שם זמני

שרון ביקשה טרמפ לבסיס.
אמרה שזה מסוכן לטרמפים בכביש הזה.
הצעתי לה לעלות.
היא אמרה שהיא מזיעה, ושזה לא נעים.
אמרתי לה שאני לא מפחד מזיעה.

היא הבת של השכנים.
מכיר אותה מאז שהייתה בכיתה י׳, אולי אפילו ט׳.
אז עוד לבשה סווטשרטים גדולים מדי והייתה צוחקת בקול רם מדי בחדר המדרגות.
אבל הייתה בה כבר אז שתיקה מסוג אחר.
מבט של ילדה שיודעת לראות.
והיא הייתה רואה.
כל פעם שחזרתי מאימון, או עם חולצה פתוחה, או עם תיק על הכתף – העיניים שלה היו עוברות עליי, מהר, חטוף, ואז נעלמות כאילו לא קרה כלום.
אני ראיתי את זה.
וראיתי אותה.
כשהתחילה ללבוש חצאיות לבית ספר, ואז מכנסי ג׳ינס קצרים מדי לקיץ, כשהתכופפה לאסוף מפתח ונשארה שנייה יותר מדי נמוך.
אבל זה היה אסור.
כמובן.
הפרש גיל, יחסי שכנות, ההורים שלה – והעובדה שהיא הייתה ילדה.
אז בלענו את זה.
כל אחד בדרכו.
היא – בשקט הזה הממזרי שלה, עם הצחוק הקטן מתחת לקפה של הבוקר.
ואני – בבריחה פנימה, אליי, אל המחשבות שלא נגעו.

ועכשיו היא יושבת ברכב שלי.
עם המדים שלה, ועם הקול הזה שהשתנה,
ועם אותו מבט – רק פתוח יותר.
היא נכנסה לרכב כמו מישהי שמבינה את כוחה, אבל עדיין לא סגורה עליו.
המדים שלה פתוחים קצת בחזה, יותר מדי בשביל מישהי שחוזרת לבסיס סגור.
הגופייה שלה חיוורת, נדבקת לגוף מהחום.
היא התיישבה, רכנה לקשור את השרוכים – ובזווית, ראיתי שלא לובשת חזייה.
הגוף שלה זז כמו מישהי שלא מחקה תנועות של אחרות, אלא ממציאה אותן מחדש בכל פעם.

היה ספטמבר. שתיים בצהריים.
הכביש ריק.
בגלי החום שמטשטשים את האופק, נראה כאילו המציאות בעצמה מתנדנדת.
אמרתי שאני צריך לעצור רגע בצד.
היה ברור שלא הייתה לי סיבה.
היא חייכה חצי חיוך של מי שכבר תכננה את זה, ושלפה את הגומייה מהשיער כאילו היא כבר יודעת לאן זה הולך.

היא הסתכלה עליי, ואז על הכביש.
״אל תעצור״ אמרה. ״תמשיך לנסוע. אבל תדע – אם אני עושה את זה, אתה תזכור את הדרך הזאת אחרת״.
לא שאלתי למה.
הידיים שלי המשיכו לאחוז בהגה.

שרון נשענה לאחור לרגע, שיחררה את החגורה שלה בעצמה, ואז רכנה אליי, כאילו היא מחפשת משהו שנפל מתחת למושב.
אבל היא לא חיפשה כלום.
היא החליקה את עצמה מטה, לאט, עם תנועה בטוחה מדי בשביל מישהי שמתחילה.
היא הייתה כבר על הברכיים, גופה בין המושבים, השיער שלה אסוף בגומייה שהייתה קודם על ההילוכים.
היא קשרה אותו בעצמה.
כמו ילדה טובה שמחכה שיחזיקו לה את הראש.

הכפתור שלי נפתח בקליק אחד.
הרוכסן אחריו.
היא לא שלפה מיד.
רק נגעה בבד, בגבשושית המתוחה, חיכתה רגע עם כף היד שם – כמו מי שלוחשת לעור דרך מגע.
היא מצצה לי את האגודל לפני ששלפה אותי.
ממש כמו שכתוב במדריך: לסמן מה יקרה עם הלשון.
ואז היא אמרה: ״אם אתה לא יודע להחזיק הגה בזמן שאני מחזיקה אותך – תעצור עכשיו״.
לא עצרתי.

