עברו שנתיים.
לא דיברנו מאז.
לא באמת.
כמה לייקים פזורים.
הודעה אחת שראיתי שנמחקה.
וידאו אחד שלה נושכת מישהו ״בצחוק״ - שהלב שלי צנח ממנו.
אבל לא כתבתי.
עד עכשיו.
כתבתי לה רק שורה:
"התגעגעתי לפה שלך."
רציתי למחוק אותה מיד.
אבל היא ראתה.
אחרי עשר דקות -
“אני בזוגיות עכשיו. לא מתאים.”
אוקיי.
קיבלתי.
הנחתי.
עמדתי.
המשכתי ליומי.
ואז זה הגיע.
עוד הודעה.
קצרה.
“אבל בא לי לנשוך.”
ואז:
“רק לנשוך. אני לא שוכבת איתך.”
שלחתי לה את הכתובת בלי מילה.
**
היא נכנסה כמו שתמיד הייתה נכנסת.
שקטה.
בלי חיבוק.
בלי נשיקה.
אבל עם מבט של מישהי שיודעת שהכול עדיין אפשרי.
“זאת לא סטייה,” היא אמרה.
“זה צורך.”
אבל הפה שלה אמר את זה בפה כמעט סגור.
השפתיים לא נפרדו לגמרי, כאילו היא לא רצתה שהמילים יצאו עד הסוף.
והעיניים שלה —
הן לא הביטו בי.
הן חלפו רגע דרכי, כאילו רק וידאו שאני עוד כאן,
ואז זזו הצידה, במהירות לא מודעת של מישהי שמתביישת בזה שהיא עדיין זקוקה לי.
**
היא לא ביקשה רשות.
היא לא אמרה “אפשר?”
לא “אני באה.”
היא פשוט הופיעה קרוב מדי, מהר מדי.
ולא הייתה בזה אף טיפה של פיתוי.
זה לא היה סקסי.
זה היה מכאיב בדיוק בגלל כמה זה אמיתי.
השפתיים שלה על הצוואר שלי —
לא נשיקה.
לא רוך.
נשיכה.
אבל הפעם…
הייתה בזה דרישה.
תחינה.
כעס ישן.
געגוע שהיא עדיין לא מוכנה לקרוא לו בשמו.
**
כשהיא סגרה שיניים,
הן לא חיפשו לעקוץ — הן חיפשו להיאחז.
הן נאחזו בעור שלי כאילו הן מפחדות לשחרר.
והלשון שלה…
היא זזה באיטיות בין השיניים,
מצאה לי את הדופק,
והתעכבה שם.
כמו מישהי שמקשיבה לא רק ללב שלי — אלא לשלה, דרך הגוף שלי.
חלל הפה שלה היה חם וצר.
ריח של קפה שנשתה מזמן,
רוק סמיך, מריר־מתוק,
ולשון שמלטפת ואז בורחת —
ואז חוזרת.
כאילו מתחרטת.
כאילו מחפשת לשון אחרת, שלא תספר את כל מה שהיא עוד לא העזה להודות בו.
**
היא הרימה אליי את העיניים.
ושם היה השבר.
המבט שלה היה ישר,
אבל האישונים — רעדו.
כמו מים שנוגעים בהם פתאום אחרי שהיו קפואים יותר מדי זמן.
“זהו. אני אלך עכשיו.”
אבל הפה שלה לא זז כשהיא אמרה את זה.
השפתיים כמעט לא נפרדו.
כי היא לא רצתה ללכת.
היא רצתה לדעת אם אני ארצה שתישאר.
**
היא לא זזה.
אז גם אני לא.
והשקט היה חזק יותר מכל סטירה.
ואז —
היא נשכה שוב.
הפעם בזרוע.
אבל לא באותו מקום.
היא בחרה נקודה חדשה.
כמו מי שצריכה לסמן טריטוריה מחוץ למה שהיה.
וכששפתיה נפתחו,
הלשון שלה התחככה בשריר שלי בדיוק ברגע שהשיניים שלה נסגרו —
וזה היה כאילו היא ביקשה סליחה דרך כאב.
