שם זמני

שרון, הבת של השכנים, זאת שלקחתי לא מזמן טרמפ לבסיס, דפקה על הדלת בשתיים וחצי בלילה.

אזעקה לפני שעה. היירוט כבר מאחורינו, אבל השקט עוד לא חזר. ריח דק של אבק שריפה עומד באוויר.

היא חזרה עכשיו מהחמ״ל. לא ניסתה ללכת לישון. ההורים שלה לא בבית.

פתחתי.

היא עמדה שם יחפה, שיער אסוף גבוה, עיניים מבריקות מדי. לא שיכורה. משהו אחר. ערה מדי.
המדים עליה מקומטים, פתוחים קצת יותר ממה שצריך. ריח של דקרון גס, דאודורנט שנגמר באמצע היום, וזיעה חמה שנתפסה לה בעורף.

״אל תעשה מזה סיפור״, היא אמרה ונכנסה.

היא תמיד הייתה כזאת. גם כשהייתה בת חמש עשרה במסדרון, מסתכלת, לא מפספסת כלום.
רק שעכשיו היא לא מסתירה.

היא התקרבה צעד. לא מבקשת רשות.

״אף פעם לא ירדו לי״, היא אמרה. בלי דרמה.
״ניסו… אבל זה תמיד הרגיש כאילו ממהרים לעבור דרכי.״

העיניים שלה עליי. לא זזות.

״אני רוצה מישהו… שנשאר.״

בחדר היה אור חלש. היא לא מיהרה. הורידה את החולצה הצבאית לאט. הבד הנוקשה התחכך בעור הלבן והשאיר סימנים אדומים קלים על הכתפיים. היא הסתכלה עליי כל הזמן, בודקת אם אני נשאר איתה בקצב או נופל קדימה. הגוף שלה צעיר. זה היה ברור. המבט שלה פחות. כתפיים דקות, חזה כבד שעולה ויורד עם הנשימה. היא נשמה קצת מהר יותר. היה בה משהו כמעט עקשן. כאילו היא לא נותנת לי את הרגע, רק בודקת אם אני יודע לא להרוס אותו.

לא נגעתי בה מיד. גם אני הייתי דרוך מדי. לא פחד ממנה - פחד מלטעות ברגע. היד שלי הלכה קודם לשיער שלה, שחררתי את הגומייה. השיער נופל כבד על הכתפיים, מפיץ ריח של שמפו צבאי זול ושל הלילה שבחוץ. חיבקתי אותה. לא חזק. עוצר. הגב שלה נרפה פתאום בתוך הזרועות שלי. נשימה עמוקה אחת. הרגשתי איך הגוף שלה מפסיק להיות דמות ומתחיל פשוט להיות.

הנה המקטע המזוקק. קצר יותר, דחוס יותר, אבל שומר על כל טיפה של מתח, בשר ואנטומיה:

הושבתי אותה על המיטה. נשארתי מולה, קרוב מספיק כדי שהנשימה שלה תתערבב בשלי. התחלתי לנשק אותה לאט – מהפה, דרך הצוואר, עד שהראש שלי ירד אל הבטן.

פישקתי את רגליה. הבד הדק היה חם, ספוג בריח המרוכז של הלילה הזה. נישקתי אותה דרך הבד, לוחץ בשפתיים, מרגיש את הדופק שלה פועם שם למטה, מהיר וגדוש. תפסתי את פס הגומי, משכתי אותו לאט הצידה – רק פס של עור לבן, מתוח, ושפתיים ששינו צבע לכהה, נפוחות ודרוכות. הכול שם היה מהודק, חלק, בלי שום סימן של זמן. שחררתי את הבד, נותן לו להצליף בה ולחזור למקום.

הידיים שלה נשלחו למטה בבת אחת. תפסתי את פרקי הידיים שלה והצמדתי אותן לירכיים שלה. ״רגע,״ אמרתי בשקט. ״את ממהרת. אני לא.״

היא נעצה בי מבט בוער, הפנים שלה האדימו. ״תפסיק,״ היא נשמה בכבדות, ״תפסיק או שאני נושכת אותך, אני נשבעת לך.״ לא זזתי. נשארתי דרוך מולה.

