את נטע הכרתי כשהייתי כבר עמוק בתוך עולם של שליטה עם מסגרת - גבולות מנוסחים היטב, מילות ביטחון, אחריות שנשארת גם אחרי שהכאב נגמר. היא לא חיפשה ריגוש רגעי; היא חיפשה הכוונה, סדר, מישהו שיחזיק אותה כשהיא מתפרקת מרצון. לימדתי אותה איך כוח יכול להיות מדויק, כמעט כירורגי, ואיך שליטה אמיתית נמדדת במה שקורה אחרי.
את עדן פגשתי שנים אחר כך, בנסיבות אחרות לגמרי - היא עבדה אצלי, פלירטה דרך נשיכות במסדרונות, הפכה סימון לשפה יומיומית, וכוח אצלה לא נבנה לאט אלא התפרץ. היא לא ביקשה רק הכלה, היא בדקה גבולות, שיחקה על הקצה, סימנה אותי בגוף כדי לוודא שאני עוד שם.
עם נטע בניתי מבנה. עם עדן נשרפתי. כל אחת הכירה גרסה אחרת שלי, בזמן אחר, בעולם אחר. ורק הרבה אחרי, כששם אחד נדלק מול השנייה, הבנתי שההיסטוריות שלהן מצטלבות - ושהכוח שעבר ביניהן פעם, עבר דרכי בלי שאדע בכלל שאני חלק מהסיפור.
וכך היה:
עדן, התארחה אצלי שבוע בעקבות פסק זמן מבן הזוג (על אותו שבוע של כאוס איתה תכלו לקרוא כאן)
הטלפון שלי רטט על השולחן.
השם נדלק על המסך.
נטע.
עדן ראתה לפניי.
העיניים שלה התכווצו לרגע, ואז נרגעו - אבל לא באמת.
זה לא היה קנאה.
זה היה זיכרון.
״אתה מדבר איתה?״ היא שאלה.
הנהנתי.
היא שתקה. ואז אמרה בשקט:
״יש לנו היסטוריה, היא כמעט שברה אותי פעם״
לא עניתי מיד.
אני מכיר את עדן.
היא לא משתמשת במילה ״שברה״ בקלות.
״איך?״ שאלתי לבסוף.
״זה התחיל מהנשיכה הראשונה שלי בה״, היא אמרה, והקול שלה התרכך, כאילו היא חוזרת לשם. ״לא שלה בי. שלי בה. ואני בכלל לא הבנתי מה אני פותחת״.
נטע לא הייתה כוחנית.
היא הייתה מדויקת.
היא לא אמרה ״תעשי לי״.
היא אמרה ״ככה זה מרגיש יותר טוב״ - כאילו היא רק משתפת אותך בסוד קטן, לא מובילה אותך לשום מקום מסוכן.
אבל עוד לפני כל ההנחיות, לפני ה״פה״ וה״לאט״ וה״בלי שיניים עכשיו״ - הייתה הנשיכה ההיא.
עדן סיפרה לי שהיא לא תכננה אותה. הן צחקו, ישבו קרוב מדי, ונטע התכופפה משהו לומר לה באוזן. הצוואר שלה נחשף לשבריר שנייה. העור היה בהיר, חמים, עם ריח נקי ומפתיע - לא בושם, לא זיעה, משהו אישי יותר.
״זה פשוט קרה. פתחתי את הפה. לא בגדול. לא כמו טורפת. רק נגעתי בה עם שן אחת״.
שן אחת.
לחץ קטן.
כמעט שאלה.
נטע קפאה לשנייה - לא התרחקה.
היא נשמה פנימה.
״עוד״, היא לחשה.
לא דרישה.
לא פקודה.
בקשה שנשמעה כמו אמון.
עדן חזרה אל אותו מקום, אבל הפעם נתנה לשפתיים להיסגר לפני השיניים. היא הצמידה פה חם לעור, הרגישה איך הדופק של נטע פועם מתחתיה. הלשון שלה נגעה קלות במקום, כמו מנסה להבין אותו. ואז נשכה שוב - מעט עמוק יותר. מספיק כדי שהגוף של נטע יגיב.
והוא הגיב.
הכתפיים שלה התרוממו.
האוויר יצא ממנה לאט יותר.
