בקשה מוגזמת

למען הסר ספק,  אני לא נזקקת ומרוויחה את משכורתי בכבוד אז תפסיקו להציע לי כסף! 

בסדר עולה:

1. ספורט

2. ריח של סקס

3. ספורט עם ריח של סקס

שונאת שאנשים טיפשים הורסים לי את המצברוח. ועוד לפני הסופ"ש!

מרגע זה מצברוח טוב! 

מישהו פעם אמר לי שאם מחייכים למשך 3 שניות גם אם זה בכאילו המצברוח ישר משתפר. 

הלכתי לנסות… 

ביי

המילה "עלמתי"

דווקא כשאני הכי עייפה פיזית,  בימים האלה שאני בקושי ישנה,  המוח שלי מתמלא במחשבות.  רץ למאה כיוונים במקביל. 

אני מנסה לתפוס ולו מחשבה אחת ולהתעמק בה וזה כל כך קשה,  כמו הר געש מתפרץ כל החוויות והתחושות פורצות ומתערבבות זו בזה. 

כל כך בא לי לתפוס משהו ולתעד.  אנסה ונראה מה יצא. 

הצעתי לו לבוא לדאנג'ן כי יש מסיבה חמודה ומזמן לא הייתי והוא פשוט הסכים. ממש ככה,  בלי שאלות בלי הטפות על כמה זה מקום זול ולא מעניין.  הזרימה והקלילות הזאת לגמרי מוסיפות נקודות בעיני. 

כל הבילוי שלנו שם מתנקז אצלי בזיכרון לאותם רגעים שאני קשורה על הצלב. 

טוב זה לא נכון בעצם… אלוהים כמה קשה להתמקד כשאני נזכרת בזה. 

הרגע הזה שהוא אומר לי להושיט יד והחבל נוגע בי לראשונה,  כבר שם מתחילים הפרפרים בבטן,  ההתרגשות והציפיה. כל כך מסקרן להביט בהבעה המרוכזת על פניו והתנועות המדויקות והבלתי מתפשרות על היופי של הקשר ועל הנוחות שלי (קצת אירוני בהתחשב בעובדה ששהוא נועד על מנת להכאיב לי,  אבל אולי זו רק אני..). 

כששתי הידיים מוכנות הוא מותח יד יד וקושר לצלב, ואז גם מקבע את המותניים.  כל אותו זמן הבטן מתהפכת והפה מתייבש בציפיה וחוסר וודאות. הרי אין לי מושג באמת כמה כאב אני יכולה לשאת ומה רמת הכאב שהוא מעוניין להעניק לי. ובעיקר כי אני פשוט גאה מכדי לעצור אותו. 

ככה אני עומדת שם,  חסרת אונים בציפיה נואשת לצעד הראשון שלו. לידנו עומדים כמה גברים ומסתכלים והוא רק אומר לי להרים רגל אם ארצה להפסיק,  כשאני ביני לבין עצמי יודעת שלא ארים אותה. 

ואז יש את השקט שלפני הסערה,  כשכל התחושות והמחשבות שלי במערבולת. חייבת להודות שמהרגע הראשון שהיד נחתה על הישבן שלי אני לא זוכרת הרבה,  רק את הריכוז המוחלט בכאב שלי,  הראש מתרוקן ממחשבות וזה כל כך כיף,  כל כך משחרר. 

בליל של ידיים,  שוט,  חגורה,  משהו מעץ נוחתים עלי.  אחרי כל כמה מכות אני מתפללת שיגמר ואחרי כמה שניות של שקט מתפללת להרגיש אותו שוב. 

לא יודעת כמה זמן הייתי קשורה כך,  הזמן איבד משמעות,  האנשים לידינו איבדו משמעות ובאיזשהו מקום גם הגוף איבד משמעות.  רק הניקוז הטהור של כל החושים לרגע הזה. 

