שרון, הבת של השכנים, זאת שלקחתי לא מזמן טרמפ לבסיס, דפקה על הדלת בשתיים וחצי בלילה.
אזעקה לפני שעה. היירוט כבר מאחורינו, אבל השקט עוד לא חזר. ריח דק של אבק שריפה עומד באוויר.
היא חזרה עכשיו מהחמ״ל. לא ניסתה ללכת לישון. ההורים שלה לא בבית.
פתחתי.
היא עמדה שם יחפה, שיער אסוף גבוה, עיניים מבריקות מדי. לא שיכורה. משהו אחר. ערה מדי.
המדים עליה מקומטים, פתוחים קצת יותר ממה שצריך. ריח של דקרון גס, דאודורנט שנגמר באמצע היום, וזיעה חמה שנתפסה לה בעורף.
״אל תעשה מזה סיפור״, היא אמרה ונכנסה.
היא תמיד הייתה כזאת. גם כשהייתה בת חמש עשרה במסדרון, מסתכלת, לא מפספסת כלום.
רק שעכשיו היא לא מסתירה.
היא התקרבה צעד. לא מבקשת רשות.
״אף פעם לא ירדו לי״, היא אמרה. בלי דרמה.
״ניסו… אבל זה תמיד הרגיש כאילו ממהרים לעבור דרכי.״
העיניים שלה עליי. לא זזות.
״אני רוצה מישהו… שנשאר.״
בחדר היה אור חלש. היא לא מיהרה. הורידה את החולצה הצבאית לאט. הבד הנוקשה התחכך בעור הלבן והשאיר סימנים אדומים קלים על הכתפיים. היא הסתכלה עליי כל הזמן, בודקת אם אני נשאר איתה בקצב או נופל קדימה. הגוף שלה צעיר. זה היה ברור. המבט שלה פחות. כתפיים דקות, חזה כבד שעולה ויורד עם הנשימה. היא נשמה קצת מהר יותר. היה בה משהו כמעט עקשן. כאילו היא לא נותנת לי את הרגע, רק בודקת אם אני יודע לא להרוס אותו.
לא נגעתי בה מיד. גם אני הייתי דרוך מדי. לא פחד ממנה - פחד מלטעות ברגע. היד שלי הלכה קודם לשיער שלה, שחררתי את הגומייה. השיער נופל כבד על הכתפיים, מפיץ ריח של שמפו צבאי זול ושל הלילה שבחוץ. חיבקתי אותה. לא חזק. עוצר. הגב שלה נרפה פתאום בתוך הזרועות שלי. נשימה עמוקה אחת. הרגשתי איך הגוף שלה מפסיק להיות דמות ומתחיל פשוט להיות.
הנה המקטע המזוקק. קצר יותר, דחוס יותר, אבל שומר על כל טיפה של מתח, בשר ואנטומיה:
הושבתי אותה על המיטה. נשארתי מולה, קרוב מספיק כדי שהנשימה שלה תתערבב בשלי. התחלתי לנשק אותה לאט – מהפה, דרך הצוואר, עד שהראש שלי ירד אל הבטן.
פישקתי את רגליה. הבד הדק היה חם, ספוג בריח המרוכז של הלילה הזה. נישקתי אותה דרך הבד, לוחץ בשפתיים, מרגיש את הדופק שלה פועם שם למטה, מהיר וגדוש. תפסתי את פס הגומי, משכתי אותו לאט הצידה – רק פס של עור לבן, מתוח, ושפתיים ששינו צבע לכהה, נפוחות ודרוכות. הכול שם היה מהודק, חלק, בלי שום סימן של זמן. שחררתי את הבד, נותן לו להצליף בה ולחזור למקום.