יד אחת שלה נחה על הירך של עדן, לא דוחפת, לא מושכת - רק נשארת.
״ככה זה מרגיש יותר טוב״, נטע אמרה אז. בקול שקט, כמעט מלמד.
״כשתתחילי ברוך. ואז תעמיקי קצת. אבל אל תמהרי״.
ועדן, היא הודתה, הרגישה באותו רגע משהו מסוכן מתעורר בה. לא רק חרמנות. גאווה. תחושת מסוגלות. היא ראתה את הגוף של נטע מגיב אליה - והיא רצתה להיות מדויקת יותר, טובה יותר, להקשיב יותר.
״היא גרמה לי להרגיש שאני מגלה משהו סודי״, עדן אמרה. ״כאילו רק אני יודעת איך לגעת בה ככה״.
ואני הבנתי.
זו לא הייתה רק נשיכה.
זו הייתה דלת.
הנשיכה הראשונה לא כאבה באמת.
היא סימנה התחלה.
וזה בדיוק מה שעשה את כל מה שבא אחר כך - כל כך מסוכן.
והיא לא משכה בשיער.
היא עשתה משהו הרבה יותר חזק: הניחה שתי אצבעות בעורף, בדיוק במקום שבו הגוף מבין שהוא מובל, והזיזה מילימטר.
עוד מילימטר.
״פה״
״לאט״
״בלי שיניים עכשיו״
ועדן סיפרה לי איך זה גרם לה להרגיש חכמה בתוך זה - כאילו סוף סוף היא קוראת מישהי שלא מציגה את עצמה בקלות. איך כל רמז קטן של נטע נראה לה כמו אמת: נשימה שנחתכת לשנייה, כתף שעולה ואז מתיישרת מיד, חיוך שנולד ונעלם מהר מדי. ואיך בתוך כל זה היה גם משהו מתוק - כמעט ילדי - כי נטע שיחקה כאילו זה רק ניסוי, רק סקרנות, רק ״בואי נראה״.
״ביד״, נטע ביקשה.
״אבל אל תכאיבי. קודם תסגרי שפתיים. תני לי להרגיש את החום.״
ועדן לא נשכה מיד. היא נתנה לחום להגיע קודם.
שפתיים נסגרות על העור - הפה כולו חם, חי, מייצר לחץ רך שמרים צמרמורת בלי להשאיר שום סימן ״דרמטי״. הלשון רפרפה קצרה, כאילו רק בודקת. ואז יניקה קטנה, מדודה - לא חזקה, לא בוטה - רק הוכחה שהפה שלה יודע לעשות מה שנטע ביקשה. עדן סיפרה לי שהתחושה בפה שלה הייתה כמו עבודת שרירים קטנה ומדויקת: הלסת מחזיקה, השפתיים אוטמות, הלשון מלטפת מבפנים, והאוויר החם יוצא ונכנס דרך האף בקצב שקט.
ושם, היא אמרה, התחיל הטריק הראשון של נטע: היא בחרה נקודות שמפעילות רוק.
״עוד פעם,״ נטע לחשה. ״בדיוק אותו מקום.״
קפל עדין בפרק היד. בסיס האגודל. עוד פעם אותו קפל. כאילו אין לזה משמעות - אבל הגוף של עדן התחיל להגיב. בלוטות הרוק נפתחו בלי שהתכוונה, כאילו הפה שלה מבין לבד שהוא נדרש להמשיך. עדן הרגישה את הלחות מצטברת לה מתחת ללשון, את החום עולה, את השפתיים נהיות כבדות־נכונות, ואת הטעם של עור נקי משתלב עם הטעם שלה עצמה.
נטע הוציאה גניחה קטנה, חנוקה, כזו שנשמעת כמו ״כן״ בלי לומר ״כן״.
״ככה,״ היא לחשה, וקצת חייכה - כאילו היא גאה בה. ואז, באותה עדינות, הוסיפה:
״עכשיו שן. רק שן אחת. אבל תעשי את זה כאילו את מתחרטת באמצע.״
ועדן עשתה בדיוק מה שנאמר לה.