נאלצנו להפסיק הכל בפתאומיות בגלל כאב חד ביד הקשורה,  אבל יש לי תחושה שהתחת שלי מודה לי על כך. 

הרגעים שאחרי הם מן שלווה טהורה, אולי בין היחידים בהם לא היה רצון או צורך להיות חוצפנית כהרגלי,  אלא רק לשים את הראש בשקט על הכתף שלו ולנשק את פרקי האצבעות שלו בעדינות. מן תחושת חיבור מוזרה. 

ואז מגיע גם הכאב המתוק הזה כשאני מתיישבת,  והסימנים שמזכירים בכל פעם את השקט הזה ורק בא לי לראות לאן הוא יקח אותי בפעם הבאה. 

וואו,  אחרי קריאה של השצף הזה שיצא לי חשבתי למחוק הכל ולא לפרסם כלום אבל פאק איט,  הסימנים כמעט ונעלמו וככה יש לי את הזיכרון לעוד קצת. 

לילה טוב

יותר מזל משכל. נשבעת. 

ואני דווקא בחורה חכמה לרוב (אמא אמרה לי) 

להלן מקבץ ההתמרמרות היומי: 

1. לעיתים נופל עלי מצברוח מוזר בו אני מנסה להבין הגיון של אנשים. 

לאחרונה אני כבר לא עונה כלל להודעות פה באתר,  בהנחה שהצד השני יבין את התשובה,  אך לפעמים משהו פשוט לא נותן לי להמשיך בלי להגיב. 

שיחה שהייתה כך הייתה: 

-הודעת פתיחה כלשהי 

#מסתכלת בפרופיל מתוך סקרנות רואה גבר נשוי,  כהרגלי מתעלמת מההודעה#

- "את לא הוגנת"

- "מעניין למה.  כי אני לא עונה גבר נשוי כשבמפורש כתבתי לא נשואים? "

- "לא,  זה ברור,  שאלה למתחילים.  כי התמונה והכתיבה שלך מסנוורים כל שורה ו/או מגבלה. אני לא מכאן,  בואי למייל @@@ פחות "רועש"."

- "מה לא ברור בלא נשואים???? למה שאעבור איתך למייל??"

- "תני לי קרדיט שעם תואר שני בהנדסה אין צורך במס' סימני שאלה.  בואי למייל,  אני רוצה אותך שם. "

אוקיי,  איך אתה מצפה ממני לתת לך קרדיט עם סימני השאלה אם הבנת נקרא בסיסית אין לך? 

הגיוןשגלברים

2. משום מה לאנשים יש נטיה לחשוב שאם אנו נמצאים בדאנג'ן מותר להם לגעת במי שבא להם מתי שבא להם. 

אז לא! אל תגעו בי אלא אם אתם בן הזוג שלי.  וכן,  הכוונה גם לנשים!! 

לפעמים הזרקונים מבלבלים אותנו כדי שנסיט מבט מהיהלומים האמיתיים.

החוכמה היא לזהות מהר את התרמית, או במקרה שלי שיהיו חברים מספיק טובים שיעשו זאת בשבילי.

מזל שליהלומים אין אגו כי הם יודעים מה הם שווים באמת :).

ובנימה אחרת...

לקח לי 3 שנים מאז החשיפה לעולם הזה כדי להבין ולהודות בחיבתי לכאב וזו התוצאה של הניסיון הרציני הראשון

החיים שלי כרגע הם כמו הוריקן. 

הכל זז,  קורה,  משתנה מרגע לרגע. 

מותשת. 

צריכה עוד שעות ביממה וימים בשבוע,  מי תורם לי? 

מתיש, ארוך, מלא תהפוכות וגילויים.

אולי הגיע הזמן לקחת צעד קדימה ולתת לעצמי הזדמנות להתבגר.

מדהים איך לפעמים שיחה קצרה עם אדם שלא מכיר אותך נותנת לך כאפה רצינית ומאפסת.

אולי יום אחד אפילו תקרא את זה ותדע שאני מדברת עליך.