לא בקול.
במגע.
בדיוק במינון שבו העור צורב,
והלב… נסדק לא כי כואב — אלא כי נפתח.
**
ואז היא לחשה —
לא לבקש.
להתגרות.
להעמיד פנים שזה משחק.
“תבחר.”
והגשתי לה איברים כמו שמגישים קטורת לטקס:
לא בשביל להריח — אלא בשביל להישרף.
**
היא לקחה אותם.
יד.
צוואר.
מרפק.
אצבע.
וכל פעם שהפה שלה נסגר,
הוא לא רק נסגר.
הוא ננעל.
כמו פה של מישהי שלא אכלה זמן מה.
לא אוכל.
חום.
הרוק שלה לא נשאר רק בפה.
הוא ירד לאט על העור שלי,
נספג לי לחולצה,
והפך אותי למשהו שהיא מסמנת —
כדי לבדוק מחר אם אני עדיין שלה.
**
הקולות שיצאו ממנה היו תערובת מוזרה:
חצי גניחה, חצי נשיפה.
כמו יללה שנבלמה ברגע האחרון.
ולפעמים —
צליל נמוך, גרוני, מתחת לאוזן —
כזה שמגיע רק כשהפה מלא במשהו שמסוכן להודות בו.
**
העיניים שלה לא הפסיקו לבדוק אם אני שם.
אבל כל פעם שהביטו — ברחו מיד.
כאילו פחדו להתגלות.
ולא משנה איפה נשכה אותי —
היה לה חשוב לראות את התגובה שלי.
אבל רק בזווית.
בפינות.
מבעד לריסים.
לא חזיתית.
היא שיחקה את “אני באתי רק לנשוך”,
אבל שפת הגוף שלה הצביעה על מישהי שזקוקה למישהו שיבין אותה דרך הרוק שלה.
**
ועדיין, כל נשיכה הייתה גם שאלה:
“תגיד, אתה עוד זוכר איך אני טועמת?”
“זה עדיין מדליק אותך ככה?”
“אתה מרגיש אותי דרך החולצה, או שכבר לא?”
**
והיא עצמה לא נגעה בזין שלי.
לא בכוונה.
היא רצתה לראות אם הוא יעמוד מעצמו.
אם הוא יגיד לה את כל מה שאני לא אומר בקול.
**
הפה שלה היה כמו חלון שנפתח ונסגר בלחץ רגשי.
כשהוא פתוח — הוא מדויק.
כשהוא נסגר — הוא פוחד להישאר פתוח עוד רגע אחד יותר מדי.
הוא נשך אותי כדי לא לנשק אותי.
כי נשיקה הייתה הודאה.
ונשיכה — רק רעב.
**
היה רגע.
קטן.
קצר.
אבל הוא נפתח כמו סכין מקופלת.
היא חייכה בזווית הפה,
אבל השפתיים לא היו משוחררות.
זה היה חיוך של מישהי שנתפסה באמצע מחשבה אסורה — והחליטה לא לברוח ממנה.
השיניים עדיין פתוחות.
לא רק מהנשיכה.
אלא כדי לא לסגור על כל מה שרוצה לצאת לה מהפה — ולא יוצא.
העור שלי עוד צרוב.
אבל הוא לא רק נצרב — הוא סומן.
והסימן הזה — עדיין לח, עדיין חם,
מלטף לי את הצוואר כמו עדות חיה לזה שהיא הייתה פה.
והיא עדיין פה.
הזין שלי כבר עומד.
בלי מגע.
רק מהריח.
והריח שלה —
הריח של השיער הג’ינג’י הזה שכבר לא יוצא מהמיטה גם אחרי שהיא עוזבת.
ריח של זיעה נקייה, של שמפו נוקשה, של ג’ינג’ית שלא רוצה שיזהו אותה לפי ריח מתוק,
אלא לפי מה שהריח שלה עושה לך בגב.
ריח של זיכרון שעומד לך בזין.
