ההודעה פתאום נשמעת סתמית...רצף של מילים, שמתחבר למשפט, שקובע שמישהו איננו עוד.
ברגע שזה נשמע, אין דרך חזרה...שהרי אם לא היו אומרים לי, הייתי מאמינה שהוא עדיין חי וממשיכה את סדר היום שלי כאילו כלום לא קרה, לא כזה סופי בכל אופן.
בהלווייה יש המון אנשים שאני לא מכירה...נצמדת לאלו שאני כן.
ויש טקס, ומדברים ..גם הבת, גם אחיינית ואז קוראים קדיש ואומרים עוד כל מיני דברים וכולם עצובים מאד.
ומישהי אומרת לאחת מבנותיו: "אני לא מאמינה"
אני תוהה מה בדיוק היא מנסה לומר, וחושבת לעצמי, שלפעמים עדיף לחבק ולשתוק.
פתאום, המקום שאני הכי רוצה להיות בו, זה צוחקת ומשחקת עם ילדיי...
חושבת עד כמה זה חשוב...התזכורת הזו, שמזכירה לנו לחיות ולהנות.
מזכירה לנו להכניס את החיים למסלול הנכון..
אצלי זו החלטה לעבור מ mode survival ל mode creative (גילוי נאות, המונחים האלו נלקחו מתוך משחק מחשב של בני).
אנחנו חיים בחברה שמגנה את המוות, מקצה אותו ו"אוסרת" לדבר עליו, כאילו אינו חלק טבעי מהחיים..
ואני מחבקת אותו ומודה לו על התזכורת הזו, שאני עדיין כאן! (נכון לרגעים בהם המשפט הזה נכתב בכל אופן, לא יכולה להתחייב על אח"כ).
באופן מוזר אני מודה על היום, מודה על העצב והטלטלה, מודה על הזכרונות וההבנות, מודה על המקום בו אני נמצאת.
חושבת לאמץ לי הרגל של ללכת לבית העלמין אחת לחודש חודשיים, סתם כדי להזכר..
טוב נו, אולי לא.