הידיים שלה נשלחו למטה בבת אחת. תפסתי את פרקי הידיים שלה והצמדתי אותן לירכיים שלה. ״רגע,״ אמרתי בשקט. ״את ממהרת. אני לא.״
היא נעצה בי מבט בוער, הפנים שלה האדימו. ״תפסיק,״ היא נשמה בכבדות, ״תפסיק או שאני נושכת אותך, אני נשבעת לך.״ לא זזתי. נשארתי דרוך מולה.
בתגובה היא רכנה קדימה והתחילה לפזר סדרה של נשיכות קטנות ורטובות על הכתף שלי. נשיכות של מחאה, חמודות וילדותיות בתוך כל המתח הזה. הרגשתי את השיניים הקטנות והחדות שלה נסגרות על העור, משאירות כתמי רוק חמים. לא הרחקתי אותה; פשוט נשארתי שם, נותן לה לסיים את כל המחאה שלה לתוך העור שלי. רק כשהיא הרפתה ונשמה עמוק נגד הצוואר שלי, הרכנתי ראש ונישקתי אותה בפה, ארוך ועמוק.
הסטתי את הבד לגמרי עם אגודל אחד. הכול היה פתוח למחצה, גדוש ורטוב. טיפה שקופה החליקה לאט במורד החריץ ונספגה בשולי הבד שהחזקתי בצד.
נשפתי עליה נשימה חמה. הגוף שלה הגיב מיד בכיווץ של הבטן ורעד שעלה מהירכיים. לא הורדתי את התחתונים; נשארתי עם המגע החלקי הזה, בודק כמה היא מסוגלת לשאת לפני שתשבר.
״אתה משגע לי את הכוס...״ היא לחשה בצרידות, הראש שלה נפל לאחור. ״אתה עושה את זה בכוונה...״ הרמתי אליה מבט. האגודל שלי החליק מילימטר בודד על העור הרגיש ביותר, מסובב אותו לאט, מותח את הרקמה הדקה. מילימטר אחד יותר מדי. ״כן.״
היא הפסיקה להילחם בידיים שלי ונכנעה. היא נשארה פתוחה, רטובה לגמרי, מחכה לראות כמה רחוק אקח את זה לפני שאפסיק לשחק.
סובבתי אותה על הבטן. היד שלי ננעלה על השקע הקטן שמעל הישבן שלה, מקבעת אותה למזרן. החוטיני עדיין היה עליה, מתוח. הזזתי את פס הבד הדק הצידה באגודל, רק מספיק כדי לחשוף את המקום שאף אחד לא עוצר בו.
היא קפאה. ממש קפאה. הנשימה שלה נתקעה לה בבית החזה. היא חיכתה למהירות, לגסות, למשהו שיחלוף דרכה וייגמר. במקום זה היא הרגישה אותי פשוט נשאר.
המגע שלי מצא אותה בקצב עקבי. הגוף שלה הגיב מיד,רעד פנימי, דרוך, ואז שחרור.
היא נשפה לתוך הכרית אוויר שלא ידעה שהיא מחזיקה.
הידיים שלה ננעלו עמוק בתוך הסדין. הן לא משכו אותי למעלה ולא הדפו; הן רק החזיקו, בזמן שהיא בודקת את עצמה דרך מה שקורה לה.
״אתה…״ המילה נשברה לה בפה. הקול שלה כבר לא היה הקול מהדלת. פחות מעוצב. יותר חשוף. כמעט מופתע.
״אתה נשאר שם…״
לא עניתי. נשארתי בחום השקט שלה, לוקח את כל הזמן שבעולם בתוך המקום הזה שמעולם לא קיבל זמן.
הגוף שלה הגיב לזה מיד. הבטן התרככה מתחתיי. הירכיים נפתחו עוד מילימטר מעצמן, בלי שביקשתי. משהו בתוכה ויתר על השומרים בשער.
ואז, עם חצי חיוך שרעד נגד המצעים, היא לחשה:
״בחור של הטוסיק שלי…״
היא לא זזה.