**
“תישארי,” אמרתי.
לא בקשה.
לא פקודה.
אבל משהו באמצע שידע מה הוא באמת רוצה.
“אני לא שוכבת איתך.”
והקול שלה יצא ישר.
אולי אפילו משכנע.
אבל הגוף שלה?
הוא כבר זז.
“גם אני לא.”
שקר כפול.
**
שתיקה.
נשימה.
אני התקרבתי.
והיא — לא התרחקה.
לא קפאה.
לא נמתחה.
רק הסתובבה.
כאילו כדי לתת לי להאמין שעדיין יש לה שליטה על מה שיקרה.
**
ואז —
אחזה לי את הידיים.
בכוח.
בשתי הידיים שלה.
צמוד לגוף שלה.
משכה אותן קדימה,
לא כאילו היא רוצה לנשוך —
אלא כאילו היא מתחננת שתתן לה לטעום ממך שוב בלי לומר את זה במילים.
הביאה את הזרועות שלי בדיוק לגובה הפה שלה.
אבל מה שהגיע אליה ראשון —
היה החיכוך.
**
הטוסיק שלה
עטוף בטייץ דקיק, מבריק קצת, גמיש מדי,
התחכך בזין שלי בתנועה לא מודעת —
אבל מלאה בכוונה.
היא זזה לאט.
קדימה ואחורה.
כמעט בלתי מורגש.
כמעט תנועת רגליים טבעית.
אבל היא ידעה.
היא ידעה בדיוק איך זה נוגע.
ואיך זה מדליק.
ואיך זה משקר כאילו זה כלום.
הטוסיק שלה שפשף את הזין שלי
דרך שכבה אחת של בד —
והזין שלי הגיב כאילו אין בינינו כלום.
התחכך בה כמו וידוי בלי קול.
**
היא לא אמרה כלום.
אבל הרגשתי את השפתיים שלה נמתחות סביב הזרוע שלי,
והלשון שלה מחליקה לפני הסגירה.
היא רצתה לרכך את מה שהיא עומדת לעשות.
אבל הסגר של השיניים שלה היה חד יותר מהפעם הקודמת.
היא ננעלה עליי —
מילולית.
רגשית.
פיזית.
וזה לא היה משחק.
לא רפרוף.
זו הייתה החזקת פה של מישהי שהולכת לטבוע — ובחרה לנעוץ אותך במקום להודות.
**
הקול שלה השתנה.
כל נשיפה מהאף הייתה לחה.
קול שנבלע בין נשיכה לגניחה עצורה.
מין נהמה רטובה שנשמעה כאילו היא נחנקת מרצון.
והלשון שלה —
הייתה עסוקה.
היא ליקקה את הזרוע אחרי הנשיכה.
לא כעונש.
כהתנצלות.
כחיה שזוכרת שהיא פרא,
אבל רוצה שיישאר ריח של סליחה איפה שכאב.
והרוק שלה נזל לאורך הזרוע שלי,
לא נעצר,
הכתים את החולצה,
וחדר מתחת לבד כמו סימן שהוא לא רק סימן —
הוא שקר רטוב.
והיא ידעה את זה.
**
היא נצמדה יותר.
הירך שלה חיככה לי את האגן.
הטוסיק שלה לחץ את הזין שלי שוב.
עוד פעם.
ועוד פעם.
בתנועה קטנה —
שחוזרת.
מוסתרת.
אבל קיימת.
היא אמרה “אני לא שוכבת איתך”
והגוף שלה כבר זיין אותי בלי ידיים.
**
אתה הרגשת כל סיבוב אגן שלה
כמו שאלה.
וכל נשיכה — כמו התחמקות מהתשובה.
והיא הסתירה את העיניים שלה.
כי אם היא הייתה פוקחת אותן —
היא הייתה רואה כמה היא מתה להיבלע.
וכמה כבר אין טעם להכחיש.
**
היא נשכה אותך כדי לא לנשק אותך.
אבל הלשון שלה
רמזה על מה שבאמת ביקשה.