שן אחת נוגעת - לא קורעת, רק לוחצת. משחררת. שוב לחץ קטן, חצי־שנייה. כאילו הפה שלה מתלבט אם להיות נשיקה או נשיכה. ואז ליקוק ארוך שמוחק את העוקץ ומשאיר רק לחות. נטע נאנחה הפעם עמוק יותר, והיד שלה נשארה רגע על העורף של עדן - לא כדי להחזיק, כדי לומר לה בשקט: תישארי.
״אל תברחי לי,״ נטע אמרה, כמעט בצחוק.
אבל מתחת לצחוק היה משהו אחר. בדיוק שם עדן אמרה לי שהיא הרגישה איך היא רוצה - לא רק להקשיב, אלא להיות מושלמת. כי נטע ידעה לתת לה את המחמאה בזמן הנכון, כמו פירור שמחזיק אותך עוד רגע בתוך הפה שלך.
״טובה,״ היא לחשה.
״את ממש טובה בזה.״
והמילה הזאת - טובה - הייתה חמה יותר מכל נשיכה.
״בגב התחתון, מעל הבד. רק תרטיבי,״ נטע אמרה.
״ואז תני נשיכה קטנה. לא בשביל כאב - בשביל שאני אדע שאת שם.״
ועדן ירדה לשם כמו מי שממלאת משימה - אבל הגוף שלה כבר רעד מהתרגשות שלא התיישבה לה נכון בראש. היא סיפרה לי איך קודם נגעה באצבעות דרך השמלה, מחפשת נקודה אחת שהחום מצטבר בה. איך נשפה על המקום שנייה - כאילו בודקת - והבד רעד קלות על העור של נטע. ואז הלשון נגעה דרך הבד: חום נספג, טעם של בד נקי, והתחושה מתחת לזה - גוף חי. נשיכת סרק קטנה מעל הבד, כמעט מתוקה, שגרמה לגוף של נטע להתכווץ קלות. הגניחה הפעם הייתה נמוכה יותר, כבדה יותר, כאילו משהו בפנים שלה נמס.
ואז הגיע ״השוליים״.
״בשולי הישבן,״ נטע ביקשה, כאילו זה כלום.
״לא חזק. תני לי שפתיים. ואז שן ממש קטנה. ואז תלקקי.״
ועדן סיפרה לי איך היא התרגשה מהבקשה הזאת כמו שלא ציפתה מעצמה. איך היא ניגשה אל המקום הזה בזהירות כמעט טקסית, כאילו כל המתח של הלילה התכנס לנקודה אחת. הבד היה רך ומתוח, והקימור מתחתיו היה חם, מלא, חי - והיא הרגישה לרגע שהיא רוצה את זה יותר מדי, אבל עדיין חשבה שזה ״משחק חמוד״.
היא מצאה את המקום. לא בבערות - בדיוק.
היכן שהבד נצמד הכי חזק לקו התחתון, היכן שהחום עולה הכי מהר. שפתיים תחילה - נסגרות על הבד, יוצרות לחץ חמים. ואז יניקה קצרה, כזו שמרגישים אותה לא רק על העור - אלא בבטן. עדן הרגישה את הלסת שלה מתעייפת מרוב עבודה עדינה, אבל גם את הרוק מתגבר דווקא עכשיו, כאילו הגוף שלה מנסה לעזור לה להיות ״טובה״. שן קטנה - צביטה מהירה, לא כאב אמיתי - ואז הלשון מלקקת את המקום כאילו היא מרגיעה נשיכה שלא באמת הייתה.
נטע צחקה חרש.
״זה מצחיק, נכון?״ היא אמרה, כאילו זה כלום. ״אנחנו רק משחקות.״
אבל האצבעות שלה בעורף של עדן אמרו משהו אחר.
והנשימה שלה - הקרובה מדי - אמרה משהו אחר.
וכשהיא ביקשה שוב ״עוד פעם״ - זה כבר לא נשמע כמו בקשה. זה נשמע כמו הרגל.
ועדן חזרה על זה שוב. ושוב.
וככל שחזרה, היא הרגישה את זה קורה לה בפה: הרוק מתחיל להצטבר, הלשון נהיית כבדה מרוב תשומת לב, הלסת מתעייפת לא מכאב - מעבודה. זה היה כמעט פיזיולוגי, בלתי נשלט: ככל שנטע ביקשה יותר ״עדין״ ו״שוב״, הגוף של עדן ייצר עוד רוק כדי לעמוד במשימה.