שרון הפסיקה להגן על המקום שהיא הכי פחדה שיראו.
סובבתי אותה שוב. הורדתי את התחתונים שלה.
לקחתי את הידיים שלה, הרמתי אותן מעל הראש והחזקתי אותן שם. בעדינות. בתקיפות. היא נמתחה. החזה הזדקר. היא הבינה שהפעם היא לא צופה – היא נמסרת. לא זזתי. נתתי לזמן לעבור. זה הרגיש ארוך מדי. ואז התחלתי. לשוני שטוחה ורחבה, חמה. התחלתי מהבסיס, מכוסה ברוק, והזזתי את הראש לאט מלמטה למעלה. בדרך בדקתי את הצדדים, מחפש איפה הרעד שלה עמוק יותר. כשהגעתי, לחצתי קצת יותר עם בסיס הלשון, דוחף אותה מלמטה. חזרתי למטה. אותו קצב. יציב. לא משתנה. הצוואר שלי התחיל להתקשח מהמאמץ להישאר בזווית הזאת, אבל לא שיניתי קצב. היא פשוט הפסיקה לדבר. הנשימה שלה השתנתה. האצבעות שלה התהדקו סביב האצבעות שלי. ״זה… לא מה שחשבתי…״ לחשה. ״זה מרגיש… שאתה מקשיב.״
״שתית היום?״ שאלתי בשקט.
היא פתחה עיניים, לקח לה רגע להבין למה אני שואל.
״בקושי…״
קמתי. הבאתי מים.
היא שתתה מהר מדי. כאילו רק עכשיו הגוף שלה נזכר שהוא צמא. טיפות ברחו לה מהסנטר לצוואר, נעצרו שם רגע על העור החם.
״לאט,״ אמרתי.
היא עצרה, נשמה, הסתכלה עליי. משהו בה התרכך.
ואז, בלי לשאול, היא התקרבה והעבירה לי לגימה מהפה שלה.
מים קרים. נשימה חמה.
היא פלטה צחקוק קטן, כמעט מופתעת מעצמה, וחייכה חיוך פתוח יותר ממה שהרשתה לעצמה קודם.
לא אמרתי כלום.
רק הרמתי יד וליטפתי את החיוך שלה, עובר עם האגודל על השפתיים ואז לאורך קו הלסת, נותן לה להישאר שם עוד רגע.
היא נשכבה. ״אני רוצה להרגיש שזה מגיע״. הקצב נשאר. איטי. עקבי. עברתי לינוק אותה. שפתיים יצרו עיגול הדוק סביב הדגדגן, מוצצות אותו פנימה בקצב קבוע, פעם חזק ואז שחרור איטי. הלשון שלי עיסתה אותו מבפנים תוך כדי. הרוק היה בשפע. הכנסתי שתי אצבעות פנימה, מחפש את הדופן הקדמית, מעסה אותה בתנועה קצובה, בזמן שהיד השנייה לוחצת על הבטן התחתונה שלה מבחוץ. הזיעה שלי התחילה לטפטף על הסדין. כשהיא התקרבה שוב. האטתי בכוונה. הארכתי את הרגע האחרון. הירכיים שלה נסגרו קצת. הגב התקמר. כשהיא ניסתה להאיץ – האטתי עוד קצת. ושם היא כבר לא הצליחה להחזיק את עצמה באותה צורה. הגוף שלה ננעל לרגע – ואז התפרק. גלים עמוקים, לא יפים, לא מסודרים. הפה פתוח בלי מילים, האגן מחפש עוד משהו שלא היה שם. האצבעות איבדו סדר. זה בדיוק מה שנתן לרגע את הכוח שלו.
מיד אחרי נשפתי אוויר קר ורך על האזור הרטוב. היא רעדה מהמגע של הקור. לא נגעתי בה בכלל כמה דקות ארוכות. נישקתי את הירכיים הפנימיות, את הבטן, את החזה. חיכיתי שהגלים יעברו. היא חזרה לנשום לאט. אבל הירכיים שלה זזו שוב, קטן.
