היא בת 14, היום או אתמול,חילחלה והגיעה ההבנה שהוא לא יחזור יותר..(שנה מאז שעזב).
זו שעת ערביים וקריר בחוץ..שעת ערביים היא שעה קשה מאז שהוא הלך, אז הכל עולה למעלה ומציף, וכך קרה גם היום.
אך היום משהו אחר קרה בנוסף....
ההבנה של הקלות הבילתי ניסבלת של הקיום הכתה בה היום...והדמעות התחילו לרדת, הגעגוע האינסופי לאדם שבתמונה גרמו לדמעות להתחזק ולהשמע.
אומרים שבכי משחרר, מנקה...לא הבכי הזה!
הוא רק גבר עם חיים משלו...תחושה של חוסר שליטה על מה שקורה לה בחייה, הקרקע משתנה מתחת לרגליה וכלום לא יציב ובטוח.
ופתאום הבנה שלא משנה כמה תבכה, כלום לא יחזור להיות כמו שהיה, גרמה לבכי להשתלט על כולה...
כל הגוף, כמו אחוז דיבוק, בתקווה שאולי אם תרצה משהו חזק מספיק, תוכל לגרום לו לקרות, אבל לשווא.
התחושה של העיניים מתנפחות מהנימים שאולי בעוד רגע קל יתפוצצו, הדם כמו גועש בתוך הגוף ורוצה להתפרץ החוצה...וחם לה וקר לה והיא רועדת, היא רועדת מהפחד, הפחד מעוצמת הרגש שמכה בה..זה חזק יותר ממה שתוכל להכיל..והיא מפחדת שככה ניראים החיים כשהרגש מציף אותם..אז היא מחליטה לא לתת לרגש לטפס ככה יותר..ומאז חייה בשליטה (היא כמובן השתכללה ופיתחה מנגנונים שלא יביישו את נאסא או את מנגנוני ההגנה על פיתוח הכור האטומי).
היום פגשתי אותה..היום הסתכלתי לתוך עיניה וראיתי את הפחד מהטירוף הזה..היום הבנתי מה אני מחפשת פה.
היום איפשרתי לה לפגוש את הטירוף ולגעת בו - ולא להיות לבד.
היום היא באה לבקר עם דמעות מהולות בהמון רגש..והיא לא היתה לבד