יש דברים שהכי קל ללמוד בדרך הקשה. למשל, למה נעליים זולות הן זולות. או שלבלות שלושה ימים בצעדות הלוך ושוב על פני גבעות ירושלים בנעליים זולות זה רעיון ממש ממש רע. התוצאות של הרעיון הממש רע הזה היו האמ-אמא של כל השלפוחיות, ואחותה הגדולה.
בסלון של נילי, אליו צלעתי כל הדרך מהסינמטק, אני מורידה סוף סוף את סנדלי השטן, מרימה רגליים דואבות ומבקשת מחט. משחר ילדותי אני מחטטת בפצעים, מגרדת גלדים ומפוצצת חצ'קונים, אבל אין סיפוק הדומה לניקוזה של שלפוחית טובה. "רפואית או סתם של תפירה?" שואלת הנילי, ואני מהססת רגע עם התשובה. בדרך כלל אני משתמשת בכל מחט שמזדמנת לי ופשוט מחטאת אותה קצת באש, אבל אם כבר יש מחט סטרילית בהישג יד אני לא אגיד לה לא.
(למחרת בבוקר אני אזכר במשפט הזה ואדפוק לעצמי את הראש בקיר. גם כדי להעניש את המטומטמת שכנראה עשתה לי אינפקציה בזרת, וגם כי אני רואה קצת יותר מדי האוס לאחרונה).
אני מחבבת מחטים, כפי שכבר הוזכר כאן בהזדמנות קודמת. לא רק בגלל כל הדברים הנחמדים שאפשר לעשות איתן (תרגעו, אני מדברת על רקמה) או פוטנציאל השעשוע הטמון בהן (אוקיי, עכשיו אני מדברת על מה שאתם חושבים שאני מדברת, אבל גם על דברים אחרים). משהו באקט הנעיצה מרתק אותי. כשניקרות לדרכי בדיקות דם אני לא יכולה אפילו להעלות על דעתי שלא להסתכל; כשיש סטודנט לרפואה או חובש מתחיל בין מכרי אני תמיד מתנדבת לשמש שפן נסיונות.
ולמרות כל זאת, כשנילי מגישה לי מחט מהקופסה שאני יודעת למה יש לה, התגובה האינסטינקטיבית שאני לא יכולה לעצור מלהמלט מפי היא: "חי נפשי, את זה תוקעים בציצי?!"
כנראה שיש סיבה שאחרי יותר משנתיים אני עדיין סאבית לצרכי אוננות בלבד.
לפני 17 שנים. 15 ביולי 2007 בשעה 16:20