בתגובה היא רכנה קדימה והתחילה לפזר סדרה של נשיכות קטנות ורטובות על הכתף שלי. נשיכות של מחאה, חמודות וילדותיות בתוך כל המתח הזה. הרגשתי את השיניים הקטנות והחדות שלה נסגרות על העור, משאירות כתמי רוק חמים. לא הרחקתי אותה; פשוט נשארתי שם, נותן לה לסיים את כל המחאה שלה לתוך העור שלי. רק כשהיא הרפתה ונשמה עמוק נגד הצוואר שלי, הרכנתי ראש ונישקתי אותה בפה, ארוך ועמוק.

הסטתי את הבד לגמרי עם אגודל אחד. הכול היה פתוח למחצה, גדוש ורטוב. טיפה שקופה החליקה לאט במורד החריץ ונספגה בשולי הבד שהחזקתי בצד.

נשפתי עליה נשימה חמה. הגוף שלה הגיב מיד בכיווץ של הבטן ורעד שעלה מהירכיים. לא הורדתי את התחתונים; נשארתי עם המגע החלקי הזה, בודק כמה היא מסוגלת לשאת לפני שתשבר.

״אתה משגע לי את הכוס...״ היא לחשה בצרידות, הראש שלה נפל לאחור. ״אתה עושה את זה בכוונה...״ הרמתי אליה מבט. האגודל שלי החליק מילימטר בודד על העור הרגיש ביותר, מסובב אותו לאט, מותח את הרקמה הדקה. מילימטר אחד יותר מדי. ״כן.״

היא הפסיקה להילחם בידיים שלי ונכנעה. היא נשארה פתוחה, רטובה לגמרי, מחכה לראות כמה רחוק אקח את זה לפני שאפסיק לשחק.

סובבתי אותה על הבטן. היד שלי ננעלה על השקע הקטן שמעל הישבן שלה, מקבעת אותה למזרן. החוטיני עדיין היה עליה, מתוח. הזזתי את פס הבד הדק הצידה באגודל, רק מספיק כדי לחשוף את המקום שאף אחד לא עוצר בו.

היא קפאה. ממש קפאה. הנשימה שלה נתקעה לה בבית החזה. היא חיכתה למהירות, לגסות, למשהו שיחלוף דרכה וייגמר. במקום זה היא הרגישה אותי פשוט נשאר.

המגע שלי מצא אותה בקצב עקבי. הגוף שלה הגיב מיד,רעד פנימי, דרוך, ואז שחרור.
היא נשפה לתוך הכרית אוויר שלא ידעה שהיא מחזיקה.

הידיים שלה ננעלו עמוק בתוך הסדין. הן לא משכו אותי למעלה ולא הדפו; הן רק החזיקו, בזמן שהיא בודקת את עצמה דרך מה שקורה לה.

״אתה…״ המילה נשברה לה בפה. הקול שלה כבר לא היה הקול מהדלת. פחות מעוצב. יותר חשוף. כמעט מופתע.
״אתה נשאר שם…״

לא עניתי. נשארתי בחום השקט שלה, לוקח את כל הזמן שבעולם בתוך המקום הזה שמעולם לא קיבל זמן.

הגוף שלה הגיב לזה מיד. הבטן התרככה מתחתיי. הירכיים נפתחו עוד מילימטר מעצמן, בלי שביקשתי. משהו בתוכה ויתר על השומרים בשער.

ואז, עם חצי חיוך שרעד נגד המצעים, היא לחשה:

״בחור של הטוסיק שלי…״

היא לא זזה.
שרון הפסיקה להגן על המקום שהיא הכי פחדה שיראו.

סובבתי אותה שוב. הורדתי את התחתונים שלה. 

לקחתי את הידיים שלה, הרמתי אותן מעל הראש והחזקתי אותן שם. בעדינות. בתקיפות. היא נמתחה. החזה הזדקר. היא הבינה שהפעם היא לא צופה – היא נמסרת. לא זזתי. נתתי לזמן לעבור. זה הרגיש ארוך מדי. ואז התחלתי. לשוני שטוחה ורחבה, חמה. התחלתי מהבסיס, מכוסה ברוק, והזזתי את הראש לאט מלמטה למעלה. בדרך בדקתי את הצדדים, מחפש איפה הרעד שלה עמוק יותר. כשהגעתי, לחצתי קצת יותר עם בסיס הלשון, דוחף אותה מלמטה. חזרתי למטה. אותו קצב. יציב. לא משתנה. הצוואר שלי התחיל להתקשח מהמאמץ להישאר בזווית הזאת, אבל לא שיניתי קצב. היא פשוט הפסיקה לדבר. הנשימה שלה השתנתה. האצבעות שלה התהדקו סביב האצבעות שלי. ״זה… לא מה שחשבתי…״ לחשה. ״זה מרגיש… שאתה מקשיב.״

״שתית היום?״ שאלתי בשקט.

