שם זמני

ואז ביקשה שאשאיר את הזרע בפנים, שירגיש.

נסעתי שעתיים.
תל אביב לבאר שבע.
ערב שלישי, אחרי שהם סיימו שיעור באוניברסיטה.
הוא שלח לי הודעה:

"היא שואלת אם אתה רוצה קפה לפני או ש… ישר?"
הגבתי רק בכתובת.

הדירה שלהם בקומה רביעית בלי מעלית.
דירת שותפים לשעבר שהפכה לזוגית־למחצה.
הסלון היה מואר באור עמום, כאילו הם לא סגורים אם זה ערב רומנטי או סצנה לסרט דוקו־אירוטי.
הוא פתח לי את הדלת, חייך קצת חזק מדי.

והיא —
הדס עמדה שם יחפה, עם שיער פזור, גולגול לא גמור, ולבשה רק גופיית סבא ותחתון שחור פשוט.
לא לייס. לא תחרה.
משהו שאפשר להוריד בצד אחד.

"אני הדס," היא אמרה,
כאילו זה הפעם הראשונה שמישהו פוגש אותה בעירום.
ואז הוסיפה, חצי בצחוק:
"אם אני רועדת זה לא רק מהקור.
גם מהעובדה שאני עומדת להיבחן על חומר שלא למדתי —
ואתה המבחן המעשי."

ישבנו קצת.
הוא מזג מים.
היא לא שתתה.
שאלתי,
"אתם בטוחים?"
והוא ענה.
אבל העיניים שלה היו אלה שאמרו כן.

לא היה צריך יותר מזה.
זה היה ביניהם הרבה לפני שהגעתי.
אני הייתי רק הכלי.
העדשה, ההגזמה, ההיתוך.הם קראו על זה.
פנטזו על זה.
דיברו על זה בלילה, בלחש, בזמן שהיא רוכבת עליו, שואלת:
"ואם הוא היה כאן עכשיו? אתה היית נותן לי? לראות איך מישהו אחר עושה לי את זה יותר טוב ממך?"

והוא — לאט לאט — ענה:
"אם זה מה שגורם לך להיות יותר רטובה בשבילי... אז כן."

ואז היא שלחה לי תמונה.
עמדה עם הגב למצלמה, יחפה, בתחתונים שחורים וגופייה לבנה שמתרוממת קצת מאחור.
יד אחת על המשקוף,
השנייה בצד הגוף,
והטוסיק שלה במרכז הפריים —
חצוף, מוקשת, עומד כאילו הוא שואל במקומה:

"זה עושה לך את זה, או שאתה צריך שאסתובב?"
שלחתי לה גם.
דיקפיק כמו שביקשו.
גוף מלא, בלי משחקים,
ואז פנים.
כל הקלפים פתוחים.

ואז היא כתבה:

"אז?
הטוסיק שלי —
עשה לך את זה?"
עניתי:
"עוד לפני שפתחתי את התמונה.
והוא עדיין עומד."

והיא סגרה את זה עם שורה אחת:

"טוב.
אז תבוא לבדוק מקרוב.
אני שומרת אותו פתוח — בינתיים."

ואז, כמה דקות אחר כך,
עוד הודעה:

"רק שלא תהיה אי הבנה —
לא אנאלי.
לא בפעם הראשונה."

 
הם החליטו מראש:
הוא יהיה בסלון.
ישמע.
לא יראה.
אולי בהמשך.
והיא — תוביל.
(היא גם כתבה את זה על הפתק ששמרה בארנק —
"אני מובילה.
הוא מקשיב.
והשני בא לשבור לי את הסכמות.")

כשהיא קמה מהספה,
היא שלחה לי יד קטנה, כמעט ילדותית,
אבל היד שלה רעדה.
לא מהפחד.
מהבפנים הזה —
של מי שעומדת לחצות את עצמה.

היא הובילה אותי דרך הסלון,
והוא ישב שם, מביט לרצפה,
ושמע את הצעדים שלנו בלי להרים מבט.

