בקשה מוגזמת

משהו בי נשבר ואני פשוט לא מוצאת את הדרך לתקן אותו. 

למראית עין הכל נהדר,  החיים זורמים אבל בפנים עצוב,  ריק,  בודד. 

"If You're Going Through Hell, Keep Going"  

 

Winston Churchill

 

Well life has a funny way of sneaking up on you
When you think everything's okay and everything's going right
And life has a funny way of helping you out when
You think everything's gone wrong and everything blows up
In your face

מחזיקה את הבת של החברה

"תיזהרי היא מושכת בשיער"

אני: "זה בסדר לא מפריע לי"

"לא, לא,  תיזהרי היא מושכת ממש חזק"

אני:  מסתירה את החיוך

פעם בכמה חודשים אני מועילה בטובי לבוא לביקור משפחתי בעיר האורות הרחוקה אשקלון. 

תמיד אותה סאגה,  פוגשת מישהו מהתיכון ומתחילות החקירות של יש לך חבר? למה אין לך חבר? אבל את לא רוצה משפחה,  ילדים? את כבר מבוגרת את צריכה לחשוב על זה! 

מה נותנים להם לאכול בפריפריה שגורם להם לחשוב שהעולם מתחיל ומסתיים בלהתחתן-להביא ילד/שניים-להתגרש? 

אפילו שאלו פעם מאחורי גבי אם אני לסבית כי עוד לא התחתנתי.. 

אני המוזרה היחידה שלא חושבת שמשפחה בגילאי העשרים היא פסגת השאיפות האנושית?  

בעבר כשעוד הייתי בזוגיות, מאד אהבנו שיחות סקס טלפוניות עם פנטזיות הזויות לחלוטין שאז עוד לא קיבלו את תווית הבדס"מ.

בסוף כל שיחה כזאת הוא היה שואל (קצת בלחץ) "נכון שלא היית עושה את זה באמת וזה רק לשם הפנטזיה? " והייתי עונה "כן כן ברור"

פחחחחח

עשיתי עכשיו בדיקת משטח גרון,  אחרי הבדיקה האחות אומרת לי "וואו הגבת לזה ממש טוב יחסית למה שהיה לנו פה ביום"

אז מי אמר שאני לא משתפרת? 😉 

אני לא גזענית/ימנית קיצונית ובכל זאת נראה לי אבסורד שאני נכנסת לסופר בהרצליה פיתוח ו-90% (ואני לארג'ית) מהעובדים הם ערבים.

למה אני צריכה לעשות קניות ולהיות בפחד שמישהו יתהפך פתאום וינסה לדקור אותי?

להסתכל כל הזמן מסביב ולבחון אנשים כמו איזה פרנואידית.

המצב הזה מתסכל אותי.