היא פתחה עיניים, לקח לה רגע להבין למה אני שואל.
״בקושי…״

קמתי. הבאתי מים.

היא שתתה מהר מדי. כאילו רק עכשיו הגוף שלה נזכר שהוא צמא. טיפות ברחו לה מהסנטר לצוואר, נעצרו שם רגע על העור החם.

״לאט,״ אמרתי.

היא עצרה, נשמה, הסתכלה עליי. משהו בה התרכך.

ואז, בלי לשאול, היא התקרבה והעבירה לי לגימה מהפה שלה.

מים קרים. נשימה חמה.

היא פלטה צחקוק קטן, כמעט מופתעת מעצמה, וחייכה חיוך פתוח יותר ממה שהרשתה לעצמה קודם.

לא אמרתי כלום.

רק הרמתי יד וליטפתי את החיוך שלה, עובר עם האגודל על השפתיים ואז לאורך קו הלסת, נותן לה להישאר שם עוד רגע.

היא נשכבה. ״אני רוצה להרגיש שזה מגיע״. הקצב נשאר. איטי. עקבי. עברתי לינוק אותה. שפתיים יצרו עיגול הדוק סביב הדגדגן, מוצצות אותו פנימה בקצב קבוע, פעם חזק ואז שחרור איטי. הלשון שלי עיסתה אותו מבפנים תוך כדי. הרוק היה בשפע. הכנסתי שתי אצבעות פנימה, מחפש את הדופן הקדמית, מעסה אותה בתנועה קצובה, בזמן שהיד השנייה לוחצת על הבטן התחתונה שלה מבחוץ. הזיעה שלי התחילה לטפטף על הסדין. כשהיא התקרבה שוב. האטתי בכוונה. הארכתי את הרגע האחרון. הירכיים שלה נסגרו קצת. הגב התקמר. כשהיא ניסתה להאיץ – האטתי עוד קצת. ושם היא כבר לא הצליחה להחזיק את עצמה באותה צורה. הגוף שלה ננעל לרגע – ואז התפרק. גלים עמוקים, לא יפים, לא מסודרים. הפה פתוח בלי מילים, האגן מחפש עוד משהו שלא היה שם. האצבעות איבדו סדר. זה בדיוק מה שנתן לרגע את הכוח שלו.

מיד אחרי נשפתי אוויר קר ורך על האזור הרטוב. היא רעדה מהמגע של הקור. לא נגעתי בה בכלל כמה דקות ארוכות. נישקתי את הירכיים הפנימיות, את הבטן, את החזה. חיכיתי שהגלים יעברו. היא חזרה לנשום לאט. אבל הירכיים שלה זזו שוב, קטן.

״יש לי פיפי…״ היא אמרה.

זה יצא ממנה כמעט בלחישה, כאילו היא תפסה את עצמה מאוחר מדי.

״כמה זמן את מחזיקה?״ שאלתי בשקט.

היא נשמה דרך האף, חיוך קטן נשבר לה בקצה השפתיים.
״מאז שבאתי… וגם המים…״

הסתכלתי עליה. לא על המילים, על הגוף שלה.
על הירכיים שכבר לא מצליחות להישאר סגורות לגמרי.
על הבטן שנדרכת ונרפה, כאילו משהו בתוכה כבר החליט לפני שהיא הספיקה.

היא הרגישה שאני רואה את זה.

לרגע היא ניסתה להחזיר לעצמה את השליטה, הרימה סנטר, כאילו חוזרת להיות אותה שרון מהמסדרון — ואז זה נמס לה שוב.

״אז אל תחזיקי,״ אמרתי.

היא קפאה.
״פה?״

״כן.״

עוד רגע של שקט.

ואז היא הסתכלה עליי, והפעם היה שם משהו אחר. לא רק מבוכה, לא רק חוצפה. משהו יותר רך, כמעט שואל רשות להיות מי שהיא בלי להסתיר.

עם חצי חיוך, קצת מתוק, קצת לא מאמין לעצמו, היא לחשה:

״מה… לעשות עליך פיפי?״

היא כמעט צחקה תוך כדי.
לא כי זה מצחיק, כי זה גדול עליה לשנייה.

לא חייכתי.

רק נשארתי איתה שם.

והיא ראתה את זה.

ראתה שאני לא בורח. לא צוחק. לא הופך את זה למשהו קטן.

