אני לא אשכח את הפעם ההיא.... הייתי מבולבלת לגמרי....רתחתי מזעם ובכיתי...
הלכתי לצידי מסילת הרכבת , קרוב לתחנה רכבת ברחובות. באמת שאני לא זוכרת איך איבדתי את הבגדים כי היה ממש קפוא ורעדתי מקור.
אם לא הייתי מתייפחת בקולי קולות אז אולי לא היו קופצים אלי מבין השיחים זוג ההומואים שהזדיינו להם. הם היו עדיין עם מכנסיים מופשלים עד לקרסוליים וזין זקור. כשראיתי אותם התחלתי למרר בבכי: ״ לא עוד!!!״ ״נמאס לי מהומואים״
הם מיהרו להתלבש וניגשו אלי, ניסו להרגיע אותי אבל זה לא עזר. אחד הגברים ביקש מחברו שיביא מהאוטו את כותונת הכפייה, הוא מלמל משהו על מסיבת הסאדו שהיה נוכח לפני כמה ימים ושניהם ציחקקו. הם הלבישו לי הכותונת, לא התנגדתי, היה לי חם ונעים וסוף סוף הרגשתי עטופה ומוגנת במיוחד ברגע שהידקו את הקשרים. הודתי להם באותו רגע, כמובן שמלמלתי בבכי. אבל למרות תחושת החמימות לא הפסקתי לרעוד. הם ביקשו ממני לא לדאוג והבטיחו שתכף נגיע לבית חולים ושם יטפלו בי.
ובאמת הגענו במהירות לבית חולים. בכניסה למיון המתין לי גבר גבוה ורחב, הוא הודה לגברים שהביאו אותי ושאל אותם מה זה הבגד שאני לובשת ואם אפשר להוריד את כותונת הכפייה. אז התחלתי לצרוח ולמרר בבי ... : שלא יעז להוריד אותו !!! הגברים אמרו לו שאין להם צורך בזה במיוחד כי הם ראו כמה שזה מרגיע אותי. והם נסעו...
נשארתי בכניסה למיון הפסיכיאטרי עם האח דימיטרי... ככה הוא קרא לעצמו. הוא הוביל אותי לחדר קבלה ואמר לי שתכף הרופא יגיע. נורא רעדתי ובכיתי... הוא הלביש לי מכנס פיזמה מגעיל של בית חולים בלבד כי את הכותונת כפייה סירבתי להוריד. למרות שהפצירו בי להוריד אותו ואמרו שהדבר הזה יצא משימוש בבית החולים. אני לא הבנתי למה...
כשהפסיכיאטר הגיע קצת נרגעתי, הפסקתי לרעוד, למרות שלא הפסקתי לילל כמו חיה פצועה. הוא ניגש אלי והוא היה לי מוכר מאיפשהוא... אז שאלתי אותו : ״דר יהודה?״ אז הוא חייך ואמר לא... אז הוספתי : ״אתה נורא דומה לדר׳ יהודה״ והוא המשיך לחייך את החיוך הדבילי שכל כך הזכיר לי את דר יהודה.
והוא שאל אותי אם אני זוכרת מה קרה לי.... אז סיפרתי לו שנמאס לי לזיין את בעלי בתחת. אז הוא המשיך: איך קוראים לך? בת כמה את? איפה גרה? את יודעת מה התאריך היום? איזה יום היום? יש לך ילדים? אז עניתי לו.... : ״ אתה דומה לדר׳ יהודה״ והוא הנהנן בראשו לאח דימיטרי. האח דימיטרי התקשר לסלבה... שהתברר לי אחר כך שהוא סניטר במחלקה.
אני התחלתי לבכות, והורדתי את המכנסיים, הצלחתי להוריד אותם עם כפות רגלי ... משכתי אותם למטה. ונשכבתי על הרצפה עם רגלים מפוסקות וצעקתי אליהם: אתם אוהבים ת׳כוס שלי?
הם היו נבוכים אבל לא המומים, בטוח שלא הייתי המטורפת הראשונה שפישקה את רגליה ככה בפני הצוות.
ואז התחלתי לצרוח: הומואים!!! מה אתם עומדים שם???? בואו תזיינו אותי כבר....הם נראו קצת מבולבלים אבל ממש מחורמנים.
ואז הפסיכיאטר אמר בקולו המונוטוני והשקט: הכל יהיה בסדר.... את תקבלי קצת תרופות ואת תנוחי הלילה לבד. אנחנו נשמור עליך.
התחלתי לבכות, לצרוח, להשתולל... הם ניסו להלביש לי את המכנס המגעיל ואני בעטתי בהם. קיללתי אותם .... כל המילות גנאי שקשורות להומוסקסואלים . ובסוף הצליחו להכניע אותי... קיבלתי זריקה וגם הכריחו אותי לקחת כדור. ואז לקחו אותי לחדר בסוף המסדרון ונעלו אותי שם ...
בשעה הראשונה שהייתי בחדר לא הפסקתי להתחנן שמישהו יבוא לזיין אותי.... בכיתי והתחננתי... ואז התייאשתי, הרגשתי את העייפות משתלטת עלי... התחלתי להרגיש מנומנמת אבל לא יכולתי להפסיק למלמל בשקט : ״ נמאס לי לזיין אותך בתחת״
