הדס הגיעה אלי מכאן לפני כמה חודשים. מאז חווינו יחד בדירת הסטודנטים שלה בבאר שבע, כל התפתחות הקשר שלי איתה כשהבן זוג שלה בצל, תוכלו לקרוא בתגית הדס. הפעם המפגש שונה - לא רק בגלל שהוא אצלי, בגלל הגבול שגם אני חציתי.
זה התחיל בווצטסאפ.
הודעה שלה.
שורה אחת.
ואז מחיקה.
ואז עוד שורה.
״לא נעים לי לכתוב את זה״
״אבל הוא חם על הזין שלך״
הודעה נוספת.
הפעם לא נמחקה.
״לא עליי.
עליך.
על מה שאתה עושה לי.
על איך שאני משתנה לידך.
והוא
רוצה להיות יותר קרוב לזה.
לפחות פעם אחת״
נשארתי עם המסך פתוח.
הנקודות שלה קפצו ונעלמו.
כאילו גם היא מתביישת מעצמה.
״הוא רוצה למצוץ לך״
כתבה.
ואז הוסיפה מיד.
״רק אם אתה מסכים.
ורק אם אתה מגדיר גבולות.
אני לא לוחצת.
אבל אני לא אשקר.
זה מדליק אותי שהוא רוצה.
זה מדליק אותי שהוא מודה״
קראתי את זה פעמיים.
אולי שלוש.
אני סטרייט.
ברור לי שאני סטרייט.
גם כשאני חזק.
גם כשאני רעב.
גם כשאני מרגיש כוח.
וזה בדיוק מה שהפריע לי.
לא האקט.
הכוח.
הידיעה שמשהו בו נשבר עד כדי זה.
והידיעה שהיא זו שמחזיקה את החוט.
הקלדתי.
מחקתי.
כתבתי שוב.
״אני לא רגיל לזה.
אני לא שם.
אבל אני גם לא מתעלם ממה שאת אומרת.
אם זה קורה.
זה קורה לפי כללים.
ברורים.
ואת מובילה״
היא ענתה מהר.
כאילו חיכתה לנשימה הזאת.
״תכתוב לי אותם.
מילה מילה.
אני אעביר לו.
ואם הוא אומר כן.
אנחנו באים״
כתבתי.
בלי פוזה.
כמו חוזה.
אבל עם דופק.
אין מצלמות.
אין תמונות.
מילה אחת - ועוצרים.
בלי ויכוח.
אין אלימות.
אין השפלות שלא סוכמו.
אין ידיים בינינו.
רק מה שהיא מבקשת.
ואחרי זה -
יושבים.
נושמים.
נשארים.
היא השיבה.
״הוא אמר כן.
אבל הידיים שלו רועדות.
הוא ביקש להגיד לך משהו לבד.
בצ׳אט.
לפני״
ואז נכנסה הודעה ממנו.
פעם ראשונה.
״אני יודע שזה נשמע מוזר.
אני לא הומו.
אני לא מחפש גברים.
אני פשוט לא מצליח להוציא את זה מהראש.
אותך.
את הפעם ההיא בבית שלנו –
כשעמדת מולה והיא ביקשה שתשתין עליה,
והיא הסתכלה עליי תוך כדי כאילו אני עד למהפך.
ואת הזין שלך.
איך הוא נראה כשהוא חודר אליה.
לא כי הוא גבר.
כי הוא גדול.
וכי היא קיבלה אותו כמו החלטה.
אני זוכר את המבט שלה אחר כך.
לא מושפלת.
לא מתנצלת.
כאילו היא חזרה לעצמה
ואני נשארתי קטן מולה.
קטן,
אבל גם שייך יותר.
אני רוצה רגע אחד.
לא לקחת ממך.
לא להחליף אותך.
רק לא להישאר מחוץ לדלת.
אם תגיד לא, אני מבין.
אם תגיד כן, אני עומד בכל כלל.
בכל גבול.
ולא אשכח
שזה הבית שלך״
קראתי את זה.
והרגשתי משהו מוזר בבטן.
לא גועל.
לא פחד.
משהו יותר חד.
כמו הכרה.
שהדס מצאה דרך לגרום לשני גברים להודות באמת.
כל אחד בדרכו.
עניתי.
״באים.
אבל לא בשבילך.
בשביל מה שהיא עושה עם זה.
תבוא נקי.
מפוכח.
ותזכור.
אני סטרייט.
זה לא סיפור זהות.
זה סיפור גבול.