היא התחילה ללטף אותי, לאט.
השתמשה ברוק שלה.
עשתה סיבובים עם האצבע סביב הקצה, ואז קיבלה אותי ליד, אחרי שכבר הייתי קשה מדי.
האצבעות שלה זזו בזהירות, אבל לא מביישות – כאילו היא מתפעלת ממשהו שידעה תמיד שיום אחד יהיה שלה.
היא רכנה עוד טיפה, קרוב מדי, והלשון שלה נגעה רק בקצה, רק לרמוז.
ואז לחשה: ״ככה בדיוק דמיינתי אותו״.

שקט.
הלב שלי בולם פנייה.
הגוף שלה זז קדימה.
העיניים שלה לא ממצמצות.
״חשבתי עליו הרבה. מאז שהייתי ילדה. אבל אף פעם לא חשבתי שיהיה כזה. כל כך… אמיתי. כל כך… שלי״.

היא ירדה עם הפה, נשפה עליי חם, ולא הכניסה מיד.
רק סגרה שפתיים סביבי באיטיות, כאילו היא טועמת משהו שהיה לה בחלומות.
אחר כך נשכה לי קלות את הבסיס.
לא חזק.
מספיק כדי שתדע שזה משחק שלה.
מספיק כדי שאדע – שמה שעד עכשיו היה אסור, כבר קורה. ולאף אחד לא אכפת.

הכביש היה ריק.
אני זוכר תמרור עצור שעברנו.
אני זוכר שדה בצד ימין.
אני זוכר שהתחלתי להזיע בגב התחתון ולא ידעתי אם זה בגלל החום או בגלל שהיא בדיוק התחילה למצוץ לי ברצינות.

היא שמרה את הראש נמוך.
שמרה על קצב.
שמרה על כבוד.
הכבוד הזה שאתה מקבל רק ממישהי שיורדת לך כמו תפילה.
בלי קול.
רק ליקוק.
רק מגע של לשון חמה סביב הזין שלך בזמן שאתה מחזיק את עצמך לא לצאת מהכביש.

היא הרימה את המבט לרגע – המראה בצד סובבה בזווית.
היא הסתכלה עליי דרכה.
ועשתה את מה שאף אחת לא עשתה לפני כן:
היא חייכה עם העיניים, ובלעה אותי עד הסוף.

התחלתי להתנדנד בכביש.
סידרתי את האחיזה, נשפתי נשיפה אחת כבדה, ואז אמרתי לה: ״אם תמשיכי ככה, אני אגמור עלייך לפני הפנייה הבאה״.
היא הנהנה.
ולא הפסיקה.
היא רק העבירה יד אחת לאחור, אל עצמה, וליטפה את עצמה בזמן שהפה שלה בלע אותי עוד יותר חזק.
ביד אחת היא המשיכה להחזיק אותי וביד השנייה היא שיחקה בעצמה כאילו זה הסיפור שהיא רוצה לסיים איתו את היום.
היא לא נתנה לי לסמן סוף.
היא שלטה במהירות.
היא שלטה בעומק.
היא שלטה בתגובה שלי לגמרי.

כשהגעתי קרוב מדי, היא הרימה את הראש, ליקקה לאט, נשפה עליי קר, ואמרה: ״עכשיו תעצור״.

עצרתי.
שדה פתוח.
רוח קלה.
חלונות מוגפים.
צוואר חשוף.

היא סובבה את הגוף שלה אליי והרימה רגל אחת על המושב.
הרגל השנייה נשארה צמודה.
כמו מישהי שיודעת לחשוף בדיוק כמה שצריך כדי להכאיב.
״אתה מסתכל כאילו אתה רוצה משהו״ אמרה, בקול של מישהי שכבר קיבלה.
ואז, חצי חיוך:
״אני יודעת שהסתכלת עליי במרפסת כשעשיתי יוגה עם אמא שלי. אני גם יודעת שבחרתי חולצות יותר קצרות, פוזות יותר נמוכות. רציתי שתהיה לך הופעה״.