וכאן, עדן אמרה לי, התחיל הטריק האמיתי. לא טריק גס - טריק שקט.
נטע ידעה בדיוק באילו נקודות ״בטוחות״ לגרום לפה לעבוד עד שהוא יתעייף מרצון. היא האכילה אותה במחמאות קטנות במקום בהוראות גדולות.
״טובה,״ היא לחשה שוב.
״אל תפסיקי עכשיו - זה בדיוק זה.״
והרוך שלה - הרוך המזויף הזה - עטף את עדן כמו אמת.
הפה של עדן התחיל לעבוד בקצב של נטע.
לא כי הכריחו אותה.
כי היא רצתה להיות טובה.
״הייתי קצת מאוהבת בה״, עדן הודתה.
לא דרמה.
לא הצהרה גדולה.
רק אמת.
נטע הייתה שקטה, מופנמת, עם עומק שלא נחשף עד הסוף.
כל פעם שהיה נדמה שהיא עומדת להיפתח באמת -
היא הייתה זזה חצי צעד אחורה,
ואז מבקשת עוד משהו קטן.
המשחק התמשך.
הלסת של עדן התעייפה.
הלשון התחילה לשרוף.
הרוק התמלא מחדש בכל פעם שנטע החזירה אותה לעוד ״סרק״ -
עוד נקודה בטוחה, עוד נשיכה עדינה.
ואז הגיע ה״כאילו בטעות״.
התחככות אחת.
כמעט מקרית.
האגן זז קדימה.
עוד אחת.
החיוך המתנצל שלא נסוג.
עדן סיפרה לי איך באותו רגע היא נדלקה.
איך זה הרגיש כמו סוד של שתיהן.
איך היא לא ידעה אם היא מובילה או מובלת -
וזה היה חלק מהקסם.
״ואז היא אמרה, ‘הכי קרוב שאת יכולה’״.
עדן סיפרה איך באותו רגע נעצר לה משהו בלב. לא כי היא נבהלה - כי זה נשמע כמו הזמנה. כאילו סוף סוף, אחרי כל המשחקים, נטע באמת פותחת לה דלת.
היא הרימה לה את השמלה בשקט, בזהירות של מי שמפחדת לנפץ אשליה אם תנוע מהר מדי. הבד החליק לאט כלפי מעלה, חושף בהדרגה עור בהיר, ירכיים מלאות ברכות מתוחה, גלים עדינים של חום שהפכו את האוויר ביניהן סמיך מרוב ציפייה.
הטוסיק של נטע נח לה בכפות הידיים בצורה כל כך טבעית שזה כמעט כאב לה; עור חם, חלק, מתוח ברכות, כאילו הוא רק חיכה שתיגע בו. היא לחצה מעט עם האצבעות, מרגישה איך השריר נענה לה בעדינות, מתחכך בה, כמו מישהו שמבקש עוד אבל מתבייש לומר את זה. התחושה הזו הייתה ממכרת, ממגנטת, היא לא רצתה להרפות.
החוטיני זז קצת, כמעט בלי כוונה, ונחשף קו דק של עור שהפך באותו רגע למוקד כל תשומת הלב שלה. עדן נמשכה לשם כמעט בלי שליטה, מבטה ננעל על האזור הקטן והאינטימי שנגלה לה, משהו שכל כך הרבה פעמים דמיינה ולא העזה להודות בפני עצמה שרצתה. היא ראתה את פס העור החיוור, החלק, את קווי המתאר של הכוס של נטע שנחשף בפניה במלוא היופי השקט שלו - ורוד, עדין, כמעט ביישן, כמו סוד כמוס שמישהו גילה לה בטעות. ברגע הזה היא הרגישה שהיא זכתה במשהו שלא הייתה אמורה לקבל.
״חשבתי שהיא נותנת לי״, עדן אמרה בקול רך, כמעט נשבר.
״חשבתי שזה רגע אמיתי״.
הלשון שלה יצאה באיטיות, מלטפת את הקו העדין שבין הבד לעור, טועמת בזהירות, חוקרת ברכות שלא רצתה להפוך לגסה או חצופה. החום של נטע פגש את חום הפה שלה, רוק חמים שהחל להצטבר מילא את הלשון, את השפתיים, נספג לאט בעור שנכנע אליה. הנשימה של נטע התגברה לרגע, גניחה ראשונה, קטנה, חצי מתביישת, ואחריה עוד אחת, נמוכה יותר, עמוקה יותר, כמו הבטחה סמויה למשהו עמוק שמתחיל להתגלות.
