אני רק אשים את זה כאן

אחי עבר תאונת אופנוע קשה לפני חודש וחצי...

אני לא יודעת למה אני משתפת פה, אולי כי זה המקום היחיד שאני מרשה לעצמי להקיא את הפחד, להתפרק לרסיסים..לרצות שיפרקו אותי עד שאפסיק להרגיש את המועקה הזאת ולו רק לכמה דקות.

מול המשפחה אני החזקה, האופטימית, זו שמספרת בדיחות למרות שאינה מסוגלת לבלוע אפילו רוק..הכל תקוע שם למעלה..בא לי להקיא ולבכות ולצעוק שזו תקופה קשה...קשה מאד...אבל אני לא מצליחה.לא מאפשרת את הפורקן הזה ועל כן כותבת את זה פה...פה אפשר.

אז אני מפורקת כמו שאף פעם לא הייתי..פוחדת כמו שאף פעם לא פחדתי...ועייפה.כל כך עייפה. מתעוררת כל בוקר לתוך הסיוט מחדש. מתגעגעת לשגרת חיי הישנה, זו שעמלתי יומם וליל כדי להשיג.

ובסוף היום רק רוצה שהוא יקום ויחזור להיות הוא..האח הגדול שלי.