היא זחלה מעליי.
השיער שלה הדיף ריח של שמפו מנגו.
הידיים שלה הניחו משקל על הברכיים שלי והרגליים הסתבכו בהילוכים.
הטוסיק שלה – מלא, חם, אלסטי – ישב לי על הירכיים כמו איום מתוק, מטלטל.
ביד אחת היא שיחקה עם החגורה, ביד השנייה עם הכפתור, משחקת בי כמו צעצוע שבודקים אם הוא מספיק מסוכן.
אני לא זזתי.
לא נתתי לה לדעת עד כמה אני קרוב מדי.
הברכיים שלי ננעלו בלחץ אוטומטי.

כשהיא התיישבה עליי, זה לא היה רכות – זו הייתה בדיקה.
היא שפשפה את עצמה דרכי כאילו היא לא בטוחה אם היא אמורה להרגיש את זה חזק כל כך או שאולי רק רצוי.
הגוף שלה נע בתנועות קטנות, כמו יוגה בתוך מושב.
ברכיים פתוחות, ירכיים חמות, גב מתעגל ונפתח.
ריח של עור, לחות, מדים, ומשהו שלא אומרים עליו כלום אבל מריחים אותו גם אחרי שעות.

אמרתי לה שהיא תלכלך את המושב ואני אוהב את זה.
היא אמרה: ״אז אל תברח ממני כשזה קורה״.

היא ירדה לי לצוואר, נשכה, ליקקה, מצצה.
אמרה שהיא אוהבת להרגיש את הדופק.
אמרה שהיא רוצה לדעת אם אני מתרגש או סתם מחזיק את עצמי.
היא לא שאלה ״אפשר?״
היא פשוט התחילה – בפה, בלשון, בשיניים, בקצב שנבנה מתוכה.
בלי הוראות.
בלי רחמים.

הגשתי לה בקבוק מים קרים מהמושב האחורי.
היא שתתה חצי.
את השאר שפכה לעצמה על המפשעה.
אמרה: ״זה כאילו שאני יותר רטובה עכשיו, אבל אתה יודע שזו רק ההתחלה״.

היא גלשה עם יד אחת על ירך פנימית, יד שנייה על ההילוכים, משחקת בנשימות.
הגופייה נמשכה מעל הראש, נזרקה על הדשבורד.
החוטיני ירד עם הרגליים, נתקע רגע בשוקיים ואז נפל על השטיח.
היא הניחה אותו על הנעל שלי, כאילו משאירה לי מזכרת.
משהו להיזכר בו בזמן שכולם חוזרים למסדר.

היא הפשילה את המדים שלה למטה, בזהירות.
אמרה שאסור שיהיו קמטים כשחוזרים לבסיס.
אבל את החוטיני היא הורידה עם הרגליים.
אמרה שהיא רוצה להרגיש אותי בלי מחסומים.
הריח של הבד הרטוב והזיעה החמה מילא את תא הנוסעים.
המצב עבר את השלב של סקס.
הפך לטקס.

הושבתי אותה אחורה, עם הגב אליי.
הורדתי את הכיסא שלה עד הסוף, שמה רגליים על הדשבורד ואמרה: ״אני רוצה לראות איך אני נראית לך בשמשה הקדמית״.

התחלתי לגעת בה – לא מבפנים, לא מיד.
רק לאורך הירך.
עד לקצה.
ושם, נגעתי חזק יותר.
והיא גנחה.
לא צרחה.
היא גנחה כאילו כל מה שנגעתי בו פתח בה דלתות חדשות.
כמו מישהי שחיכתה שהאצבע שלי תסמן לה סוף סוף קו שהיא יכולה לחצות.

היא שלחה יד לתא הדלת, שלפה שפופרת לוב, הביטה בי כמו מי שתפסה אותי על חם.
״מגניב״ היא אמרה. ״שומר חירום לזיוני תחת מזדמנים. לא בשבילי.״
זרקה את זה על הרצפה והתיישבה עליי כאילו רק חיכתה לרגע שבו תראה לי שכל מה שהיה לפני – זה משחק ילדים.
אני שתקתי.
אבל בפנים כבר ידעתי:
פעם הבאה, היא תבקש את זה. בעיניים.

