ככה אני לרוב מגיבה, כשמתבקשת לבצע איזשהו שינוי פיזי או מחשבתי בחיי.
אני מרגישה את הקירות מתחילים להיסגר עליי, והצורך לברוח גדל מרגע לרגע.
המחנק, הלחץ והפחד מהלא ידוע שעומד מאחורי השינוי, כל אלה גורמים לי לומר קודם כל : "לא!!!!!!"
אחכ זה שוקע, וזה כבר לא כל כך זר בתוכי.
אני מצליחה לדמיין את עצמי פוסעת שם ואולי אפילו אוהבת את מה שאני רואה, ומשם הדרך לשינוי הזה כבר לא כל כך בילתי אפשרית, או אפילו ארוכה.
הבעיה היא כאשר הבקשה מתבקשת, ואם היא מתבקשת באופן אסרטיבי ומיידי מידי, אני מתבצרת.
נכנסת לפינה ומטפסת על עץ גבוה (לפעמים אפילו גבוה מאד, וזאת למרות שיש לי פחד גבהים)..ואז הדרך למטה, קשה עד קשה מידי (תלוי כמה אגו נכנס בתוך ההתבצרות).
לעיתים אם רק ההגשה של הבקשה תהיה שונה...(למשל בשלושה עותקים, ובתוך שבעה ימי עסקים), הכל יראה אחרת. ואני תוהה (ככה ביני לבין עצמי), האם האתגר שבלרדת מהעץ הוא הוא האתגר האמיתי, או שמה למה ליצור אתגרים איפה שאינם נחוצים...האם קל הוא נכון? או יגעת ומצאת תאמין?