והחיוך שלה נעלם לאט.

נשארה רק היא.

״אני… מתביישת,״ היא לחשה.
הקול שלה כבר לא החזיק את עצמו.
״אף אחד לא ראה אותי ככה. אפילו לא אני.״

התקרבתי אליה עוד קצת. לא ממהר.
הרמתי יד וליטפתי לה את הלחי, האגודל נעצר מתחת לעין שלה, כאילו מחזיק אותה שם.

״אני יודע,״ אמרתי בשקט.
״ואני פה.״

היא נשמה עמוק.
עוד פעם.

השפתיים שלה נפתחו קצת, כאילו אין לה איך לסגור אותן לגמרי עכשיו.
הראש נשען אחורה, העיניים חצי עצומות.

הגוף שלה כבר התחיל לוותר לפני שהיא החליטה.

הירכיים זזו מילימטר.
הבטן התרככה.
האגן נסוג רגע, ואז חזר קדימה, כאילו בודק אם זה באמת מותר.

״זה לא קורה בכוח,״ אמרתי.
״רק אם את מפסיקה להילחם.״

היא לא ענתה.

רק נשארה שם.

ואז זה התחיל. קטן. כמעט לא מורגש. שינוי בנשימה. עוד שחרור של שריר. עוד ויתור. העיניים שלה נעצמו. הפה נפתח בנשיפה ארוכה – כאילו גילתה כמה כוח היא משקיעה כל הזמן בלא לשחרר. המזרן קלט את זה ראשון. כתם כהה התפשט לאט, חם, מרוכז, עם ריח חריף-מתוק. 

היא ישבה מעלי, רגליה משני צדיי, והזרם החם נשפך ישירות על המכנסיים שלי. הרגשתי את הבד נספג, חודר דרך הג'ינס עד העור. החום הפתאומי הזה, הריח שלה – הכול פגע בי בבת אחת.

לא נגעתי בעצמי. לא זזתי. הידיים נשארו לצידי הגוף.

גמרתי.
חזק. שקט. בתוך המכנסיים. הרגשתי את הלחות שלי מתערבבת בזרם שלה, נדבקת לבד, מכבידה.

היא הרגישה את זה. העיניים שלה נפקחו לרווחה.
״אתה…״ היא לחשה.

״כן,״ אמרתי בקול צרוד. ״גמרתי. בגללך.״

היא נשמה רועדת. הפעם לא נשאר בה שום שריון. היא הסתכלה על הכתם שמתפשט עליי, ואז הניחה את המצח שלה על הכתף שלי, נושמת לתוך הצוואר שלי.

״תראה אותנו,״ היא מלמלה, עם צחוק קטן וחנוק. ״באתי לקבל קצת שקט מהמלחמה, וסיימנו בתור תקלה רטובה של מחלקה פסיכיאטרית.״

חייכתי. זה היה הכי ״ביחד״ שהיה לי מאז שהתחילו האזעקות.

״שנינו…״ היא אמרה.
״שנינו,״ אישרתי.

היא נשארה ככה, נשענת עליי. לא ממהרת לקום, לא מנסה לתקן. היינו רטובים, מבולגנים, ואיכשהו – זה הרגיש כמו הרגע הכי נקי שהיה לנו כבר חודשים.

היא התחילה להתלבש לאט. כשהגיעה לחוטיני, היא הרימה אותו בשתי אצבעות, הסתכלה על הבד הספוג ואז עליי.

״אל תלבשי אותם,״ אמרתי.

היא הרימה גבה, חיוך חצוף עולה לה.
״אתה רציני? זה כבר לא בגד, זה מפגע ביולוגי. אתה באמת רוצה שאני אלך ככה בלי כלום מתחת למדים?״

״לגמרי. תשאירי אותם פה.״

היא נשפה צחוק קצר, כמעט לא מאמינה, וזרקה לי אותם על הברכיים. הבד עוד היה חם.

״קח,״ היא אמרה.
״שתהיה לך הוכחה שהבת של השכנים השתינה לך על הג׳ינס וגמרה לך את הצורה.״

תפסתי את הבד, כורך אותו סביב האצבעות.
״אני אשמור את זה ליד המדריך ליחסי חוץ.״

״חולה נפש,״ היא לחשה.

היא התקרבה, סוגרת את המכנסיים הצבאיים מעל הירכיים. נתתי לה מכה קטנה, משחקית, על הישבן.