היא התכופפה קדימה, הניחה את המרפקים על תא הכפפות והזיזה את הגב שלה בתנועות קטנות.
אמרה לי לא לזוז.
שהיא רוצה להרגיש שהיא שולטת בזה – אבל שתשבור אותי אם אני אגמור לפניה.
הירכיים שלה נעו לאט, התחת שלה עליי – עולה ויורד, מסתובב, לוחץ, מחליק, מחפש את הפוזיציה המדויקת כמו שהייתה עושה ביוגה על המרפסת, אבל עכשיו עליי.
היא דהרה עליי בברכיים.
פעם עם גב קמור.
פעם בתנועות קטנות שהרגישו כמו נשימה.

הזיעה ירדה לאורך עמוד השדרה שלה.
אני ספרתי טיפות.
היא ספרה גניחות.
היא הייתה כל כך רטובה שהבד של המושב התחיל להבריק.
ריח של מים, גוף, חום.
והחלון – השמשה הקדמית – התמלאה אדים כמו סרט שעוד לא כתבתי.

ואז זה התפרץ.
בלי התרעה.
בלי מחשבה.
הגוף שלי שבר אותי, והשפרצתי בתוכה.
לא סימנתי.
לא ביקשתי.
רק נעצתי את עצמי עמוק יותר כמו אינסטינקט, כמו איום, כמו תשובה.
והיא – היא רק ננעלה עליי.
הירכיים שלה סגרו עליי כמו סוגר ברזל.
העיניים עצומות.
הפה פתוח.
אבל שקט.
רק רעד שעובר בגוף שלה, גל שנבלע פנימה.
והיא גמרה.
בריכוז.
בכעס כמעט.
בלקיחה.
בלי אנחה.
בלי דרמה.
רק לחץ.
ועוד לחץ.
עד שהכול התמסמס ונשאר רק חום.

שנינו לא זזנו.
לא ידענו מה יקרה אם נזוז.
אז לא זזנו.
החיבור בינינו הפך מחיכוך למהות.
משהו נעול.
משהו שלא יישכח.

וכשהיא עדיין עליי חמה, רוטטת, סופגת, שקטה כמו אחרי שריפה – אז היא הרימה את הראש, נשכה לי את הכתף.
ואז צחקה.
ואז נשכה שוב, חזק יותר – עד שידעתי שיישאר סימן.
ואז היא לחשה, כמעט בלי קול: ״אני לא על גלולות״.

הזמן עצר.
המושב נהיה קטן מדי.
החזה שלי התכווץ סביב נשימה שלא יצאה.
והיא הסתכלה עליי.
בלי לפחד.
בלי להסביר.
רק שתקה רגע – ואז הוסיפה, בקול כמעט ילדותי: ״סתם. סתם. או שלא״.

היא סובבה את המבט החוצה כאילו שכחה,
ואז חזרה אליי:
"אתה תכתוב על זה, נכון?"

לא בקשה.
לא שאלה.
יותר כמו ניסוי
של מישהי שרוצה לראות
אם אתה באמת מספיק אמיץ
להכניס אותה לפנים שלך.
לנצח.

אמרתי:
"רק אם את רוצה"

היא שתקה רגע.
ואז הסתכלה עליי שוב,
בלי לעפעף:
"ותעלה גם את התיעוד המצולם?"

לא צחקה.
לא קרצה.
רק רמזה שיש כזה.
אולי.
במקום כלשהו בגוף.
או בזיכרון של שנינו.

היא התקרבה.
הפה שלה נגע בשלי,
אבל לא נשק.
רק לחש.
רק מילים שהרגשתי על השפתיים שלי
יותר ממה ששמעתי.

"תכתוב.
אבל שלא יהיה יפה.
שיהיה אמיתי.
שיהיה מלוכלך.
כמו שזה.
כמו אני.
כמו אתה".

ואז היא נשכה שוב.
לא בכתף.
במקום שבו אני שומר
זיכרונות שאסור לכתוב עליהם.