אני רק אשים את זה כאן

מה כותבים כשמאד רוצים להקיא משהו החוצה אבל זה פשוט תקוע ולא יוצא? 

מה כותבים כשריקנות משתלטת על כל נים בגופי, מקפיאה את הדם וחם לי שבא לי למות (טוב לא באמת למות, אבל להתעורר)

מה עושים כשלא יודעים מה רוצים לעשות, כשמרגישים אבודים ואובר סנטימנטליים?

אני כבר כמה ימים רוצה להוציא את זה החוצה, אבל נתקעת ולא יודעת על מה או מה יש לי להוציא החוצה.

מסתובבת בוהה בחלל..ורוצה מאד לשחרר את זה, אבל משום מה לא מצליחה.

נזכרת במילים של המיילדת שלי רגע אחרי הלידה, (כשרציתי להתקשר לאימי ולבשר לה),היא הציעה לי לא לפזר את האנרגיה החוצה עדיין, לשהות בתוכה ולהיות האנרגיה הזו.

אז אמנם פה מדובר באנרגיה שונה לחלוטין, אבל אולי גם היא פה כדי לספר לי משהו, ואני בעצם מנסה לשחרר אותה החוצה בלי להבין למה היא פה (בערך כמו לקחת אקמול).

אז ברוכות הבאות תקיעות וריקנות אל מבצרי (הלא דל בכלל), תרצו לשתות משהו?

מה זאת אומרת הוא שאל אותי...

אני יורה לעצמי ברגל

אני רוצה משהו מסויים, אך המינפולטיבית שבי מסיטה אותנו מזה.ואז אני בעצם לא מקבלת את מה שרציתי מלכתחילה. אם רק הייתי שותקת!

זה חזק ממני,מושרש עמוק, קשה לי לשלוט בזה...זה כאילו (טוב לא כאילו..זה ממש) להודות שזה מה שאני רוצה, ולא תמיד (או שכן) קשה לי להודות בזה. משום מה, זה נתפס אצלי כחולשה (ואני הרי לא חלשה בכלל - אף פעם!!!).

אז אני מודה קבל עם ועדה...אני מניפולטיבית..זו צורת הגנה..לא משחק.אין טעם להלחם בזה..

ניתן לשבור בקלות ע"י אמון.

עשיתי טעויות, ואני מניחה שעוד אעשה בעתיד.

חלקן נובעות מהפחד, חלקן נובעות ממבוכה, חלקן נובעות מקושי להיות בתוך התהליך, חלקן נובעות - כי אני באמת לא יודעת אחרת, חלקן נובעות מקיבעונות של שנים, ויש עוד כל כך הרבה סיבות שאני כנראה אוכל להמשיך ולמנות עד מחר...

אבל שום סיבה לא נובעת ממך..הכל נובע ממני.

אין פה דוקא או התרסה (אולי ציניות..ראה ערך קבעונות של שנים)...

יש המון אני ואני ועוד קצת אני ותאמין לי שזה באמת המון

אז אם אתה לא מסוגל לזה אולי זה באמת יהיה נכון שתמשיך בשתיקתך ויפה שעה אחת קודם.

אני עומדת לפגוש מישהו שיקר לי מאד...

כולי מתרגשת, רוצה לקפוץ עליו, לחבק אותו ולנשק אותו...לומר לו כמה התגעגעתי אליו, ואיך שכיף לי שהוא כאן. לתאר לו את דפיקות הלב וההתרגשות בבטן שחוויתי לקראת בואו.

ואז הוא מגיע...

ואני ניגשת אליו, מחבקת חיבוק עצור עם חיוך, שיחה קולחת עם המון שנינות מרוחקת שאמנם גורמת לשנינו לצחוק, אך רחוקה מלתאר את מה שבעצם מתחולל בתוכי.

כאילו אני- האני האמיתית שכלואה בפנים, מסתכלת דרך העיניים, אך לא מצליחה לצאת החוצה, לפרוץ את החומות שהקימה לפני כל כך הרבה שנים. היא בנתה אותן כל כך טוב..ונשארה שם כל כך הרבה זמן עד שאינה יודעת איך להתנהל שם בחוץ...ואז, מפנה את מקומה ונשארת בפנים.

אז אמנם בניתי מישהי חזקה להפליא, שיכולה לעשות ועושה כל מה שהיא רוצה...

חוץ מלהרגיש באמת.

המחשבה על חשיפה מול מישהו, מול זה שיקבל את המבט האמיתי, המבט מזו שנמצאת שם עמוק עמוק בפנים, דרכן הוא יוכל לקרוא הכל (נדרשת רמה בסיסית של קריאה), שם אהיה חשופה ללא מילים או הגדרות.. ללא נכון ולא נכון.. ללא יפה ומכוער... פשוט אני! מעוררת בי בין היתר חלחלה רצינית ופאניקה, כמובן שגם המון שלווה ורוגע וחיוך כזה של שחרור

בסשן הראשון שלי הייתי עם עיניים קשורות במהלך כל הסשן.. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, זה כמובן על הצורך שלי בחוש הזה, שמאד דומיננטי אצלי...אבל אחכ הבנתי, שככה אני בעצם מצליחה לברוח..הוא לא באמת רואה אותי, רק את הגוף שלי, והאתגר האמיתי, מבחינתי, היה בעצם לחוות את זה עם העיניים שלו בתוך העיניים שלי, שם אין לי לאן לברוח. אז אתם אמנם לוקחים משהו בעצימת העיניים, אך מוותרים על משהו גדול הרבה יותר.