היא קפאה לשנייה ואז הסתובבה אליי עם המבט הממזרי ההוא.
״ידעתי. תמיד ידעתי שיש לך אובססיה לתחת שלי. עוד מהמסדרון בגיל חמש עשרה, כשחשבת שאני לא שמה לב שאתה בודק לי את המדים מאחור.״

״לא הכחשתי אז, ואני בטח לא מכחיש עכשיו.״

היא נשפה צחוק, מתקרבת עוד חצי צעד.
״שתדע לך שהכוס שלי עדיין רועד… ובכלל אני די בטוחה ששברנו פה איזה שיא של מבוכה. מי בכלל משתין על מישהו בדייט ראשון?״

חייכתי.
״זה לא היה דייט, שרון.״
רגע.
״זה היה רגע שלא התחבאנו בו.״

החיוך שלה נרגע.

היא העבירה מבט על המיטה, על הכתם הכהה, עליי.

״רוצה שאני אעזור לך לנקות את כל הבלגן הזה?״

הסתכלתי עליה, מחזיק עדיין את התחתונים שלה ביד.

״לא.״
״בא לי שזה יישאר ככה.״

היא הרימה גבה.
״מה, כל הפיפי והטירוף הזה?״

״כן.״
״שיישאר ממך פה עד הבוקר. אני כבר אסדר אחר כך.״

היא שתקה.

המשהו בעיניים שלה השתנה. שקט. עמוק. בלי הגנות.

״אתה באמת לא נורמלי,״ היא אמרה.

״גם את.״

שרון ביקשה טרמפ לבסיס.
אמרה שזה מסוכן לטרמפים בכביש הזה.
הצעתי לה לעלות.
היא אמרה שהיא מזיעה, ושזה לא נעים.
אמרתי לה שאני לא מפחד מזיעה.

היא הבת של השכנים.
מכיר אותה מאז שהייתה בכיתה י׳, אולי אפילו ט׳.
אז עוד לבשה סווטשרטים גדולים מדי והייתה צוחקת בקול רם מדי בחדר המדרגות.
אבל הייתה בה כבר אז שתיקה מסוג אחר.
מבט של ילדה שיודעת לראות.
והיא הייתה רואה.
כל פעם שחזרתי מאימון, או עם חולצה פתוחה, או עם תיק על הכתף – העיניים שלה היו עוברות עליי, מהר, חטוף, ואז נעלמות כאילו לא קרה כלום.
אני ראיתי את זה.
וראיתי אותה.
כשהתחילה ללבוש חצאיות לבית ספר, ואז מכנסי ג׳ינס קצרים מדי לקיץ, כשהתכופפה לאסוף מפתח ונשארה שנייה יותר מדי נמוך.
אבל זה היה אסור.
כמובן.
הפרש גיל, יחסי שכנות, ההורים שלה – והעובדה שהיא הייתה ילדה.
אז בלענו את זה.
כל אחד בדרכו.
היא – בשקט הזה הממזרי שלה, עם הצחוק הקטן מתחת לקפה של הבוקר.
ואני – בבריחה פנימה, אליי, אל המחשבות שלא נגעו.

ועכשיו היא יושבת ברכב שלי.
עם המדים שלה, ועם הקול הזה שהשתנה,
ועם אותו מבט – רק פתוח יותר.
היא נכנסה לרכב כמו מישהי שמבינה את כוחה, אבל עדיין לא סגורה עליו.
המדים שלה פתוחים קצת בחזה, יותר מדי בשביל מישהי שחוזרת לבסיס סגור.
הגופייה שלה חיוורת, נדבקת לגוף מהחום.
היא התיישבה, רכנה לקשור את השרוכים – ובזווית, ראיתי שלא לובשת חזייה.
הגוף שלה זז כמו מישהי שלא מחקה תנועות של אחרות, אלא ממציאה אותן מחדש בכל פעם.

היה ספטמבר. שתיים בצהריים.
הכביש ריק.
בגלי החום שמטשטשים את האופק, נראה כאילו המציאות בעצמה מתנדנדת.
אמרתי שאני צריך לעצור רגע בצד.
היה ברור שלא הייתה לי סיבה.
היא חייכה חצי חיוך של מי שכבר תכננה את זה, ושלפה את הגומייה מהשיער כאילו היא כבר יודעת לאן זה הולך.

היא הסתכלה עליי, ואז על הכביש.
״אל תעצור״ אמרה. ״תמשיך לנסוע. אבל תדע – אם אני עושה את זה, אתה תזכור את הדרך הזאת אחרת״.
לא שאלתי למה.
הידיים שלי המשיכו לאחוז בהגה.

