שם זמני

היא שוכבת בכל מקום אחר.

היא לא שואלת איפה אני גר.
לא שולחת את הכתובת שלה.
רק מיקום, תמיד מיקום — חניון של קאנטרי שנסגר בקורונה, מרפסת על גג של אולם אירועים, מדרגות חירום של קולנוע שהפך למרכז חיסונים.
ולפעמים:
״אתה מביא את השמיכה, כן? ובדקת שאין מצלמות? אני רוצה להזדיין, לא להירשם כעבריינית מין״.

פעם ראשונה הייתה מאחורי קניון איילון.
תאורת רחוב אחת שבורה, פח מיחזור שמסתיר.
היא לבשה חצאית בלי תחתונים, חולצת טריקו סתמית.
לא הספיקה מילה — רק נעמדה עם הגב אליי, כופפה ברכיים ולחשה:
״או עכשיו או לא.״
הזין שלי החליט מהר ממני.

מאז, זה תמיד ככה.
היא לא מבקשת.
היא יוזמת, מכוונת, מחייכת בזווית עין, בודקת אם אני שם, ואז... פשוט נמסה לתוך זה.
צליל לא באה בשביל חיבוק מתחת לפוך.
היא באה כדי להרגיש את הלב שלה דופק באוזניים —
את הוורידים שלי מתוחים מעליה,
את הקור של הקיר הנגדי כשהגב שלה נדפק עליו שוב ושוב.

כשהיא מתכופפת, אני מרגיש את הדופק שלי בגרון.
כשהיא נאנחת, אני נושך את הפה.
כי אסור להשמיע קול.
לא כשאנחנו במרפסת של מישהו אחר.
לא כשיש ילדים בחלון ממול.
לא כשיש שלט של ״שמור על השקט — אזור מגורים״ בדיוק מעל לראש שלה.
וזה תמיד שם. בדיוק מעל הראש שלה. כאילו העירייה מתחרמנת מלצפות.

פעם היא משכה אותי לשירותים בתחנת רכבת בהרצליה.
היה תור בחוץ, צפוף, נודף שתן.
היא נעלה את הדלת, הסתכלה עליי במראה —
עיניים שחורות עם קו אייליינר שנמרח מהחום — ואמרה בלחש:
״זו הדרך היחידה שאני מרגישה אותך באמת. כשיש מישהו שיכול לפתוח את הדלת כל רגע ולראות אותי עם הזין שלך בפה.״
ואז היא ירדה על הברכיים, בריכוז שקט.
פעם היא סיפרה שהיא אוהבת במיוחד כשהברכיים נרטבות ממים על הרצפה —
״זה עושה לי כאילו אני כלבה, אתה יודע, בקטע טוב״.

היא אוהבת להרגיש את הפחד בין הרגליים.
את הרטיבות המעורבת בזה.
להחזיק את האורגזמה כמו פצצה בלי נצרה.
ללחוש ״אל תגמור, לא עכשיו״ בדיוק כשאני כבר שם.
ואז כן.

אני מביא שמיכה. לפעמים כרית.
היא מביאה שקט.
ובגדים שאפשר להפשיל בשתי אצבעות.
לפעמים זה חצאית בלי כלום מתחת.
לפעמים ג׳ינס עם קרע אסטרטגי.
פעם שאלתי למה תמיד משהו שאפשר לפתוח מהר.
היא חייכה:
״אם יקלטו אותי עם המכנסיים על הקרסוליים — זה indecent exposure.
אבל אם זו רק תנוחה יוגית קצת מוזרה? אין ראיות. נו, תהיה חכם.״

לפעמים אני זה ששולח מיקום.
לילה אחד חנינו מתחת לגשר בדרך נמיר.
ישבנו באוטו.
אמרתי לה: ״יש מצלמות. תזוזי הצידה, תכסי את עצמך.״
היא צחקה, הזיזה את החזייה לצד, שלפה שד אחד ואמרה:
״אתה חושב שמי שרואה את זה יתקשר למשטרה או יתחיל לאונן?״
ואז היא הניחה לי יד על הפה —
כמו שמניחים מטלית חמה —
ורכבה עליי בשקט עקשני כזה.

"אני נמרה שלא יודעת מתי עצרה התחבורה הציבורית,"
היא אמרה תוך כדי שהיא רוכבת עליי כאילו איבדה בלמים.

גיחכתי.
"מה זה בכלל אומר?"

היא עצרה לרגע, רק כדי להישען קרוב ללחישה,
ולחשה:

"שברגע שהטוסיק הזה עולה — אין לי מושג איך ולאן זה נגמר.
אני פשוט דופקת נסיעה.
ואם אתה בפנים —
אז תדחוף עמוק ותשתוק, לפני שאני מורידה אותך בתחנה הלא נכונה."