היד שלה החזיקה אותי —
ואני ניסיתי לא לחשוב על זה שעמד לי.
חזק.
מרוב הסיטואציה.
מרוב העדינות שלה.
מרוב זה שהיא עוד לא שלי — אבל תיכף כן.

היא לא הסתכלה עליי.
רק לחצה חזק יותר את האצבעות שלי
כשהגענו לדלת החדר.

עברנו לחדר.
המיטה שלהם — מצעים קצת מקומטים, כמו לא ממש החליפו אבל הריח טוב.
היא התיישבה על המיטה, שלחה מבט אחורה, כאילו שואלת:

"הוא באמת נשאר שם?"
שאלתי מה היא אוהבת.
היא אמרה:
"שיהיו עדינים.
עד שזה משתנה.
ובשנייה שזה משתנה — שלא יפסיקו.
גם אם אני אומרת רגע.

ואז, לחשה:
"והוא חייב לשמוע את זה.
זה החלק שהוא הכי יאהב — הדו"ח."

תפסתי לה את הטוסיק — חזק, אבל לא מדי.
היא עצרה נשימה.
לא ברחה.

"זה היה חמוד.
איך שפתחת לי את הדלת בתחתונים וגופייה.
עמד לי רק מהפשטות שלך."

היא נשכה שפה,
החליקה לרצפה בתנועה שקטה,
ואני שמתי לה כרית מתחת לברכיים.
היא הביטה בי מלמטה —
מתוקה, אבל סקרנית,
כמו מישהי שיודעת מה היא הולכת לקבל
ועדיין לא בטוחה איך היא תתמודד עם זה.

היא פתחה לי את המכנס,
שלפה את הזין שלי החוצה,
והעיניים שלה הורחבו.
היא לא אמרה כלום,
אבל החיוך שלה אמר "וואו."

היא סובבה את הראש טיפה,
כמו לבדוק מאיזה כיוון הכי טוב לגשת אליו,
ואז הכניסה אותו לפה —
לאט,
עד שהעובי הכריע אותה.

היא השתנקה.
פעמיים.
לא ברחה.
להפך — חזרה אליו יותר עמוק.

יד אחת החזיקה לי את הירך,
השנייה נחה לה על הצוואר.
היא הרימה מבט,
העיניים דומעות קלות,
ולחשה:

"הוא בטוח שומע את זה."

ואני רק לחצתי לה על הראש,
שישמע עוד יותר טוב.

היא אהבה שצפינו אחד בשנייה.
לא דיברנו כמעט.
היא נגעה בי כאילו היא נוגעת בעצמה.
הכניעה לא הייתה מצדו — היא הייתה בינינו.
בזמן שהכנסתי את עצמי אליה לאט,
היא הסתכלה אל הדלת.
וידעה שהוא שם.
וידעה שאני יודע.
וידעה שהיא רטובה יותר בגלל זה.

ובינה לבין עצמה,
היא ידעה בדיוק מה היא תספר לו אחר כך.
איך נגעתי בה.

מה עשיתי לה שהוא עדיין לא.

בשלב מסוים, היא הסתובבה על ארבע,
והעיניים שלה קפצו לזווית של החדר, כאילו שואלת:
"הוא שומע את הצליל של הירך שלי פוגעת במזרן?"

עניתי לה בלחש:
"הוא מת לשמוע אותך גונחת על מישהו אחר."
היא גמרה חזק.
בלי לבקש רשות.
בלי לשבור קשר עין.

היא נעצרה לשנייה.
הניחה את שתי כפות הידיים על החזה שלי,
והביטה בי כאילו זאת הפעם הראשונה שמישהו רואה אותה ככה.

"אני לא יודעת איך זה אמור להרגיש," היא לחשה,
"אז תעזור לי לא לברוח."

כשהמשכנו, היא לא גמרה חזק — היא גמרה שקט.
כמעט בלי קול, רק עם רעד שמתחיל בגב התחתון ונגמר בצוואר.

ואמרה:
"אני לא מבקשת שתרחם עליי.
רק שתהיה רך —
ותישאר בי עוד רגע אחרי שתגמור.
כדי שאני לא אצא מזה לבד."