שרון נשענה לאחור לרגע, שיחררה את החגורה שלה בעצמה, ואז רכנה אליי, כאילו היא מחפשת משהו שנפל מתחת למושב.
אבל היא לא חיפשה כלום.
היא החליקה את עצמה מטה, לאט, עם תנועה בטוחה מדי בשביל מישהי שמתחילה.
היא הייתה כבר על הברכיים, גופה בין המושבים, השיער שלה אסוף בגומייה שהייתה קודם על ההילוכים.
היא קשרה אותו בעצמה.
כמו ילדה טובה שמחכה שיחזיקו לה את הראש.

הכפתור שלי נפתח בקליק אחד.
הרוכסן אחריו.
היא לא שלפה מיד.
רק נגעה בבד, בגבשושית המתוחה, חיכתה רגע עם כף היד שם – כמו מי שלוחשת לעור דרך מגע.
היא מצצה לי את האגודל לפני ששלפה אותי.
ממש כמו שכתוב במדריך: לסמן מה יקרה עם הלשון.
ואז היא אמרה: ״אם אתה לא יודע להחזיק הגה בזמן שאני מחזיקה אותך – תעצור עכשיו״.
לא עצרתי.

היא התחילה ללטף אותי, לאט.
השתמשה ברוק שלה.
עשתה סיבובים עם האצבע סביב הקצה, ואז קיבלה אותי ליד, אחרי שכבר הייתי קשה מדי.
האצבעות שלה זזו בזהירות, אבל לא מביישות – כאילו היא מתפעלת ממשהו שידעה תמיד שיום אחד יהיה שלה.
היא רכנה עוד טיפה, קרוב מדי, והלשון שלה נגעה רק בקצה, רק לרמוז.
ואז לחשה: ״ככה בדיוק דמיינתי אותו״.

שקט.
הלב שלי בולם פנייה.
הגוף שלה זז קדימה.
העיניים שלה לא ממצמצות.
״חשבתי עליו הרבה. מאז שהייתי ילדה. אבל אף פעם לא חשבתי שיהיה כזה. כל כך… אמיתי. כל כך… שלי״.

היא ירדה עם הפה, נשפה עליי חם, ולא הכניסה מיד.
רק סגרה שפתיים סביבי באיטיות, כאילו היא טועמת משהו שהיה לה בחלומות.
אחר כך נשכה לי קלות את הבסיס.
לא חזק.
מספיק כדי שתדע שזה משחק שלה.
מספיק כדי שאדע – שמה שעד עכשיו היה אסור, כבר קורה. ולאף אחד לא אכפת.

הכביש היה ריק.
אני זוכר תמרור עצור שעברנו.
אני זוכר שדה בצד ימין.
אני זוכר שהתחלתי להזיע בגב התחתון ולא ידעתי אם זה בגלל החום או בגלל שהיא בדיוק התחילה למצוץ לי ברצינות.

היא שמרה את הראש נמוך.
שמרה על קצב.
שמרה על כבוד.
הכבוד הזה שאתה מקבל רק ממישהי שיורדת לך כמו תפילה.
בלי קול.
רק ליקוק.
רק מגע של לשון חמה סביב הזין שלך בזמן שאתה מחזיק את עצמך לא לצאת מהכביש.

היא הרימה את המבט לרגע – המראה בצד סובבה בזווית.
היא הסתכלה עליי דרכה.
ועשתה את מה שאף אחת לא עשתה לפני כן:
היא חייכה עם העיניים, ובלעה אותי עד הסוף.

התחלתי להתנדנד בכביש.
סידרתי את האחיזה, נשפתי נשיפה אחת כבדה, ואז אמרתי לה: ״אם תמשיכי ככה, אני אגמור עלייך לפני הפנייה הבאה״.
היא הנהנה.
ולא הפסיקה.
היא רק העבירה יד אחת לאחור, אל עצמה, וליטפה את עצמה בזמן שהפה שלה בלע אותי עוד יותר חזק.
ביד אחת היא המשיכה להחזיק אותי וביד השנייה היא שיחקה בעצמה כאילו זה הסיפור שהיא רוצה לסיים איתו את היום.
היא לא נתנה לי לסמן סוף.
היא שלטה במהירות.
היא שלטה בעומק.
היא שלטה בתגובה שלי לגמרי.

כשהגעתי קרוב מדי, היא הרימה את הראש, ליקקה לאט, נשפה עליי קר, ואמרה: ״עכשיו תעצור״.