המדבר היה מדהים...שם אני מצליחה להתקלף (ולא בגלל השמש)..יש שם עוצמה לא מוסברת של אפשור..המרחבים, השמיים הטבע במלוא הדרו..כל אלה החזירו אותי עם המון מחשבות חדשות.

ככה אני לרוב מגיבה, כשמתבקשת לבצע איזשהו שינוי פיזי או מחשבתי בחיי.

אני מרגישה את הקירות מתחילים להיסגר עליי, והצורך לברוח גדל מרגע לרגע.

המחנק, הלחץ והפחד מהלא ידוע שעומד מאחורי השינוי, כל אלה גורמים לי לומר קודם כל : "לא!!!!!!"

אחכ זה שוקע, וזה כבר לא כל כך זר בתוכי.

אני מצליחה לדמיין את עצמי פוסעת שם ואולי אפילו אוהבת את מה שאני רואה, ומשם הדרך לשינוי הזה כבר לא כל כך בילתי אפשרית, או אפילו ארוכה.

הבעיה היא כאשר הבקשה מתבקשת, ואם היא מתבקשת באופן אסרטיבי ומיידי מידי, אני מתבצרת. 

נכנסת לפינה ומטפסת על עץ גבוה (לפעמים אפילו גבוה מאד, וזאת למרות שיש לי פחד גבהים)..ואז הדרך למטה, קשה עד קשה מידי (תלוי כמה אגו נכנס בתוך ההתבצרות).

לעיתים אם רק ההגשה של הבקשה תהיה שונה...(למשל בשלושה עותקים, ובתוך שבעה ימי עסקים), הכל יראה אחרת. ואני תוהה (ככה ביני לבין עצמי), האם האתגר שבלרדת מהעץ הוא הוא האתגר האמיתי, או שמה למה ליצור אתגרים איפה שאינם נחוצים...האם קל הוא נכון? או יגעת ומצאת תאמין?

אז יציאת מצרים..מן הראוי שנזכור אותה מהמדבר.

נוסעת עם הילדים לפסטיבל שהוא מעין מסורת שלנו...

לצערי זו ההפקה האחרונה של חבריי היקרים, שיעזבו את המקום בעוד כמה חודשים.

זכיתי להיות בהפקה הראשונה שלו (לפני 13 שנים)...ועכשיו אהיה בהפקה האחרונה. הפסטיבל כנראה עוד ימשיך להתקיים, אך עם צוות אחר, ואני פתאום נהייתי סנטימנטלית, ועצוב לי, עוד מעגל נסגר!

עוד חלק מחיי הופך לזיכרון...

ואולי גם החדשים יהיו טובים? (זאת נדע בפרק הבא של...מסעותיה של מינימי במדבר)

יאללה זזה לארוז חצי בית

כשושאלים אותי שאלות קיומיות ותהומיות...אני נלחצת.

מנסה לדמיין את עצמי נאחזת בתשובה שאני נותנת היום, למרות שהיא כבר כנראה מזמן לא רלוונטית.

למעשה היא היתה רלוונטית רק לרגע בו היא ניתנה, ומאז עברו כל כך הרבה מחשבות ושינויים במערכת המחשבתית שלי, וכנראה ששיניתי את דעתי מאז כבר עשרים או שלושים פעמים (לפחות).

אז מה אני מחפשת?  סביר להניח שברגע זה את הכפית העגולה המיוחדת של הבת שלי..כדי שהנ"ל תסכים לאכול בלי סצנות מיותרות. מעבר לזה אני לא יודעת.

ההחלטה שלא להחליט הורידה המון לבטים מיותרים, כאלה שנפתרים מעצמם ברגע האמת..ואז, או שהם קורים או שלא.

אז האם אני עושה או מבצעת דברים מסויימים?  אני לא יודעת. אני משערת שזה יהיה תלוי ברגע עצמו, ובאיך שארגיש, ספציפית נקודתית לאותו הרגע. והעובדה שעשיתי את זה בעבר לא ממש מרמזת על זה שאעשה זאת גם בעתיד.

אני לא מגדירה את מע היחסים שלי מראש...מה שארצה עם אחד, לא בהכרח ארצה עם אחר. 

אז אני לא רואה לנכון להשתפך על מע יחסים קודמות, מה עשיתי איתו ואיך הרגשתי..כי אין לזה שום ניבוי לעתיד, וזה סתם מבזבז את ההווה.

מעבר לזה אני מוכנה להתחייב על כל השאר.

את - חרותך! /יעל קלו מור

תצירי בך סדקים

שתיראי את האור

מאיר את הדרך אליך,

תצירי את עצמך 

פוסעת זקופה

על שביל שצבעו תפילותיך

תצירי לך שטיח

עטור בפרחים

לרפד לך אבני קבעונות,

משוכות של ילדות

יאימו בגודלן

תצירי,

במציאות הן קטנות

תצירי לך פחדים

ואז תמחקי,

תצירי איך נראית חרותך,

ומי את היום

ומי את תהי

כשתלכי בעקבות תשוקתך

ואיך החומות 

הן חומות של ניר,

תצירי, המטה בידך

ואיך הן קורסות 

אחת לאחת,

מול הים שנפתח לכבודך

חג שמח