דווקא כשאני הכי עייפה פיזית, בימים האלה שאני בקושי ישנה, המוח שלי מתמלא במחשבות. רץ למאה כיוונים במקביל.
אני מנסה לתפוס ולו מחשבה אחת ולהתעמק בה וזה כל כך קשה, כמו הר געש מתפרץ כל החוויות והתחושות פורצות ומתערבבות זו בזה.
כל כך בא לי לתפוס משהו ולתעד. אנסה ונראה מה יצא.
הצעתי לו לבוא לדאנג'ן כי יש מסיבה חמודה ומזמן לא הייתי והוא פשוט הסכים. ממש ככה, בלי שאלות בלי הטפות על כמה זה מקום זול ולא מעניין. הזרימה והקלילות הזאת לגמרי מוסיפות נקודות בעיני.
כל הבילוי שלנו שם מתנקז אצלי בזיכרון לאותם רגעים שאני קשורה על הצלב.
טוב זה לא נכון בעצם… אלוהים כמה קשה להתמקד כשאני נזכרת בזה.
הרגע הזה שהוא אומר לי להושיט יד והחבל נוגע בי לראשונה, כבר שם מתחילים הפרפרים בבטן, ההתרגשות והציפיה. כל כך מסקרן להביט בהבעה המרוכזת על פניו והתנועות המדויקות והבלתי מתפשרות על היופי של הקשר ועל הנוחות שלי (קצת אירוני בהתחשב בעובדה ששהוא נועד על מנת להכאיב לי, אבל אולי זו רק אני..).
כששתי הידיים מוכנות הוא מותח יד יד וקושר לצלב, ואז גם מקבע את המותניים. כל אותו זמן הבטן מתהפכת והפה מתייבש בציפיה וחוסר וודאות. הרי אין לי מושג באמת כמה כאב אני יכולה לשאת ומה רמת הכאב שהוא מעוניין להעניק לי. ובעיקר כי אני פשוט גאה מכדי לעצור אותו.
ככה אני עומדת שם, חסרת אונים בציפיה נואשת לצעד הראשון שלו. לידנו עומדים כמה גברים ומסתכלים והוא רק אומר לי להרים רגל אם ארצה להפסיק, כשאני ביני לבין עצמי יודעת שלא ארים אותה.
ואז יש את השקט שלפני הסערה, כשכל התחושות והמחשבות שלי במערבולת. חייבת להודות שמהרגע הראשון שהיד נחתה על הישבן שלי אני לא זוכרת הרבה, רק את הריכוז המוחלט בכאב שלי, הראש מתרוקן ממחשבות וזה כל כך כיף, כל כך משחרר.
בליל של ידיים, שוט, חגורה, משהו מעץ נוחתים עלי. אחרי כל כמה מכות אני מתפללת שיגמר ואחרי כמה שניות של שקט מתפללת להרגיש אותו שוב.
לא יודעת כמה זמן הייתי קשורה כך, הזמן איבד משמעות, האנשים לידינו איבדו משמעות ובאיזשהו מקום גם הגוף איבד משמעות. רק הניקוז הטהור של כל החושים לרגע הזה.
נאלצנו להפסיק הכל בפתאומיות בגלל כאב חד ביד הקשורה, אבל יש לי תחושה שהתחת שלי מודה לי על כך.
הרגעים שאחרי הם מן שלווה טהורה, אולי בין היחידים בהם לא היה רצון או צורך להיות חוצפנית כהרגלי, אלא רק לשים את הראש בשקט על הכתף שלו ולנשק את פרקי האצבעות שלו בעדינות. מן תחושת חיבור מוזרה.
ואז מגיע גם הכאב המתוק הזה כשאני מתיישבת, והסימנים שמזכירים בכל פעם את השקט הזה ורק בא לי לראות לאן הוא יקח אותי בפעם הבאה.
וואו, אחרי קריאה של השצף הזה שיצא לי חשבתי למחוק הכל ולא לפרסם כלום אבל פאק איט, הסימנים כמעט ונעלמו וככה יש לי את הזיכרון לעוד קצת.
לילה טוב