עצרתי.
שדה פתוח.
רוח קלה.
חלונות מוגפים.
צוואר חשוף.

היא סובבה את הגוף שלה אליי והרימה רגל אחת על המושב.
הרגל השנייה נשארה צמודה.
כמו מישהי שיודעת לחשוף בדיוק כמה שצריך כדי להכאיב.
״אתה מסתכל כאילו אתה רוצה משהו״ אמרה, בקול של מישהי שכבר קיבלה.
ואז, חצי חיוך:
״אני יודעת שהסתכלת עליי במרפסת כשעשיתי יוגה עם אמא שלי. אני גם יודעת שבחרתי חולצות יותר קצרות, פוזות יותר נמוכות. רציתי שתהיה לך הופעה״.

היא זחלה מעליי.
השיער שלה הדיף ריח של שמפו מנגו.
הידיים שלה הניחו משקל על הברכיים שלי והרגליים הסתבכו בהילוכים.
הטוסיק שלה – מלא, חם, אלסטי – ישב לי על הירכיים כמו איום מתוק, מטלטל.
ביד אחת היא שיחקה עם החגורה, ביד השנייה עם הכפתור, משחקת בי כמו צעצוע שבודקים אם הוא מספיק מסוכן.
אני לא זזתי.
לא נתתי לה לדעת עד כמה אני קרוב מדי.
הברכיים שלי ננעלו בלחץ אוטומטי.

כשהיא התיישבה עליי, זה לא היה רכות – זו הייתה בדיקה.
היא שפשפה את עצמה דרכי כאילו היא לא בטוחה אם היא אמורה להרגיש את זה חזק כל כך או שאולי רק רצוי.
הגוף שלה נע בתנועות קטנות, כמו יוגה בתוך מושב.
ברכיים פתוחות, ירכיים חמות, גב מתעגל ונפתח.
ריח של עור, לחות, מדים, ומשהו שלא אומרים עליו כלום אבל מריחים אותו גם אחרי שעות.

אמרתי לה שהיא תלכלך את המושב ואני אוהב את זה.
היא אמרה: ״אז אל תברח ממני כשזה קורה״.

היא ירדה לי לצוואר, נשכה, ליקקה, מצצה.
אמרה שהיא אוהבת להרגיש את הדופק.
אמרה שהיא רוצה לדעת אם אני מתרגש או סתם מחזיק את עצמי.
היא לא שאלה ״אפשר?״
היא פשוט התחילה – בפה, בלשון, בשיניים, בקצב שנבנה מתוכה.
בלי הוראות.
בלי רחמים.

הגשתי לה בקבוק מים קרים מהמושב האחורי.
היא שתתה חצי.
את השאר שפכה לעצמה על המפשעה.
אמרה: ״זה כאילו שאני יותר רטובה עכשיו, אבל אתה יודע שזו רק ההתחלה״.

היא גלשה עם יד אחת על ירך פנימית, יד שנייה על ההילוכים, משחקת בנשימות.
הגופייה נמשכה מעל הראש, נזרקה על הדשבורד.
החוטיני ירד עם הרגליים, נתקע רגע בשוקיים ואז נפל על השטיח.
היא הניחה אותו על הנעל שלי, כאילו משאירה לי מזכרת.
משהו להיזכר בו בזמן שכולם חוזרים למסדר.

היא הפשילה את המדים שלה למטה, בזהירות.
אמרה שאסור שיהיו קמטים כשחוזרים לבסיס.
אבל את החוטיני היא הורידה עם הרגליים.
אמרה שהיא רוצה להרגיש אותי בלי מחסומים.
הריח של הבד הרטוב והזיעה החמה מילא את תא הנוסעים.
המצב עבר את השלב של סקס.
הפך לטקס.

הושבתי אותה אחורה, עם הגב אליי.
הורדתי את הכיסא שלה עד הסוף, שמה רגליים על הדשבורד ואמרה: ״אני רוצה לראות איך אני נראית לך בשמשה הקדמית״.

התחלתי לגעת בה – לא מבפנים, לא מיד.
רק לאורך הירך.
עד לקצה.
ושם, נגעתי חזק יותר.
והיא גנחה.
לא צרחה.
היא גנחה כאילו כל מה שנגעתי בו פתח בה דלתות חדשות.
כמו מישהי שחיכתה שהאצבע שלי תסמן לה סוף סוף קו שהיא יכולה לחצות.