הגוף של נטע התכווץ קלות, מתוח, כמעט נבהל מעצמו, ואז התרכך לתוך הליטוף הרטוב של הלשון. עדן הרגישה את ההתכווצות הזו על הלשון שלה, את הדרך שבה השרירים של נטע נדרכו ואז נרפו מולה, הרגישה כמה העור שלה מגיב לה בדיוק ובסנכרון מושלם. היא המשיכה, איטית, עדינה, כמו מי שמנסה להאריך את הרגע כמה שיותר, מרגישה איך משהו עמוק בתוכה מתעורר, מתרחב, נענה בחום מתוק וכמעט בלתי נסבל.
ואז - הריח.
לא ריח של בושם ולא של זיעה.
ריח אינטימי, עמוק, חד, ריח של גירוי שנענה ונפתר - ריח של שיא שכבר קרה.
״הבנתי שהיא גמרה״, היא אמרה בשקט, כמעט בלחישה.
״בשקט. בלי להגיד. בזמן שאני שם, בזמן שהיד שלה עדיין מכוונת אותי, מחזיקה אותי בדיוק איפה שהיא רצתה.״
היא הביטה בי בעיניים שהפכו לרכות, כואבות.
״הרגע הזה כבר לא היה מיני. הוא היה כמו סכין. כי פתאום הבנתי שלא הגעתי לשם איתה - הגעתי לשם בשבילה״.
ואז, בתוך השקט הגדול הזה, נטע לחשה, בקול מתוק ועדין מדי בשביל המילים שאמרה:
״זונה קטנה שלי. סוף סוף יש בך שימוש״.
לרגע, ממש לפני שהמילים יצאו, משהו בפנים שלה רעד.
העיניים שלה כמעט נסדקו.
כאילו עמדה להגיד משהו אחר.
כאילו עמדה לבקש.
ואז היא בחרה במילה שמגינה עליה הכי טוב.
המשפט הזה, אמרה עדן, לא חתך לה את העור - הוא חתך לה את הדימוי העצמי.
לא כי קראה לה זונה, אלא כי אמרה: ״יש בך שימוש״. כאילו כל מה שהביאה לתוך הרגע הזה - כל הרוך, ההקשבה, ההתרגשות, החרדה, התקווה - מצטמצם לתפקוד. לפה. לעבודה טובה.
״שם״, היא אמרה לי בשקט, ״לא נשבר לי הלב. נשבר לי משהו יותר קטן ויותר עמוק. משהו שאמר לי: טעית לגמרי לגבי מה שזה. לגבי מה שאת בשבילה. הייתה שנייה אחת שבה כמעט נשארתי. כמעט שכנעתי את עצמי שזה חלק מהמשחק. שזה סתם מילים מלוכלכות. כמעט בחרתי להיות כלי - רק כדי לא לאבד אותה. ואז הבנתי שאני מצטמצמת מרצון. ושם החלטתי לא להצטמצם יותר״.
עדן לא בכתה.
היא אמרה לי שהכאב לא היה המילה.
הכאב היה ״שימוש״.
כי פתאום כל הנשיכות העדינות היו סולם.
כל ההנחיות היו רסן.
כל הרוך היה אסטרטגיה.
לא כדי לפגוע.
כדי לא להיפגע.
נטע לא רצתה לאבד שליטה.
אז היא בחרה לנהל.
אבל עדן הרגישה שהיא הפכה לכלי.
וזה שבר אותה.
עדן לא נושכת כדי להכאיב.
היא נושכת כדי לדבר.
זו השפה היחידה שבה היא מרגישה שומעים אותה באמת.
וכשאמרו לה שהיא רק שימוש -
שללו לה את השפה.
מה שקרה אחר כך לא היה נקמה עיוורת. זה היה תיקון אנטומי. שחזור של היררכיה דרך בשר, רוק ותודעה שסועה.