״יש לי פיפי…״ היא אמרה.
זה יצא ממנה כמעט בלחישה, כאילו היא תפסה את עצמה מאוחר מדי.
״כמה זמן את מחזיקה?״ שאלתי בשקט.
היא נשמה דרך האף, חיוך קטן נשבר לה בקצה השפתיים.
״מאז שבאתי… וגם המים…״
הסתכלתי עליה. לא על המילים, על הגוף שלה.
על הירכיים שכבר לא מצליחות להישאר סגורות לגמרי.
על הבטן שנדרכת ונרפה, כאילו משהו בתוכה כבר החליט לפני שהיא הספיקה.
היא הרגישה שאני רואה את זה.
לרגע היא ניסתה להחזיר לעצמה את השליטה, הרימה סנטר, כאילו חוזרת להיות אותה שרון מהמסדרון — ואז זה נמס לה שוב.
״אז אל תחזיקי,״ אמרתי.
היא קפאה.
״פה?״
״כן.״
עוד רגע של שקט.
ואז היא הסתכלה עליי, והפעם היה שם משהו אחר. לא רק מבוכה, לא רק חוצפה. משהו יותר רך, כמעט שואל רשות להיות מי שהיא בלי להסתיר.
עם חצי חיוך, קצת מתוק, קצת לא מאמין לעצמו, היא לחשה:
״מה… לעשות עליך פיפי?״
היא כמעט צחקה תוך כדי.
לא כי זה מצחיק, כי זה גדול עליה לשנייה.
לא חייכתי.
רק נשארתי איתה שם.
והיא ראתה את זה.
ראתה שאני לא בורח. לא צוחק. לא הופך את זה למשהו קטן.
והחיוך שלה נעלם לאט.
נשארה רק היא.
״אני… מתביישת,״ היא לחשה.
הקול שלה כבר לא החזיק את עצמו.
״אף אחד לא ראה אותי ככה. אפילו לא אני.״
התקרבתי אליה עוד קצת. לא ממהר.
הרמתי יד וליטפתי לה את הלחי, האגודל נעצר מתחת לעין שלה, כאילו מחזיק אותה שם.
״אני יודע,״ אמרתי בשקט.
״ואני פה.״
היא נשמה עמוק.
עוד פעם.
השפתיים שלה נפתחו קצת, כאילו אין לה איך לסגור אותן לגמרי עכשיו.
הראש נשען אחורה, העיניים חצי עצומות.
הגוף שלה כבר התחיל לוותר לפני שהיא החליטה.
הירכיים זזו מילימטר.
הבטן התרככה.
האגן נסוג רגע, ואז חזר קדימה, כאילו בודק אם זה באמת מותר.
״זה לא קורה בכוח,״ אמרתי.
״רק אם את מפסיקה להילחם.״
היא לא ענתה.
רק נשארה שם.
ואז זה התחיל. קטן. כמעט לא מורגש. שינוי בנשימה. עוד שחרור של שריר. עוד ויתור. העיניים שלה נעצמו. הפה נפתח בנשיפה ארוכה – כאילו גילתה כמה כוח היא משקיעה כל הזמן בלא לשחרר. המזרן קלט את זה ראשון. כתם כהה התפשט לאט, חם, מרוכז, עם ריח חריף-מתוק.
היא ישבה מעלי, רגליה משני צדיי, והזרם החם נשפך ישירות על המכנסיים שלי. הרגשתי את הבד נספג, חודר דרך הג'ינס עד העור. החום הפתאומי הזה, הריח שלה – הכול פגע בי בבת אחת.
לא נגעתי בעצמי. לא זזתי. הידיים נשארו לצידי הגוף.
גמרתי.