פעם הבאתי לה צעצוע רטט עם שלט.
WeVibe, כזה שאפשר להפעיל עם האפליקציה.
״שימי. אני אפעיל רק אם תתנהגי יפה.״
שיחקנו בזה בפארק בלילה.
ישבנו על ספסל כמו שני זרים.
כשהפעלתי את זה, היא שמה צעיף, נאנחה כמו ילדה עם ברכיים מחוספסות,
והלכה לכיוון מתקן הכושר כאילו היא סתם עושה סקוואטים.
״אני הולכת לרטוט את כל הפארק, רוצה לראות מי יגלה.״

פעם ניסיתי להזמין אותה אליי.
״יש לי סדינים נקיים. מקלחת. מוזיקה שקטה.״
היא הסתכלה עליי כאילו הצעתי לה עבודה בהנהלת חשבונות.
״אם יהיה לי נעים איתך במיטה, זה יהרוס את כל השאר.״
והוסיפה:
״אני לא נבנית בשביל ספות. אני ריהוט רחוב.״

אז היא ממשיכה להיעלם.
ולחזור.
ולשלוח מיקום חדש.
ולשאול:
״מה עם הגג של התחנה המרכזית החדשה? יש מצלמות?
מה עם האקו פארק?
יש הופעה בפאב מול — אולי נגנוב נשיקה ליד השירותים? או משהו יותר…״

יש לה תיק קטן עם שמיכה, בקבוקון מים, תחתון ספייר, מטליות לחות.
״כמו אמא פולנייה, אבל לסטוצים חכמים.״
לפעמים היא גם מביאה גומיות שיער. לא לראש.
ולפעמים... שום דבר.
רק היא.
עם אותו מבט שקט-פרוע שאומר:
״תדפוק אותי כאילו עוד שנייה מזעיקים שוטר. אבל תשתיק אותי בעצמך.״

לילה אחד היא שלחה מיקום של חניון תת־קרקעי של קניון.
שלוש קומות מתחת לאדמה, תאורה צהובה-מהבהבת, והשלט הידוע: “אין אחריות על רכוש אישי”.
כבר ידעתי מה זה אומר — היא מתכוונת לרכוש שלי.

היא נכנסה לאוטו, סגרה את הדלת בשקט, נשענה עם המרפק לחלון ואמרה:
״אני חרמנית כמו בת שש־עשרה אחרי סרט של דרדוויל. אתה בא או שאתה שומר לי על התיק?״
והיא יצאה.
פשוט פתחה את הדלת ועמדה מולה, נשענת על מכסה המנוע, מרימה חצאית ומסתכלת עליי כאילו היא בדיוק מתכוונת לשבור שיא אולימפי בתחרות “כמה מהר תעשה לי מה שצריך”.

ירדתי מהאוטו.
בלי מילים.
הנחתי אותה בעדינות על הפח הקדמי, חצי שוכבת חצי זקופה.
הגוף שלה כבר נמס לתוך שלי.
רק התחיל —
ואז שמענו את הרעש.

הם היו שלושה.
אחד עם סקייטבורד.
אחד עם פחית XL.
והשלישי עם מצלמה פתוחה.
בני שש־עשרה בערך, אולי שבע־עשרה, עם חיוך של מי שראה משהו שלא היה אמור לראות — ולא מתכוון לעצור.

אני עצרתי.
היא לא.

״הם רואים אותנו,״ לחשתי.
״יודעת.״
״את רוצה שנתכסה?״
״השתגעת? אתה יודע כמה אנשים משלמים על לייב כזה בצ׳טורבייט?
ואז היא הסתובבה,
כופפה את עצמה אל האוטו,
והביטה ישירות לעברם
תוך כדי שהיא אומרת לי בקול שנשמע היטב בין העמודים:
״אם כבר ראיתם... לפחות תלמדו משהו.״

הם לא ברחו.
הם גם לא התקרבו.
רק עמדו.
שקטים.
ומסתכלים.
ועם כל תנועה שלי,
כל חדירה שנשמעה כמו אגרוף רטוב לקיר בטון,
היא גנחה קצת יותר —
ולחשה לי:
״אתה יודע שאתה נותן פה הופעה של פעם בחיים? תזיין אותי כאילו קיבלת חוזה על במה.״

וכך היה.

זה לא היה סקס.
זה היה מופע.
היא משכה אותי פנימה חזק יותר מהפנסים,
והם —
לא רצו או לא יכלו להפסיק לראות.

כשגמרתי בתוכה,
כשהיא רעדה על המתכת הקרה כאילו התחשמלה,
שמענו אותם מוחאים כפיים.
כן.
כפיים.
ואז —
״וואו. סחתיין.״

היא סידרה את החולצה, חייכה אליהם ואמרה:
״אל תשכחו — תמיד לבדוק שאין מצלמות. רק אנשים. אנשים זה סקסי. מצלמות זה תיק פלילי.״

צליל אומרת שזה כמו סם.
אני מסכים.
אבל זה יותר.
זה להחזיק את הנשימה מתחת לשמיכה בזמן שעוברת משפחה עם תינוק.
זה להרגיש את הזיעה נוזלת בגב התחתון באמצע ספטמבר, כשהיא מעליי על ספסל ברמת גן,
והיא גומרת בלי קול אבל עם רעד שמרעיד גם אותי.
זה לדעת שככה היא הכי אוהבת אותי.
בדיוק שם.
בין הפחים.