עדן הפסיקה להקשיב. והדבר הראשון שהשתנה היה השקט - שקט כבד, צמיגי, כזה שמרגישים באוזניים לפני שהשמיים נופלים. לא השקט של נטע, אלא השקט של עדן. השקט של מי שהפסיקה לנסות להבין "מה נכון", והתחילה להחליט מה יהיה. ברגע אחד נטע הרגישה את זה; משהו בתנועה של עדן הפך חד, קר, נטול היסוס. המבט שלה הפסיק לבקש רשות והתחיל לקחת בעלות.
היא שינתה קצב. לא מהר, אלא לאט מדי, בכוונה מורטת עצבים, כאילו היא מחזירה לעצמה כל מילימטר של עור שנגנב ממנה במילים המלוכלכות של נטע.
"תסתכלי עליי", עדן אמרה. הקול שלה היה רך. כמעט מנחם. רך מדי בשביל מה שהסתתר מתחתיו. היא תפסה את כתפי השמלה של נטע ומשכה אותן מטה בתנועה אחת, שקטה והחלטית. הבד החליק על העור הלבן והבוהק של נטע, חושף גוף שהיה יצירת אמנות של קימורים מתוחים: שדיים מלאים שרעדו קלות מהשינוי בטמפרטורה, מותניים צרים ועור לבן כל כך שנראה כמעט שקוף תחת האור.
נטע ניסתה לחייך, להחזיר את זה למסילה שלה. "מה קרה?" היא לחשה, מנסה להישמע שובבה, כאילו המילה "שימוש" לא עמדה ביניהן.
ועדן חייכה חצי חיוך. חיוך של מי שמכירה את עצמה מספיק כדי לפחד - ובכל זאת לא עוצרת. "קרה שחשבתי שזה שלנו", היא אמרה בשקט. "ועכשיו אני רוצה להיות בטוחה שאת מבינה מה זה 'שלנו״.
היא התקרבה. היא החזירה שיניים למקום שבו נטע לימדה אותה להשאיר רק לשון. היא עשתה את זה בדיוק לפי הפרוטוקול של נטע - רק הפוך. היא התחילה ברוך מטעה. היא הצמידה את שפתיה לזרוע הפנימית של נטע, איפה שהורידים הכחולים פועמים תחת העור הדק. הלשון של עדן יצאה לאט, ליקקה את המקום ברוק חם ושופע, מרטיבה את העור עד שהבריק. היא נשפה שם אוויר חם, נשיקה רכה, כאילו היא חוזרת להיות ה"כלבה הטובה". נטע נרפתה, הגוף שלה נמס לתוך האמון המזויף.
ואז - בלי אזהרה - עדן ננעלה.
לא נשיקת סרק. היא שקעה בשיניה לתוך הזרוע, נשיכה ממושכת, עקשנית, שחפרה לתוך השריר. היא הרגישה את נטע קופאת, את האוויר שיוצא לה מהריאות בשריקה של כאב אמיתי. עדן לא הרפתה; היא לעסה את הבשר בתוך פיה, מהדקת את הלסתות בכל פעם שנטע ניסתה לזוז, עד שסימן סגול ועמוק התחיל לפעום תחתיה.
"עדן..." נטע נאנחה, קולה נשבר.
"ששש. תני לי", עדן לחשה באותה רכות מסוכנת. ושוב היא הטעתה אותה. היא עברה לכתף, נתנה שם נשיקות קטנות, ריחמה על העור בלשון רטובה, כאילו היא מתנצלת. נטע כמעט האמינה. היא הניחה את ידה על ראשה של עדן, מנסה שוב לכוון.
בתגובה, עדן תפסה את ידה של נטע, קיפלה אותה מאחורי גבה ונשכה אותה במקום הכי לא צפוי: בבשר הרך שבין הכתף לבית השחי. זו הייתה נשיכה אכזרית, ממושכת, כזו שמשאירה אותך בתוך הגוף שלך גם אם המוח רוצה לברוח. השיניים של עדן חתכו לאט-לאט, והיא הרגישה את נטע רועדת כולה, דמעות של הלם נקוו בעיניה.
