פתאום הוא הופיע...שם, על צג המחשב
פתאום שוחחנו.... הרבה, ועל אף גילו דיבר נכון, בטוח בעצמו, חכם, יודע
פתאום סוקרנתי...
פתאום נגעת במקום שמזמן לא נגעו וצללת פנימה, התחלת לפרוט על המיתרים ולעשות סדר פנימי חדש
פתאום נסחפתי פנימה מרוגשת, רוטטת, רטובה, מתמסרת או לפחות מנסה...
פתאום שתיקה....שתיקה רועמת, לא מובנת.
פתאום התנצלת...ונעלמת
איך בשם האלוהימה?....עד שדבר כזה מגיע הוא כבר נעלם?
קוראת את הבלוג שלי...(לפעמים זה עושה לי טוב להיזכר כמה שנונה ומצחיקה אני יכולה להיות לפעמים) ואז, מגיעה לפיסקה שבה אני מאחלת לעצמי לקראת יום הולדתי, "להרגיש רגשות מכל הסוגים והמינים..."
אם רק הייתי יודעת מה מתכנן לי העתיד, אולי הייתי מעדיפה להשאר אפטית לשנה שנתיים הבאות.
בסהכ אני אחרי הסערה, ואפילו קצת מסודר ונקי בפנים, יש עוד מה לסדר ונזקים להעריך, אבל אני אופטימית.
את יומהולדתי האחרון (שהיה 40) חגגתי בבית לוינשטיין ולא ממש הספקתי לאחל לעצמי משהו לשנה החדשה (לחצי שנה שנותרה ממנה), והפעם אהיה מדוייקת ולא אפול שוב לאותה הטעות.
אז אני מאחלת לעצמי אהבה, ואותה אני מוכנה לקבל מהמון סוגים, מאחלת לעצמי בריאות, שלווה, צחוק והמון ממנו, סיפוק והגשמה.
ואחרי הרשימה הזו...כדאי כנראה שאפרוש לישון כדי שיהיה לי מספיק כוח בבוקר להתחיל ולמלא את הרשימה.
הגיע הזמן...אחרי חצי שנה, להסתכל סביב ולהעריך את המצב.
אחי משתפר מיום ליום, תודה לכל השואלים, זה מחמם את הלב.
אבל אחי לא יהיה מי שהוא היה פעם, גם אם יחזור ב 95% הוא עדיין יהיה שונה, גם אני שונה, השתניתי הרבה.
אז אני תוהה על איזה חצי להסתכל,
האם להיפרד מהזיכרון ומהציפיה של מה ומי שאחי היה ולקבל את האח החדש בתופים ובמחולות, או שמא להעריך את מה שכאן ונשאר מההוא שלפני התאונה???
אני נכה בלי תו...תוהה, למה לא או האם מחלקים תוי נכות גם לכאלו בעלי נכות רגשית
אני היום מתחילה להבין כמה אני רחוקה מהרגש שלי..או כמה הוא רחוק ממני.
גם כשרגש כבר מגיע, הוא כאן, אני דוחה אותו על הסף..מתעלמת ממנו ומדחיקה אותו...
הפחד הזה מלהתמודד עם מה שהרגש הזה יביא עימו, משתק .
בחודשים האחרונים, בית לוינשטיין הפך לבית שני שלי, אני מתהלכת כל יום בין ניסים ונפלאות שגופינו מייצר, רואה וחווה עד כמה החיים האלה הם כלום - אויר...ומבינה עד כמה זה טיפשי לחיות את חיי כפי שאני חיה אותם, מנותקת מהרגש, מהדבר הזה שבזכותו אנחנו מרגישים חיים.
אחי חי את חייו במלואם, והיום הוא נלחם על להחזיר אותם, כי הם שווים כל כך הרבה. ואני, אני עומדת מהצד ונותנת לחיים לחלוף על פניי.
מודעת לזה ועדיין לא יודעת איך לצאת מזה. מה ולמה ולאיזה כיוון... כל כך הרבה שאלות שמונעות כולן, כמובן, מהפחד. הפחד לחיות.
אחי עבר תאונת אופנוע קשה לפני חודש וחצי...