והדס היא זו שמחזיקה את הגבול״
הם הגיעו בערב.
לא מאוחר.
בדיוק בזמן שאפשר עוד להתחרט.
פתחתי את הדלת.
והוא עמד צמוד אליה.
כאילו הוא מסתתר מאחורי הגוף שלה.
הדס לא הסתתרה.
היא נכנסה ראשונה.
מבט אחד לתוך הבית.
כאילו היא בודקת איפה אפשר לשבור משהו.
ואיפה חייבים להישאר זהירים.
הוא אמר שלום בשקט.
לא לחץ לי יד.
לא בגלל נימוס.
בגלל פחד.
״תיכנסו״ אמרתי.
״מים או משהו חזק״
״מים״ היא אמרה.
ואז הוסיפה.
״הוא לא ישתה.
הוא צריך להיות חד.
אם הוא רוצה להיות כאן״
היא הורידה את המעיל.
בלי לעשות מזה עניין.
מתחת חולצה פשוטה.
ומכנס.
לא לבוש של סצנה.
לבוש של אמת.
אבל העיניים שלה.
העיניים שלה היו כבר בתוך החדר.
כבר עירומות.
הושבתי אותם בסלון.
הדלקתי אור קטן.
לא רומנטי.
לא מוחשך.
משהו ניטרלי.
כדי שלא יהיה להם תירוץ.
״לפני״ אמרתי.
״אנחנו אומרים את זה בקול.
שלא יהיה אחר כך בלבול.
מי מסכים למה.
ומי עושה מה״
הוא בלע רוק.
הדס הסתכלה עליו.
לא בעדינות.
בדיוק.
״תגיד״ היא אמרה לו.
״במילים״
הוא הסתכל על הרצפה.
ואז עליי.
ואז חזרה לרצפה.
״אני מסכים״ אמר.
״לעצור בכל רגע.
ואני מסכים שאני לא נוגע בידיים.
ואני מסכים שזה רק מה שאת אומרת.
ושאת מפסיקה אם את רוצה.
ואתה מפסיק אם אתה רוצה.
ואני
לא אבקש עוד״
הדס הנהנה.
ואז הסתכלה עליי.
״ואתה״ היא אמרה.
כאילו היא בודקת אותי.
כאילו זו הפעם הראשונה.
״אני מסכים״ אמרתי.
״כל עוד זה נשאר שלך.
ואני לא נדרש להיות משהו שאני לא.
ואם אני אומר מילה אחת
זה נגמר״
״איזו מילה״ היא שאלה.
אמרתי.
מילה פשוטה.
קרה.
כזאת שלא מתבלבלים איתה.
היא חזרה עליה בקול.
כמו חותמת.
״עכשיו״ היא אמרה.
״זה שלי״
והיא קמה.
בלי דרמה.
פשוט קמה.
היא הלכה אלי.
עמדה קרוב.
יותר מדי קרוב בשביל להיות ״רק דיבור״.
״אתה יודע למה זה קורה אצלך״ היא לחשה.
לא עניתי.
״כי כאן הוא לא יכול להתחבא בבית שלו.
וכאן אתה לא יכול להסתתר מאחורי זה שאתה אורח.
כאן
כל אחד מאיתנו
צריך להחזיק את עצמו״
היא הסתובבה אליו.
״תקום״ אמרה.
הוא קם.
לאט.
כאילו הברכיים שלו זוכרות שהוא לא אמור.
״תסתכל עליו״ היא אמרה.
״בלי משחקים.
בלי חיוכים.
תסתכל
ותודה בזה״
הוא הסתכל.
והמבט שלו רעד.
״תגיד מה אתה רוצה״ היא אמרה.
הוא פתח את הפה.
סגר.
ואז אמר.
״אני רוצה להיות קרוב.
לא דרך הסיפורים.
לא דרך מה שהיא מספרת לי.
רגע אחד.
להרגיש
שהגוף שלי עושה משהו בשביל זה.
לא רק מקבל את זה״
הדס חייכה.
לא חיוך של ניצחון.
חיוך של אישה שמכירה את הרגע שבו מישהו מודה.
״טוב״ היא אמרה.
״אז אתה לא תעשה את זה בשבילך.
אתה תעשה את זה בשבילי.
כי אני רוצה לראות אותך
מפסיק להיות הצופה.
ומתחיל להיות כלי.
ואתה״ היא הסתובבה אליי.
״אתה לא צריך לחבב אותו.
