזרים,” עניתי. “נכנסים אחרת.”
היא לא ענתה. רק התקרבה,
הצמידה את מצחה לשלי,
ונשמה אותי.