לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פריק קונטרול מאבד שליטה

תהיות על שליטה ונשלטות
לפני 6 שנים. 13 בינואר 2018 בשעה 5:38

אני הולך ברחוב.

במדרכה יש בור עמוק:

אני נופל לתוכו.

אני אבוד… אני חסר ישע.

אין זו אשמתי.

לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

 

אני הולך באותו רחוב.

במדרכה יש בור עמוק:

אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.

אני נופל לתוכו שוב.

אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.

אבל אין זו אשמתי.

ושוב לוקח לי נצח לצאת.
 

אני הולך באותו רחוב.

במדרכה יש בור עמוק:

אני רואה אותו. 

אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל.

עיני פקוחות:

אני יודע היכן אני.

זוהי אשמתי.

אני יוצא מיד.
 

אני הולך באותו רחוב.

במדרכה יש בור עמוק:

אני עוקף אותו.
 

אני הולך ברחוב אחר.

 

משל בודהיסטי עתיק

*לפעמים אני חוזר לאותו רחוב לבקר בבור נופל ורואה מה יקרה

לפני 6 שנים. 12 בינואר 2018 בשעה 13:12

זה לא איפה אני נוגע

ולא איך אני נוגע

ולא לאן אני קושר

ולא באיזו תנוחה

זה גם לא המתח וההתרגשות

ולא הכאב או הריתוק

זה לא לאן אני חודר

באיזו עוצמה וקצב

 

זה מה שאני לוחש לך באוזן

בזמן כל השאר...

לפני 6 שנים. 12 בינואר 2018 בשעה 10:32

את מראה לי תמונות של אומנות בחבלים

מקרמה על גוף אישה

ליפופים מסוגננים ותשומת לב מעוררת הערצה לדיוק והקפדה על פרטים קטנים.

עובי החבל בהתאם לאיבר

מיקום הקשרים הקטנים כך שישלימו תמונת פרח מחבל בדיוק מעל הטבור

שדיים אסופים במלא ההתכוונות בתוך ליפופי חבל נוקשים ומלטפים

 

ואני רק רוצה לקבע אותך חזק עם חבל אחד בקשר גס

לזיין ולזיין ולזיין

עד שתשחררי כבר שליטה

שתרפי שתנוחי

סוף סוף

באמת

לפני 6 שנים. 10 בינואר 2018 בשעה 22:41

פתאום שמתי לב לכינוי שלי

נכון אני אוהב חבלים

אוהב לקשור

לכפות

לגלגל חבלים לשזור 

ואם נשים מסתבכות לי בחבל

מה טוב

 

אבל אדון נראה לי פתאום מאוד טפשי לכנות את עצמי

אין לי צורך בכינויים 

אני יודע מי אני

לפני 6 שנים. 9 בינואר 2018 בשעה 18:43

לפעמים זה פשוט צורך פשוט לאסקפיזם

להכנס איתך לחדר

(לא זה לא חדר בריחה עבורך אין לך סיכוי אלא אם התאמנת בלחביא סכין גילוח בפה או בכוס ולהוציא אותו בלי שאני רואה ולחתוך את החבלים בעזרת השפתיים)

זה חדר בריחה עבורי מלהתרכז ולנהל מליון דברים אחרים שהם לא בשביל הסיפוק שלי.

וזה חדר בריחה עבורך ממה שאת לא בורחת ממנו.

 

והחדר הזה הוא בשבילנו

ורק בשבילנו.

בלי דאגות ובלי מחשבות על אף אחד אחר מלבד עלייך ועלי.

ואיך אנחנו יחד לבד בעולם לרגע.

ואת בשבילי לגמרי, לרגע

ואני בשבילך לגמרי, לרגע

ואין רגעים אחרים , לרגע

ואת מתמסרת, לרגע

ואת משחררת שליטה, לרגע

ואני מסיר חומות, לרגע

ולרגע אחד 

זה נמשך לנצח

ואז חוזרים לחיים

לפני 6 שנים. 8 בינואר 2018 בשעה 21:33

איך את מדמיינת שאני

אילו צרכים אני ממלא שם אצלך בראש.