אתה צריך רק להסכים לי
לרגע שאני שולטת במבט שלו
ובפה שלו
ובפחד שלו
זה הכל״
הרגשתי את הדופק עולה.
בצוואר.
בידיים.
לא כי רציתי אותו.
כי רציתי אותה.
כי רציתי את מה שהיא עושה.
״תוריד״ היא אמרה לי בשקט.
לא פקודה צעקנית.
משפט אחד.
כמו סוויץ׳.
אני הורדתי.
לאט.
לא בשביל להראות.
בשביל להישאר בשליטה.
הוא נשם חזק.
כאילו הוא לא מאמין שזה באמת מולו.
הדס התיישבה על הספה.
רגליים פסוקות מעט.
לא בשביל פוזה.
בשביל לסמן.
שהיא המוקד.
״תבוא לכאן״ היא אמרה לו.
והצביעה על הרצפה בין הרגליים שלה.
הוא ירד לברכיים.
והיא הניחה יד על העורף שלו.
לא דוחפת.
רק מחזיקה.
״תזכור״ היא אמרה.
״אתה יכול לעצור.
ואתה לא חייב להוכיח לי כלום.
אבל אם אתה נשאר
אתה נשאר עד הסוף של הרגע.
לא חצי.
לא טעימה.
רגע״
הוא הנהן.
והעיניים שלו עליי.
ואז היא אמרה.
״עכשיו תסתכל עליו.
ותזכור מי נותנת לך רשות.
ואז
תעשה את מה שביקשת
בלי לשכוח לנשום״
כאן אני לא כותב את הפירוט.
לא כי אין.
כי זה לא שייך לי לספר ככה.
אני כן זוכר את הדברים הבאים.
את היד של הדס על הכתף שלו.
את זה שהיא לא נתנה לו לברוח.
אבל גם לא נתנה לו להישבר.
את זה שהגוף שלי התערבב בין שליטה לבין אי נוחות.
לא מפני שהוא גבר.
מפני שהוא היה פגיע.
את זה שהדס הסתכלה עליי כל הזמן.
לא כדי לבדוק אם אני נהנה.
כדי לבדוק אם אני נשאר.
את זה שהיו רגעים של שקט מוחלט.
שבהם שמעתי רק נשימות.
ואת השעון במטבח.
ואת זה
שבדיוק כשהרגשתי שאני עומד להגיד את מילת העצירה
הדס לחשה
״תישאר.
אני איתך.
אני שומרת״
והיא באמת שמרה.
היא עצרה אותו כשצריך.
היא הרימה לו את הראש כשצריך.
היא אמרה לו מילה טובה כשצריך.
ואפילו.
אפילו אמרה לי.
בלי להסתכל עליו.
״אתה לא חייב להיות נחמד.
רק אמיתי״
ואני הייתי אמיתי.
כשסימנתי לו להפסיק
והרגע נחתך —
הוא נשאר על הברכיים.
לא מושפל.
מזועזע.
ואני לא הסתכלתי עליו בכלל.
הסתכלתי עליה.
הדס.
על איך הגוף שלה עוד רועד.
על איך העיניים שלה בוהקות.
על איך היא חיה בתוך זה.
מה שהדליק אותי לא היה הוא.
זו הייתה היא.
איך שהיא מגורה.
איך שהיא מחזיקה שני גברים במתח
ונשארת המרכז.
היא קלטה אותי.
״לא בפה״ היא אמרה.
חד.
״זה יותר מדי.
גם בשבילו.
וגם בשבילך״
וזה היה נכון.
הרגע לא היה על גבר מול גבר.
הוא היה על אישה
שיודעת בדיוק
איפה לעצור
כדי שהעוצמה תישאר נקייה.
והדס ירדה אליו.
החזיקה לו את הפנים בשתי ידיים.
״אתה בסדר״ היא אמרה.
״אתה פה. אתה חי. אני עדיין אוהבת אותך.
זה לא לקח ממך. זה הוסיף לנו אמת״.
הוא התחיל לבכות. בלי קול.
אני התרחקתי צעד. צריך אוויר.
ואז הוא אמר:
״אני רוצה לראות. הכל״.
הדס לא חייכה.
״אז אתה רואה באמת. לא הצצה״.
היא הושיבה אותו על הרצפה, גב לקיר.
רגליים פתוחות מעט.
ידיים מונחות על הברכיים שלו עצמו - כדי שלא יתקרב.
קו ראייה ישיר אלינו.
בלי לאן לברוח.
״אתה נשאר״ היא אמרה.