חזק. שקט. בתוך המכנסיים. הרגשתי את הלחות שלי מתערבבת בזרם שלה, נדבקת לבד, מכבידה.
היא הרגישה את זה. העיניים שלה נפקחו לרווחה.
״אתה…״ היא לחשה.
״כן,״ אמרתי בקול צרוד. ״גמרתי. בגללך.״
היא נשמה רועדת. הפעם לא נשאר בה שום שריון. היא הסתכלה על הכתם שמתפשט עליי, ואז הניחה את המצח שלה על הכתף שלי, נושמת לתוך הצוואר שלי.
״תראה אותנו,״ היא מלמלה, עם צחוק קטן וחנוק. ״באתי לקבל קצת שקט מהמלחמה, וסיימנו בתור תקלה רטובה של מחלקה פסיכיאטרית.״
חייכתי. זה היה הכי ״ביחד״ שהיה לי מאז שהתחילו האזעקות.
״שנינו…״ היא אמרה.
״שנינו,״ אישרתי.
היא נשארה ככה, נשענת עליי. לא ממהרת לקום, לא מנסה לתקן. היינו רטובים, מבולגנים, ואיכשהו – זה הרגיש כמו הרגע הכי נקי שהיה לנו כבר חודשים.
היא התחילה להתלבש לאט. כשהגיעה לחוטיני, היא הרימה אותו בשתי אצבעות, הסתכלה על הבד הספוג ואז עליי.
״אל תלבשי אותם,״ אמרתי.
היא הרימה גבה, חיוך חצוף עולה לה.
״אתה רציני? זה כבר לא בגד, זה מפגע ביולוגי. אתה באמת רוצה שאני אלך ככה בלי כלום מתחת למדים?״
״לגמרי. תשאירי אותם פה.״
היא נשפה צחוק קצר, כמעט לא מאמינה, וזרקה לי אותם על הברכיים. הבד עוד היה חם.
״קח,״ היא אמרה.
״שתהיה לך הוכחה שהבת של השכנים השתינה לך על הג׳ינס וגמרה לך את הצורה.״
תפסתי את הבד, כורך אותו סביב האצבעות.
״אני אשמור את זה ליד המדריך ליחסי חוץ.״
״חולה נפש,״ היא לחשה.
היא התקרבה, סוגרת את המכנסיים הצבאיים מעל הירכיים. נתתי לה מכה קטנה, משחקית, על הישבן.
היא קפאה לשנייה ואז הסתובבה אליי עם המבט הממזרי ההוא.
״ידעתי. תמיד ידעתי שיש לך אובססיה לתחת שלי. עוד מהמסדרון בגיל חמש עשרה, כשחשבת שאני לא שמה לב שאתה בודק לי את המדים מאחור.״
״לא הכחשתי אז, ואני בטח לא מכחיש עכשיו.״
היא נשפה צחוק, מתקרבת עוד חצי צעד.
״שתדע לך שהכוס שלי עדיין רועד… ובכלל אני די בטוחה ששברנו פה איזה שיא של מבוכה. מי בכלל משתין על מישהו בדייט ראשון?״
חייכתי.
״זה לא היה דייט, שרון.״
רגע.
״זה היה רגע שלא התחבאנו בו.״
החיוך שלה נרגע.
היא העבירה מבט על המיטה, על הכתם הכהה, עליי.
״רוצה שאני אעזור לך לנקות את כל הבלגן הזה?״
הסתכלתי עליה, מחזיק עדיין את התחתונים שלה ביד.
״לא.״
״בא לי שזה יישאר ככה.״
היא הרימה גבה.
״מה, כל הפיפי והטירוף הזה?״
״כן.״
״שיישאר ממך פה עד הבוקר. אני כבר אסדר אחר כך.״
היא שתקה.
המשהו בעיניים שלה השתנה. שקט. עמוק. בלי הגנות.
״אתה באמת לא נורמלי,״ היא אמרה.
״גם את.״