היא הורידה את נטע אל הרצפה, מפשיטה אותה גם מהתחתונים, מותירה אותה ללא שארית של הגנה. הגוף של נטע היה חשוף לגמרי עכשיו - ירכיים ארוכות, בטן חלקה שעלתה וירדה בבהלה. עדן רכנה מעליה, והערצה הישנה שלה לגוף של נטע התערבבה בתיעוב. היא ליקקה את הבטן של נטע, משאירה שובל של רוק חם, ואז בחרה נקודה בצלעות התחתונות. היא יצרה שם וואקום עוצמתי עם השפתיים, ואז נעצה את שיניה בבת אחת, נשיכה מדויקת כמו משפט שלם.
"תישארי". עדן אמרה כשהיא מרגישה את נטע מנסה להתכווץ. "אל תברחי לי עכשיו."
"אני לא בורחת", נטע ניסתה לשמור על הטון המניפולטיבי שלה, "נו... אל תהיי כבדה... זה לא היה כזה נורא". המילים הללו, הניסיון למחוק את ההשפלה, הדליקו בעדן אש חדשה.
היא עברה לירכיים. היא פתחה את רגליה של נטע לרווחה, אוחזת בישבן המלא והחם שלה בשתי ידיים, מצמידה אותה לרצפה הקרה. היא ליקקה את השפה החיצונית של הכוס של נטע, לשון רטובה שעברה שוב ושוב על העור הרגיש, טועמת את הרטיבות שנטע כבר לא יכלה להסתיר. נטע נאנחה, בטוחה שהיא שוב מנצחת, שהיא מפעילה את עדן.
אבל עדן לא באה לספק אותה. היא באה לסמן.
היא נשכה את הירך הפנימית של נטע, הכי גבוה שאפשר, במקום שבו העור רך כמו משי. זו הייתה נשיכה מטורפת - חזקה, ממושכת, כזו שבה עדן הרגישה את טעם העור והזיעה של נטע ממלאים לה את הפה. נטע צרחה צרחה פראית, הגוף שלה התקמר בייאוש, והיא לפתה את שערה של עדן בחוזקה. עדן לא הרפתה; היא חפרה שם עם שיניה, מותירה חותם עמוק, סגול-מדמם, נוזלי גוף מתערבבים ברוק סמיך שנטף על ירכיה של נטע.
"את עושה את זה כדי להעניש אותי", נטע אמרה, קולה חנוק מעונג אפל ומכאב שורף.
עדן עצרה לרגע. המבט שלה פגש את של נטע. וזה היה הרגע הכי מפחיד - כי היא עדיין הייתה קצת מאוהבת. היא ראתה את נטע המפורקת, המסומנת, והלב שלה נקרע. היד שלה רעדה. היא רצתה לנשק אותה באמת.
"אל תעשי לי את הפרצוף הזה", עדן לחשה, וזה נשמע כמו תחינה. "אל תתני לי לחשוב שזה היה אמיתי".
הקור חזר לעיניה של עדן. היא השאירה נשיכה אחרונה, מדויקת ואכזרית, בדיוק על השפה התחתונה של נטע, נועלת את שיניה עד שנטע טעמה את הברזל של הדם שלה עצמה. עדן ליקקה את הדם מהשפה של נטע, נשיקה מלוחה וסופנית.
כשנטע נשארה לבד, מלאה בסימנים, ברוק יבש ובטעם של השבירה שלה, היא הבינה שהיא כבר לא "המשתמשת". היא הייתה המפה שעדן שרטטה עליה את התיקון שלה. ועדן? עדן יצאה משם עם פה שזוכר הכל, אבל לב שסוף סוף הפסיק לחכות לנטע.
אי אפשר לחזור להיות תמימות אחרי שרואים את הכל.
–
אני שומע את זה ועדיין מתלבט.
כי אני מכיר את נטע אחרת.
אני מכיר את העומק שלה, את הבקשות שלה להכוונה, את הפגיעות שלה כשהיא לבד איתי.
ואני מכיר את עדן.
את האש שלה.
את הרוך שמתחת לשיניים.
אני לא יודע אם להפגיש ביניהן.
קלוז’ר יכול להיות שקט.
או פיצוץ.
אבל דבר אחד אני יודע -
שתיהן לא רעות.
שתיהן לא תמימות.
אני מכיר כוח כשאני רואה אותו. אני גם מכיר פחד שמתחפש לכוח. ובשתיהן היה משניהם.
ושתיהן
נשארו אחת על העור של השנייה
יותר זמן ממה שהן מוכנות להודות.