״ואתה לא מוריד עיניים״.
הוא הנהן.
הוא עזר לה להתפשט.
לא ליטף.
לא גנב מגע.
רק הוריד ממנה שכבה אחר שכבה, כמו טקס שהוא לא המרכז שלו.
היא עלתה עליי מולו.
פנים אליו.
שלא יהיה ספק.
הידיים שלי אחזו בטוסיק שלה.
ברור. חזק. מציאותי.
היא ירדה עליי לאט.
הוא ראה איך אני נכנס אליה.
ראה את הגודל.
ראה את הזווית.
ראה את זה קורה באמת - לא כסיפור שהיא מספרת לו בלילה.
״תסתכל״ היא אמרה.
והוא הסתכל.
הקצב עלה.
הגוף שלה נפתח יותר.
הפנים שלה השתנו מולו.
היא גמרה ראשונה.
חד. גל עמוק שעבר בה.
היא לא הסתירה את זה ממנו.
ואז לחשה לי:
״אל תצא״.
נשארתי.
וגמרתי בתוכה.
היא לא זזה.
נתנה לזה להיות בפנים.
שהוא יבין.
שתיקה.
״מגבת״ היא אמרה.
הוא קם מיד.
כרע שוב.
״לא מהר. תטפל בי״.
הוא ניקה אותה בזהירות.
פנים רציניות מדי לגבר שרצה להיות שם.
כשהסתיים,
היא הושיטה לו את החוטיני.
״תלביש״.
הוא הלביש אותה לאט.
משך את הבד למקומו.
ידיים יציבות עכשיו.
היא נשמה.
והוא
לא נשבר.
לא ניצח.
פשוט ראה.
הדס הסתכלה עליי.
״בוא״ היא אמרה.
״תשב קרוב.
לא בשבילו.
בשבילי.
כדי שגם אני לא אשאר לבד עם זה״
ישבנו שלושתנו.
בלי עירום כבר.
בלי דרמה.
רק גוף אחרי.
הדס שתתה מים.
העבירה גם לו.
ואז אמרה.
״עכשיו אומרים אמת.
כל אחד.
שתי משפטים.
לא הרצאה.
רק אמת״
הוא אמר.
״אני מפחד
שאת תאהבי אותו יותר.
ואני מתחרמן מזה.
וזה הדבר הכי מביך בעולם״
היא הנהנה.
״זה לא מביך״ היא אמרה.
״זה אנושי.
והדבר היחיד שמסוכן
זה כשאתה משקר לעצמך״
ואז היא הסתכלה עליי.
אמרתי.
״אני מפחד
שהבית שלי יהפוך לזירה.
ואני גם
מרגיש כבוד
לזה שאת סומכת עליי מספיק
כדי להביא את זה אליי״
הדס נשמה.
ולחשה.
״זה לא זירה.
זה חדר אמת.
ואתה
לא הבול שלי
רק בגלל מה שאתה עושה בגוף.
אתה הבול שלי
בגלל מה שאתה יודע להחזיק בראש״
הוא הסתכל עליה.
כאילו הוא שומע אותה מחדש.
״אז מה עכשיו״ הוא שאל.
הדס חייכה.
לא חיוך של סוף.
חיוך של התחלה.
״עכשיו״ היא אמרה.
״אתה חוזר איתי הביתה.
ואתה לא מספר לעצמך סיפורים.
ואתה לא מנסה להתנהג כאילו לא קרה.
ואתה״ היא הסתכלה עליי.
״אתה לא רודף אחרי זה.
אתה לא שולח הודעות.
אתה לא הופך את זה לשגרה.
אם יהיה עוד פעם.
זה יהיה רק אם שלושתנו רוצים.
רק אם שלושתנו יציבים.
רק אם שלושתנו יודעים בדיוק מה אנחנו עושים״
היא קמה.
סידרה את השיער.
והלבישה שוב את הפשטות שלה.
לפני שיצאה.
היא ניגשה אליי.
נגעה לי בלחי.
״תודה״ היא אמרה.
״על זה שלא עשית מזה סיפור על גבר.
ועל זה שלא עשית מזה סיפור על נשים.
עשית מזה סיפור על אמת״
הם הלכו.
והבית נשאר שקט.
אבל אני.
אני לא חזרתי להיות אותו דבר.
לא בגלל מה שקרה.
בגלל מי שהחזיק את זה.
הדס.
כשהיא מחליטה.
ששלושה אנשים יעברו דרך אמת אחת.
ולא ימותו ממנה.