אני לא יודעת למה אני משתפת פה, אולי כי זה המקום היחיד שאני מרשה לעצמי להקיא את הפחד, להתפרק לרסיסים..לרצות שיפרקו אותי עד שאפסיק להרגיש את המועקה הזאת ולו רק לכמה דקות.
מול המשפחה אני החזקה, האופטימית, זו שמספרת בדיחות למרות שאינה מסוגלת לבלוע אפילו רוק..הכל תקוע שם למעלה..בא לי להקיא ולבכות ולצעוק שזו תקופה קשה...קשה מאד...אבל אני לא מצליחה.לא מאפשרת את הפורקן הזה ועל כן כותבת את זה פה...פה אפשר.
אז אני מפורקת כמו שאף פעם לא הייתי..פוחדת כמו שאף פעם לא פחדתי...ועייפה.כל כך עייפה. מתעוררת כל בוקר לתוך הסיוט מחדש. מתגעגעת לשגרת חיי הישנה, זו שעמלתי יומם וליל כדי להשיג.
ובסוף היום רק רוצה שהוא יקום ויחזור להיות הוא..האח הגדול שלי.
שבוע קשה... גם כשאיני שמה לב לתאריך, העצב מחלחל פנימה.
אני יותר בלעדיך מאשר איתך ועדיין, עדיין החותמת שלך חזקה וברורה בי.
הזכרונות גם הם כבר ספק מציאות, ספק דמיון, ספק חלום ועדיין, עדיין אתה פועם בי.
החיוך, החיבוק, האהבה, העיניים עם המבט שרק אתה יכולת להפיק, הגאווה, כל אלו ועוד רגעים אינספור מצטמצמים לקשרים נוירונים ותו לא.
היית חלק מדרכי, מחיי. חלק חשוב אך לצערי קצר.
תודה לך על הכל, נושאת אותך בליבי לנצח.
תחושת מועקה בלב ובגרון...עיניים רטובות, שכל אפצ'י קטן מצליח לסחוט עוד קצת ממה שכל כך פוחד לצאת.
היתכן? היתכן שמצאתי וזרקתי? היתכן שכל האזעקות וכל המגננות היו פרי דמיוני? האם זה אמור להיות כל כך קשה? או שברגע שמוצאים את האדם הנכון, זה בעצם קל?
מנסה להזכיר לעצמי להנות גם מהרגשות האלו (כמו שאיחלתי לעצמי), אבל אוףףףףףף, זה החלק הפחות כייפי.
יודעת שברגע שאשחרר לגמרי כבר לא תהיה דרך חזרה, וממאנת לשחרר...כאילו מחכה למשהו שיקרה ויטרוף את הקלפים מחדש. כאילו שאם נתחיל עם יד חדשה הפעם ההתקלפות תהיה אחרת. כאילו שרק בגלל שאנחנו יודעים קצת יותר, תהיה לנו האופציה לחוות את זה אחרת.
מרגישה שאני לא מבינה את השפה שמדוברת בתוך הגוף שלי, לא יודעת לאיזה קול, או נורת אזהרה, או רגש להקשיב? המון רעש בתוך הריק ואני שם לבד בלי יד מכוונת או איזה מוסר השכל שנון ומצחיק.
לומדת, לומדת תוך כדי תנועה, רצה ונופלת, נופלת וקמה, וממשיכה...איזה כיף לי, אני חיה!
חג שמח
היתה לי ילדות מושלמת (עד שהיא הפסיקה להיות)...באמת.
ילדות במושב עם שני הורים אוהבים, משפחה, חברים, מלא חיות, שלוליות, עוגות מבוץ, אחה"צים של משחקי דמיון שנגמרו בקריאת אחד ההורים לבוא לארוחת ערב...בקיצור, כמו שאמרתי, ילדות מושלמת.
אחכ, לקראת גיל תשע דברים התחילו להשתנות ,אבל אלו היו תשע שנים שנחרטו בזכרוני כשנים של ילדות אהובה ומשחק....המון המון המון משחקים. משחקי דמיון, משחקי בוץ, משחקי חיות, משחקי כוחות ובעצם כל כך הרבה משחקים.