היא שלחה יד לתא הדלת, שלפה שפופרת לוב, הביטה בי כמו מי שתפסה אותי על חם.
״מגניב״ היא אמרה. ״שומר חירום לזיוני תחת מזדמנים. לא בשבילי.״
זרקה את זה על הרצפה והתיישבה עליי כאילו רק חיכתה לרגע שבו תראה לי שכל מה שהיה לפני – זה משחק ילדים.
אני שתקתי.
אבל בפנים כבר ידעתי:
פעם הבאה, היא תבקש את זה. בעיניים.

היא התכופפה קדימה, הניחה את המרפקים על תא הכפפות והזיזה את הגב שלה בתנועות קטנות.
אמרה לי לא לזוז.
שהיא רוצה להרגיש שהיא שולטת בזה – אבל שתשבור אותי אם אני אגמור לפניה.
הירכיים שלה נעו לאט, התחת שלה עליי – עולה ויורד, מסתובב, לוחץ, מחליק, מחפש את הפוזיציה המדויקת כמו שהייתה עושה ביוגה על המרפסת, אבל עכשיו עליי.
היא דהרה עליי בברכיים.
פעם עם גב קמור.
פעם בתנועות קטנות שהרגישו כמו נשימה.

הזיעה ירדה לאורך עמוד השדרה שלה.
אני ספרתי טיפות.
היא ספרה גניחות.
היא הייתה כל כך רטובה שהבד של המושב התחיל להבריק.
ריח של מים, גוף, חום.
והחלון – השמשה הקדמית – התמלאה אדים כמו סרט שעוד לא כתבתי.

ואז זה התפרץ.
בלי התרעה.
בלי מחשבה.
הגוף שלי שבר אותי, והשפרצתי בתוכה.
לא סימנתי.
לא ביקשתי.
רק נעצתי את עצמי עמוק יותר כמו אינסטינקט, כמו איום, כמו תשובה.
והיא – היא רק ננעלה עליי.
הירכיים שלה סגרו עליי כמו סוגר ברזל.
העיניים עצומות.
הפה פתוח.
אבל שקט.
רק רעד שעובר בגוף שלה, גל שנבלע פנימה.
והיא גמרה.
בריכוז.
בכעס כמעט.
בלקיחה.
בלי אנחה.
בלי דרמה.
רק לחץ.
ועוד לחץ.
עד שהכול התמסמס ונשאר רק חום.

שנינו לא זזנו.
לא ידענו מה יקרה אם נזוז.
אז לא זזנו.
החיבור בינינו הפך מחיכוך למהות.
משהו נעול.
משהו שלא יישכח.

וכשהיא עדיין עליי חמה, רוטטת, סופגת, שקטה כמו אחרי שריפה – אז היא הרימה את הראש, נשכה לי את הכתף.
ואז צחקה.
ואז נשכה שוב, חזק יותר – עד שידעתי שיישאר סימן.
ואז היא לחשה, כמעט בלי קול: ״אני לא על גלולות״.

הזמן עצר.
המושב נהיה קטן מדי.
החזה שלי התכווץ סביב נשימה שלא יצאה.
והיא הסתכלה עליי.
בלי לפחד.
בלי להסביר.
רק שתקה רגע – ואז הוסיפה, בקול כמעט ילדותי: ״סתם. סתם. או שלא״.

היא סובבה את המבט החוצה כאילו שכחה,
ואז חזרה אליי:
"אתה תכתוב על זה, נכון?"

לא בקשה.
לא שאלה.
יותר כמו ניסוי
של מישהי שרוצה לראות
אם אתה באמת מספיק אמיץ
להכניס אותה לפנים שלך.
לנצח.

אמרתי:
"רק אם את רוצה"

היא שתקה רגע.
ואז הסתכלה עליי שוב,
בלי לעפעף:
"ותעלה גם את התיעוד המצולם?"

לא צחקה.
לא קרצה.
רק רמזה שיש כזה.
אולי.
במקום כלשהו בגוף.
או בזיכרון של שנינו.

היא התקרבה.
הפה שלה נגע בשלי,
אבל לא נשק.
רק לחש.
רק מילים שהרגשתי על השפתיים שלי
יותר ממה ששמעתי.

"תכתוב.
אבל שלא יהיה יפה.
שיהיה אמיתי.
שיהיה מלוכלך.
כמו שזה.
כמו אני.
כמו אתה".

ואז היא נשכה שוב.
לא בכתף.
במקום שבו אני שומר
זיכרונות שאסור לכתוב עליהם.