היא התחילה.
ברגע הכי לא צפוי.
כשישבתי על הספה עם חולצה פתוחה, שלחתי יד למזגן —
והיא, בלי לומר מילה, שלפה קוביית קרח מהכוס שלה וזרקה לי אותה לצוואר.
"זה," היא אמרה, עם חיוך ממזרי,
"על מה שאמרת קודם."
החיוך שלה...
זה אותו חיוך קטן־גדול שממיס אותי גם כשהיא עושה שטויות,
כשאני יודע שהיא יודעת מה היא עושה — ובכל זאת, היא הילדה שלי.
עם תלתלי זהב רכים שנשפכים על הכתפיים שלה כמו אש מאולפת,
ועיניים שואלות גם כשהן נועזות.
"לי," אמרתי לה בשקט,
"את יודעת מה קורה כששוברים את הקרח איתי לא נכון."
היא לא ענתה.
רק נשכה שפה תחתונה,
נעמדה מולי, וחיכתה.
היא תמיד שותקת ברגעים האלה.
לא כי אין לה מה לומר — אלא כי היא סומכת עליי יותר מהמילים שלה.
ובתוך הילדה החצופה ההיא — גרה נשמה מתמסרת, רכה כל כך,
שכל מה שהיא באמת רוצה, זה שיחזיקו אותה בדיוק כשהיא הכי לא מחזיקה את עצמה.
אז ניגשתי.
סגרתי את הדלת. נעלתי.
הורדתי אותה על הברכיים מול המקרר.
פתחתי אותו.
**
"לא זזה עד שאני אומר."
יד אחת שלי כבר חיטטה בין מגשי הקרח.
יד שנייה החזיקה אותה בעורף.
"אם תנסי להוביל שוב – תקבלי רק קור."
היא רעדה.
אבל זה לא היה רק מהקור.
זו הייתה רעידת ציפייה רגשית־פיזית,
מערכת העצבים שלה כבר זיהתה את המתח בין הקור לבין החום שמתקרב,
והתחילה לפעול — עור סומר, דופק מואץ, חום שעלה לה ללב עוד לפני לגוף.
**
אני לקחתי קובייה, נישקתי לה את העורף,
והחלקתי אותה לאורך הגב שלה — לאט.
העור שלה סמר, הרגיש כאילו הנשמה שלה מגיבה לפני הגוף.
עד שכבר לא היה ברור מה נמס קודם — הקרח, או היא.
"תגידי את השם שלך."
"לי."
"תגידי שוב."
"לי."
"לי," חזרתי אחריה, "אבל גם שלי.
לא רק בשם."
**
העברתי את הקרח על החזה שלה,
על הפטמות שכבר הזדקפו מרוב ניגוד.
ביד החופשית כבר פתחתי לה את הג'ינס,
רכנתי,
והשארתי סימן קטן של שיניים על הירך הפנימית שלה.
העור שם — דקיק יותר, רגיש יותר —
הגיב בשבריר שנייה: חצי כאב, חצי עונג,
ורגליה נעו כמעט בלי שליטה.
"אם את רוצה חום, את תבקשי אותו.
אם את רוצה להרגיש – את תלמדי לקבל קודם."
"אני רוצה..." היא התחילה,
אבל עצרתי אותה עם הקרח — ממש בין השפתיים שלה, למטה.
המגע של הקרח שם הפיק תגובה פיזית של רעד בשרירי הבטן התחתונה,
ונשיכה רכה של השפתיים העליונות.
הפות שלה התכווץ קלות, כמו בלם שמתעורר.
"לא ביקשת."
היא לקחה נשימה.
"אני רוצה שתחמם אותי."
**
וזה מה שעשיתי.
אבל לא במילים.
ולא עם הידיים.
**
הובלתי אותה בשקט.
אל מגבת פתוחה על הרצפה.
בלי פקודות. בלי קשירות.
רק מבט שידע לאן ללכת.
היא שוכבת.
גוף קטן, רך, פתוח,
עם אותם תלתלי זהב מקסימים שנפרשים כמו הילה סביב ראשה,
וביטחון של ילדה שיודעת שהיא בטוחה.
קובייה על עצם הבריח.
אחת על הירך.
אחת, ממושכת, על הפות.
התגובה לא איחרה לבוא.
היא רעדה.
היא גנחה.
היא שתקה.
"זה קר מדי," היא לחשה, כמעט שברירית.
"תחמם אותי… איכשהו."
היא לא התחננה.
היא לא ציפתה.
היא רק השמיעה את זה כמו אמת:
כזו שיוצאת מהגוף לפני שהמוח יודע לתרגם.
**
הבטתי בה לשנייה.
היא שכבה על המגבת, פתוחה אליי,
עם שאריות קרח שנמסו לתוך עור שרוט בעדינות.
גופה רעד.
הפטמות שלה עדיין זקורות, עורה סמוק בכתמים,
והפות שלה — פתוח, לח, רגיש,
קצה של דגדגן מבצבץ רועד מקור וחשיפה.