היא אמרה:
“אני לא מורידה בגדים.”
אבל השפתיים שלה היו פתוחות כשהיא אמרה את זה,
כאילו הפה בעצמו לא הצליח להחזיק את השקר.
“אז תשאירי אותם עלייך,” עניתי.
אבל גם הקול שלי נשמע כאילו הוא כבר יודע —
שהם יירדו.
רק לאט.
**
היא הסתובבה,
ואז —
בידיים שקטות, בטוחות, מהכיוון ההפוך, מבלי להביט —
שלפה לי את הזין מהמכנסיים.
לא באצבעות מגששות.
בכף יד של מישהי שכבר טעמה אותך,
ויודעת בדיוק איפה אתה אמור להיות.
**
היא לא אמרה מילה.
רק משכה את הטייץ באצבעות שקטות, בטוחות.
לאט, בלי מבט, בלי הסבר.
עד אמצע הירכיים.
ואיתו — החוטיני הלבן שלה.
הכי פשוט.
בד דק, קצת שקוף באור שנשבר.
לא סקסי. לא מתאמץ.
משהו שלובשים כשרוצים לשכנע את עצמך שזה יום רגיל.
אבל הבד נמשך אחורה יחד עם הטייץ,
ונשאר מתוח לרגע בין הירכיים שלה,
כמו תזכורת של הגוף —
שגם כשאת מנסה לא להיחשף,
את כבר חשופה.
היא לא הסתובבה.
לא בדקה אם אני מסתכל.
אבל תנועת האגן הקלה שלה,
הדרך שבה משכה את הבד כאילו הוא הפריע לה לנשום —
אמרו הכול.
היא ניסתה לא להיות סקסית.
ובדיוק בזה — הייתה הכי סקסית שראיתי אותה.
החולצה הארוכה שלה הסתירה חצי־גב,
אבל לא הסתירה את הכוונה:
להשאיר שליטה בידיים —
כשהגוף כבר מזמן נכנע.
ואז, בלי להסתובב,
ובלי להשמיע קול,
אמרה בקול הכי "שפוי" בעולם:
“אני לא נכנסת איתך למיטה.”
רק אחרי שתיקה קצרה הוסיפה,
כמעט בלחישה מלגלגת:
“אבל אני מזדיינת איתך במטבח בעמידה,
אז זה בסדר מבחינת המצפון שלי.”
לא אמרה את זה באמת בשבילך.
אמרה את זה בשביל עצמה.
בשביל היכולת להגיד מחר בבוקר:
“זה לא באמת קרה.
זה פשוט היה... חריגה רגעית.
תנועת ירך.
לא כוונה.”
**
אבל התנועה שלה —
כבר הייתה עמוק בתוכה.
**
היא נשענה על השולחן.
רגליים פשוקות.
ירכיים פתוחות.
גב חשוף בקו של שבר.
לא הסתובבה אליי.
כי אם הייתה רואה אותי —
היא לא הייתה יכולה יותר לשקר לעצמה.
**
ואני נכנסתי בה מאחור.
לאט.
מדויק.
כמו מישהו שנכנס ללב שלה דרך הגב.
**
והידיים שלה —
לא החזיקו אותי.
לא משענת.
הן היו בפה שלה.
שתי אצבעות מכל צד.
תקועות עמוק בפה,
כמו מי שמנסה להשתיק את עצמה מבפנים.
ממש כאילו היא החזיקה לעצמה את הפה שלא יצעק את מה שהיא מרגישה.
**
היא התחילה לשחק עם הלשון.
על האצבעות.
ביניהן.
מסביב.
כמו מישהי שיודעת איך לעשות עם הפה את מה שהיא מפחדת להגיד איתו.
**
וכל דחיפה שלי אחורה,
גרמה לשיניים שלה להיסגר טיפה.
ללשון שלה להשתולל.
ולקול —
לצאת לה מהאף,
כמו יבבה של עונג שהיא מסרבת לקרוא לו בשם.