המשחקים, הבנתי עם השנים, הם מה שמעצב אותנו. דרכם אנחנו לומדים ומגלים את היכולות שלנו מול עצמינו ומול החברה. אנו מפתחים את יכולת הביטוי שלנו ומגלים את האפקט שלה מול האחר.
היום אני שבעה ממשחקים...היום אני מחפשת תקשורת פשוטה, אמיתית, מלאה בשקיפות וכנות.
אני לא טוענת לרגע שאני שולטת בשפה הזו... ואני יודעת להתפשר על המון...
אך משחקים הם חלק שאני סיימתי מזמן
היא שמה כוס שנינות מהולה בציניות, הוסיפה כנות וחוצפה שהושרו לילה קודם
חיממה על אש גבוהה עד לרתיחה...הנמיכה והוסיפה שני שלישים של רצון עז לחוויה שהונבט (אולי קצת יותר מידי) ורצון לקשר שעבר ניפוי רציני.
המשיכה לערבב על אש נמוכה, כשריחותיה המשכרים של הדייסה (וזה עוד לפני האלכוהול) מתחילים לאפוף את המטבח ולגרום לה להבין שחסר עוד המון על מנת שתצא דייסה משובחת (או אולי בעצם יש יותר מידי מרכיבים?)...אז רק כדי להרגיש שלמה עם התבשיל..היא הוסיפה קורטוב של אגו וגם קצת חמידות.
את הדייסה היא ניסתה לחלק לעוברי אורח תמימים שלא ממש ידעו למה הם ניכנסים..
אך אבוי..לא ממש אוהבים את הדייסה.
האגו סורח ראשון...מתרסק על הריצפה, הייתכן??? אחרי כל ההשקעה?
הציניות מתחילה לגלוש ולמלא את הסיר, מכסה ומאפילה על שאר המצרכים.
החוצפה מתמוססת מאליה
ומשאירה את מינימי עם דייסה, שלא הרבה מוכנים לטעום.
אז נותר למינימי לפרק את המרכיבים ולנסות להכין אחת חדשה...אחת כזאת שאולי לא תהיה נחלתם של הכלל (שכן אין מינימי חפצה לפתוח מסעדה), אך תערוב לחיכו של אחד (:
בתאבון
אני מרגישה שהוראות ההגעה בדרך אל האושר כתובות בסינית (במקרה הטוב)...
כמה נותנים? והאם זה מגיע בתמורה ישירה למשהו? מתי משחררים? מתי זה בטוח?
והרי את כל מה שחשבתי שהבנתי ופענחתי עד כה, העפתי עם הרוח.
נשארתי ריקה וחסרת ניסיון אל מול הגל הגואה הזה שנקרא רגשות.
מנסה בכוחות אחרונים להשתמש במה שהגן ושמר עליי עד היום, אך מבינה שאצטרך לוותר על משהו. ואז הבלבול והלחץ קופצים לביקור, והם לא זרים, הם יודעים בדיוק מה לעשות...תוהה מי יגבר על מי? האם אני חסרת הניסיון או הם, שמכירים כבר את כל התשובות לכל השאלות, ואולי הפעם זה אחרת?
היא מסתובבת שם בפנים סהרורית, מצד אחד יש את הניצוץ הזה שנדלק והוא מדהים ביופיו, אך מה עושים איתו? ומצד שני יש את העמל הרב שהשקיעה בבניית כל החומות האלה..ואולי הוא ישרוף את הכל ויחריב?
דברים קורים ומשתנים תדיר, קשה לעקוב אחרי התהליך, מרגישה כמו עיוורת שמגששת בלי לדעת איפה להניח את הרגל ואיפה את היד.
לרגל יום הולדתי שחל בעוד שעה... אני מחליטה לתת לעצמי את הקופסא הזו שחבויה עמוק עמוק בתוכי, שמכילה את הרגשות האלה (ושאלוהים תעזור לי).. מאחלת לי שנה של המון רגשות מכל הסוגים והמינים, מאחלת לי שחרור טוטאלי אל מול החברה (ואני באמת כבר בצעדים מתקדמים שם) וחיבור אל האני שלי..