הרגשתי את עצמי מתקשה עוד יותר.
לא מרצון — אלא מהעובדה שהיא באמת שם.
שוכבת על הגב, עיניים פתוחות,
והלב שלה — פתוח בדיוק באותה מידה.
**
שלפתי את עצמי לאט.
לא הצגתי אותו.
לא התפארתי.
פשוט הנחתי לו להיות שם מולה —
ארוך, קשה, חי.
היא ראתה.
והרימה מבט.
שפתיים קצת רטובות,
עיניים רחבות.
משהו בפנים שלה נעצר.
אבל היא לא זזה.
לרגע היה שקט.
אפילו הקרח שתק.
ואז —
היא הבינה.
אפשר היה לראות את זה בשינוי הקל בזווית הסנטר שלה,
ביד אחת שנפתחה עוד קצת,
בברך שהתרופפה.
היא נשמה עמוק,
ושמרה מבט,
והשאירה את הרגליים פתוחות.
לא כניעה.
אמון.
**
השתן יצא ממני חם.
לא בבת אחת.
טפטוף ראשון — איטי, זהיר, חצי מבחן.
הוא פגע בירך שלה כמו שובל של מים במדבר:
מחליק, נמס, מפתיע, צורב.
ואז הגיע הזרם המלא.
חם. מדויק. שלם.
שהחליק לאורך שיפולי הבטן שלה,
גלש אל החריץ,
והתערבב בקרח שעוד נמס שם —
יוצר מפגש נדיר בין קור צרוב לחום שורף,
שגרם לגופה להתכווץ ואז להתמסר.
**
היא גנחה.
אבל בשקט.
כמו תפילה.
העיניים שלה הפכו לחות שוב —
לא מדמעות הפעם,
אלא מהכרת תודה חרישית:
על כך שאפשר לה לבקש,
ועל כך שאתה העז לתת.
והיא —
לא נסוגה.
לא רעדה מקור.
היא נמסה מהחום.
והעיניים שלה…
פתאום היו מלאות תודה.
**
"תגידי שוב איך קוראים לך."
"לי," היא לחשה,
"לך. לגמרי."
**
ואז לקחתי את הקובייה האחרונה.
והתחלתי להוליך אותה על השפתיים שלה.
בתנועה איטית, מעגלית,
כמו סמן שמצייר שיר על גוף פתוח.
עברתי בעדינות על השפתיים החיצוניות —
קודם בצד אחד,
ואז בשני,
ואז ישירות על הדגדגן.
המגע של הקרח שם היה שוק חשמלי מזוקק —
היא התקפלה קלות,
גנחה — לא מרצון —
ואז החזיקה את עצמה כדי לא לזוז.
שפשפתי את הקובייה על הדגדגן שלה,
בדיוק, ברפרוף —
משאיר שובל נמס אחריי.
וכל הגוף שלה רעד.
ואז היא צרחה.
צעקה אמיתית, לא מתוזמנת.
ואז גמרה —
כמו לבה שפרצה מקיפאון,
רטט מתמשך עד לבטן.
ואז שתקה.
ונשמה.
**
אבל משהו קרה.
רגע אחר כך —
היא בכתה.
בשקט.
בלי דרמה.
בלי כאב.
הדמעות ירדו לה בזווית העין,
חלחלו על התלתלים שלה,
והיא לחשה — כמעט בלי קול:
“תודה.”
**
זה לא היה בכי של כאב.
זה היה בכי של שחרור.
כמו גוף שמרשה לעצמו להרגיש שוב.
כמו ילדה שלא קיבלה אישור אף פעם…
ועכשיו מישהו סוף־סוף החזיק אותה.
**
נשכבתי לידה.
עטפתי אותה.
נישקתי לה את המצח.
ולחשתי:
“את הכי טובה בעולם.”
לא כדי לעודד.
לא כדי להרגיע.
אלא כי באמת הרגשתי את זה.
כי ברגע הזה, כשהיא כולה חשופה, מותשת, רועדת —
היא הייתה הכי אמיצה שראיתי.
והעולם שלה היה שלי.
**
היא הסתכלה עליי עם עיניים רטובות,
חיוך של תלתלים שמסתירים מבוכה,
ואמרה:
“לי... אף פעם לא היה לי ככה.”
ואני רק לחשתי:
“עכשיו יש.”
ואז, בקול כמעט שקט מדי,
כזה שיצא רק מהבטן:
היא אמרה:
"אני אוהבת אותך."
וזה היה הרגע שבו הלב שלי עצר לשנייה.
כי לא חשבתי שזה יקרה.
לא ממנה.
לא ממני.
אבל פתאום הבנתי —
אני מרגיש את זה גם.
ולא יכולתי לשקר לזה יותר.
אז אמרתי, לאט:
"גם אני."
והחזקתי אותה.
בלי מילים.
כמו שהתחיל כל הסיפור הזה —
בלי לומר,
ורק להרגיש.
ואז לחשה לי באוזן:
"עכשיו... גם לי יש משהו חם בשבילך."
והיא לא התכוונה לתה.