איזה תכונות את מפנטזת שיש לי כשאנחנו מדברים, אני ואת

וכשאפגוש את הדמיון שלך

האם אוהב את העצמי ההוא שיש שם?

האם הוא יחייך אותי?

אזהה את עצמי בו? 

אולי הוא בכלל לא אני

או שהוא האני שארצה להיות

ואולי

יש בו מספיק מציאות שישאר מקום גם לדימיון

לפני 6 שנים. 8 בינואר 2018 בשעה 21:07

משוטטים

משהו תופס את העין

אולי הכותרת אולי הכינוי

אולי סתם מקרה.

קוראים, ואולי קוראים עוד קצת

ואז עוברים על הפרופיל

ואולי זה קורה , הסקרנות הזו שמתעוררת 

ושולחים הודעה.

ומקבלים תשובה

ומתכתבים קצת ואולי בצ׳אט או במייל או באיזו אפליקציה או בקוד מורס.

ואז הפנטזיה מתגבשת, כן כמובן שגם המינית ואולי עוד לא ראיתם תמונה אפילו.

וכל מנסה לא תמיד במודע, להציג את הצדדים הטובים שבו או החוזקות.

וכל צד גם עסוק באיך הצד השני תופס אותו.

והפנטזיה היא כבר מקבלת חיים משלה, ואנחנו מתחילים להשליך על הצד השני כמיהות שלנו לאיך הוא או היא יהיו. איך ימלאו את החוסרים שלנו, ישחקו את התפקיד שאנחנו זקוקים לו.

וזה קורה כמעט לא במודע מתוך התרגשות ורצון וציפייה וכמיהה.

 

בסוף פוגשים מציאות

ויש התגשמות מלשון גשמי של משהו שהיה פנטסטי, 

יש קיום במציאות של משהו שעד אז היה קיים בראש שלנו.

והמרחק בין זה לזה

זה המרחק בין שברון לב 

להתגשמות

ובין לבין, נמצאים החיים

שם תמצאי אותי 

לפני 6 שנים. 8 בינואר 2018 בשעה 15:29

 

לקחתי אותה בידה והובלתי לחדר השינה

היא כבר היתה בתחתונים וגופיה שלי

הושבתי אותה על המיטה

ראיתי אותה זקופה ידים על הברכים בציפייה.

נעמדתי מולה

הורדתי את הג׳קט

ואת החולצה

חלצתי נעליים

רואה אותה בוחנת בעיניה את גופי

נועצת מבטיה בכתפיי בקעקועים

ומתבוננת בידיי לראות מה יעשו

אני פותח את החגורה

זו עם האבזם הכבד מברזל

ואני שולף אותה ממכנסי

מניח לידי

והעיניים שלה מהופנטות עליה

אני רואה את בליעת הרוק בגרונה

ואת הירכיים שלה זזות תנועות קטנות ולא רצוניות.

אני פושט את מכנסי

ותופס את החגורה

מגלגל אותה על כף ידי

היא מפסיקה לרגע לנשום

אני מסיים לגלגל את החגורה ומכניס למקומה במגרה

הבגדים מקופלים על הכיסא ליד המטה

אני נכנס למיטה ומושך אותה אלי

נצמדים בכפיות

אני מנשק את הצוואר שלה

הלילה אני צריך רק לנשום אותך

 

אני לוחש לה
 

 

 

 

 

 

*לכל ה ocd

נשארתי עם הגרבים והכובע

לפני 6 שנים. 8 בינואר 2018 בשעה 5:33

אני מושך לה בפטמה

היא: אח כואב 

אני: זה לא אני, זה ילד הרע שבי

לפני 6 שנים. 7 בינואר 2018 בשעה 20:50

הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש
פתאום חלון לאט נפתח בחשכה
אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד
אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה?
אמרי מדוע העולם כה זר עדין
ואש ומים מביטים בו מכל צד?
אמרי מדוע בו מפרפרים חייך
כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד?
אמרי מדוע את מעוף ורעד רב
כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב?

 

 

אלתרמן