סובבתי אותה בבת אחת.
כופפתי אותה אל המזרן.
יד אחת על העורף, השנייה מכה לה בתחת. חזק.

הקירות לא בולעים כאלה גניחות.
היא גמרה כשהיד שלי השאירה סימן.
ואני הייתי עדיין בפנים.

היא רעדה עליי,
ואני —
גמרתי בה כמו פקודה.
חזק.
חם.
מלא.

היא שמה יד על הפה,
אבל זה היה מאוחר מדי.
הוא שמע.

כל הדירה שמעה.

והיא לא הסתובבה.
רק לחשה:
"ככה הוא ידע שבאמת היית פה."

אחר כך היא שכבה עליי.
עוד לא יצאתי ממנה.
והיא אמרה פתאום:
"אתה יודע מה הכי ידליק אותו?"

"מה?"

"לדעת שגמרת בי."

והוסיפה:
"לא רק לדעת. לשמוע את זה.
ואז לשאול אותי כמה.
ואיפה.
ואם נשאר משהו מטפטף.
ואז להרגיש.
בשפתיים.
עם הלשון.
כמו ילד טוב שמנקה את מי שהייתי לפניו."

לא ידעתי אם היא שואלת או מדווחת,
אבל לא עברו שתי דקות והוא דפק על הדלת.
"אני יכול להיכנס?"

היא הסתכלה עליי,
חצי חיוך, עיניים פתוחות,
ולחשה:

"כן."

הדלת נפתחה.

היא שכבה עליי,
רק עם תחתון שחור, רטוב, דבוק אליה, שומר בפנים את מה שהשארתי בה.
הרגליים שלה פסוקות קלות,
הגב שלה קמור.

היא לא הסתובבה אליו.
לא הסתירה.
רק שכבה שם, שקטה לגמרי —
כאילו אומרת לו:
"תראה איך הוא השאיר אותי."

ואז לחשה, בלי להרים את הראש:

"תסגור.
רק עוד רגע.
אני עוד לא סיימתי איתו."

והדלת נסגרה.

ואמרה לי — בקול שקט אך חד:
"תישאר עוד קצת״.

 
כשיצאתי מהחדר, הוא ישב על הספה,
עיניים אדומות, אולי התרגשות, אולי קנאה.
היה בו משהו מרוסן. מתודולוגי.
כמו מי שצופה בניסוי שהוא עצמו עיצב —
ויודע שהוא הצליח, אבל גם שהוא לא יחזור להיות אותו דבר.

הוא לא אמר כלום.

רק היא הסתובבה,
לבשה את הגופייה חזרה,
ואמרה:
"תודה שבאת.
תן לו לאהוב אותי מחדש.
אני צריכה שירגיש אותי שונה עכשיו.
יותר רכה,
יותר רחוקה,
יותר שלו בגללך."

 
בחדר מדרגות שמעתי אותה גונחת שוב.
שקט יותר.
רך יותר.
כמעט... מחזירה לו אותה.

אולי זה היה הסשן האמיתי.
לא מה שעשינו —
אלא מה שזה פתח ביניהם.

 
למחרת, הוא שלח לי הודעה.

"היא לא הפסיקה לדבר עליך בלחש.

אחרי שגמרה איתי — היא לחשה לי איך זה הרגיש.

לא הייתי אמור להתחרמן מזה.
אבל אני לא מפסיק לחשוב על הרגע שהיא רוכבת עליך
וחושבת עליי."
והיא שלחה אחר כך גם, הודעה קצרה:

"פעם הבאה בוא עם שוקולד.
רק כדי שכשאני מתנשקת איתו,
יהיה לו טעם של מישהו אחר על השפתיים."
 
וזהו.

אני לא בטוח מי קיבל שם יותר.
אבל אני יודע מי שלטה.
והיא חיכתה לי כבר יחפה.
ועם חיוך שמבין בדיוק מה הוא עושה לגבר שיש לו הכל — חוץ ממנה, כשהיא רוצה להיות עם מישהו אחר.