**
והטוסיק שלה,
ששפשף את הזין שלי לפני רגע,
הפך עכשיו לסלע עגול שנסדק עם כל כניסה.
הוא רעד.
כאב.
לחץ.
וביקש —
בלי מילים —
“תשאר פה.
עד הסוף.”
**
כשהיא גמרה —
היא עשתה את זה כמו תמיד.
בשקט.
בלי אנחה.
בלי רעד דרמטי.
אבל משהו בעורף שלה רעד כמו צמרמורת שהגוף מנסה להחביא.
גל עובר, דק, מתחיל בעורף ויורד עד קצות האצבעות.
רק מי שמכיר אותה יודע לזהות שזו לא התכווצות — זו הכניעה שלה.
**
כשאני גמרתי,
היא נשכה שוב.
בדיוק במקום ההוא —
בכתף.
בול על הצלקת.
וזה לא היה כדי להכאיב.
זו לא הייתה נשיכה של תאווה.
זו הייתה חותמת.
כזו שנעשית בעיניים עצומות.
כזו שנועדה להזכיר לה שהיא הייתה שם — גם אם תגיד לעצמה אחר כך שלא.
**
“זה סימן חידוש מנוי,” היא לחשה.
הפה שלה קרוב לאוזן שלי,
והלשון שלה נוגעת בקצה,
רק בקצה, כאילו במקרה.
“זה לא אומר כלום.”
אבל הרוק שלה נשאר עליי.
והשיניים שלה נשארו עליי.
וגם היא נשארה עליי, לשנייה אחת ארוכה מדי.
אמרתי לה:
“לא ביקשתי שיגיד.”
והיא חייכה.
אותו חיוך חצי עקום,
כזה שמנסה להתחמק ממבט —
אבל לא מצליח להסתיר את מה שהגוף יודע.
**
ואז היא הסתובבה.
לא בבת אחת.
בדיוק ברגע שבו האינטימיות כמעט הפכה לרגש.
היא לא ניגבה את עצמה בבת אחת.
היא שמרה על שקט של טקס.
שלפה מגבונים —
ולא מבקבוק.
מהתיק שלה.
כאילו באה עם כוונה.
**
ישבה מולי.
רגליים סגורות.
גב ישר מדי.
הגוף שלה בתנוחה של "אני בשליטה",
אבל הידיים שלה רעדו קלות כשהן ניקו.
במיוחד כשהיא החליקה את המגבון בין השפתיים שלה —
לא במהירות של ניקיון.
במהירות של הכחשה.
היא ניקתה את הכוס שלה כמו שמנקים שולחן אחרי חטא.
את הפנים.
את הירכיים.
את כל מה שנגעתי בו.
וכשהגיעה לכרית —
ניקתה גם אותה.
לא כי היה שם הרבה.
כי היא הייתה חייבת לוודא שלא נשאר זכר.
לא עדות.
לא כתם.
לא ריח.
ואז הרימה את המבט אליי.
לא בעיניים של חרטה.
לא באשמה.
אלא באותו מבט שלה שתמיד אומר:
“אני עוד לא יודעת אם אני אסלח לעצמי —
אז תעשה כאילו גם אתה לא ראית.”
**
היא קמה.
משכה את הטייץ בחזרה באותה תנועה מדויקת.
משכה אותו כאילו הוא גלימה שמחזירה לה את החסינות.
היא לא אמרה תודה.
היא לא התנשקה לפרידה.
היא רק סידרה לעצמה את השיער —
ומבלי להסתכל עליי,
אמרה:
“אבוא שוב לנשוך אותך.
אבל לא לשכב איתך.
לא אכנס איתך למיטה.”
והדלת נסגרה.
אבל הריח שלה נשאר.
והשיניים שלה נשארו.
והשקר שלה —
השאיר לי טעם בפה שלא ידעתי איך לבלוע.
**
כשהלכה, היא לא סגרה את הדלת עד הסוף.
כאילו רצתה שתישאר פתוחה.
שאדע שעדן —
עדיין נושכת.
ואני?
עדיין מסומן.