אני נכה בלי תו...תוהה, למה לא או האם מחלקים תוי נכות גם לכאלו בעלי נכות רגשית
אני היום מתחילה להבין כמה אני רחוקה מהרגש שלי..או כמה הוא רחוק ממני.
גם כשרגש כבר מגיע, הוא כאן, אני דוחה אותו על הסף..מתעלמת ממנו ומדחיקה אותו...
הפחד הזה מלהתמודד עם מה שהרגש הזה יביא עימו, משתק .
בחודשים האחרונים, בית לוינשטיין הפך לבית שני שלי, אני מתהלכת כל יום בין ניסים ונפלאות שגופינו מייצר, רואה וחווה עד כמה החיים האלה הם כלום - אויר...ומבינה עד כמה זה טיפשי לחיות את חיי כפי שאני חיה אותם, מנותקת מהרגש, מהדבר הזה שבזכותו אנחנו מרגישים חיים.
אחי חי את חייו במלואם, והיום הוא נלחם על להחזיר אותם, כי הם שווים כל כך הרבה. ואני, אני עומדת מהצד ונותנת לחיים לחלוף על פניי.
מודעת לזה ועדיין לא יודעת איך לצאת מזה. מה ולמה ולאיזה כיוון... כל כך הרבה שאלות שמונעות כולן, כמובן, מהפחד. הפחד לחיות.
