"הייתי היום עם אשה" בישרה לי פרלין עת חזרתי מהעבודה.
רגע. תנו לי לצייר לכם את התמונה טוב יותר.
השעה 9 בערב ביום חמישי ואני חוזרת מהעבודה, לא לפני שצלחתי פקק של ארבע יציאות באילון. אני מתה מרעב וכל מה שיש לי ביד זה מכתב ממשרד הפנים לדייר הקודם, הלא הוא ליאוניד מהנדס החשמל המיתולוגי שעבר זה מכבר אל הכפר. בעוד אני תוהה כמה נורא יהיה המאמץ שידרש כדי להוציא את המפתח מהתיק המגניב אך לא מאוד נוח שלי, אני מבחינה כי אין צורך – דלת הכניסה פתוחה לרווחה.
קמי עומדת במטבח ומכרסמת אבוקדו (צירוף שעד לאותו הרגע לא היה עולה על דעתי כסביר). רום כבודה פרלין יושבת כהרגלה אצל המחשב, בין שני חלונות צ'אט, שלושה של מסנג'ר, מייל אדומות ופלאפון; לו תוכתר אלה לעידן ההיפר-תקשורתי, פסלוניה יעוצבו בדמותה.
"הגיע עוד מכתב ללאוניד" אני מדווחת, "באמת צריך כבר להתקשר אליו".
"הייתי היום עם אשה" היא עונה, בטון שיש בו לא יותר משתי דרגות חיו?ת מעל "חייבים להוריד את הפח. גם את מריחה את זה?" שגיע מספר דקות אחר כך, ובערך אחת פחות מב-"ניסו לסחוט אותי" של אתמול.
"הייתי היום עם אשה. שלא תגידי שאני לא עושה כלום עם מובטלותי".
דווקא התכוונתי לאמר משהו. נגיד, שאם היא כבר כל היום בבית אולי תמצא זמן לרשום סוף סוף את שמותינו על תיבת המכתבים. אבל עכשיו אני רואה שהיא באמת נורא עסוקה, וכל שנותר לי הוא להתישב מול המחשב, וכמדי ערב, להתעדכן בכל מה שקורה כאן בזמן שאני בעבודה.
לפני 17 שנים. 23 באוגוסט 2007 בשעה 19:42
