עברה יותר מחצי שנה מהפעם האחרונה שהייתי בדנג'ן. יותר מחצי שנה זה גם פרק הזמן שעבר בין הביקור ההוא לזה שלפני. החישוב הזה התברר לי אתמול במהלך שיטוט מזדמן בזארה.
אני לא חושבת שיש לי מה לחפש שם. זה לא "בית" בשבילי, אני לא חלק מה"קהילה", כך שאין לזה ערך כמפגש חברתי. את הסקרנות המציצנית שלי סיפקתי מזמן, או ליתר דיוק באתי וראיתי שאין כ"כ במה לספק אותה, וסשנים פומביים לא נראה לי שהייתי עושה גם אם היה לי עם מי, שלא לדבר על עם זרים רנדומליים. ובכל זאת אני מתגעגעת, ולא בגלל שבזמנו ביליתי שם כמה ערבים מהנים למדי (בחברה שכבר לא רלוונטית), אלא מסיבה מהותית בהרבה.
כבר אמרו רבות וטובות לפני, ש-99% מהסיבה להתעסק בבדס"מ (טוב, אולי לא כ"כ הרבה, אבל עדיין די הרבה) הם הבגדים. דבר אחד שאני לא מרוצה ממנו בחיי החברה שלי (יש הרבה, אבל אני לא הולכת להיכנס לשאר) זה שאין מקומות שאני יכולה לצאת אליהם ושמצריכים ממש להתלבש. להיפך, ברוב המקומות שאני פוקדת ג'ינס וטי-שרט הם לא רק אופציה אלא כמעט בגדר חובה. היציאות לדנג'ן היו שינוי מבורך.
הערב היה מתחיל למעשה הרבה לפני שדרכה רגלינו על הריצוף הבלתי אפשרי של יפו העתיקה. היום, לפעמים אפילו הימים שלפני היו עוטרו בתיכנונים ולעיתים אף רכישות. החל משעות הערב המוקדמות התחיל פסטיבל שלם של מדידות, ארונות, מראות, ריצות בין חדרים (ככה זה כשיש שתי סוטות בבית אחד), שלי/שלך, חצאית תמורת גופיה, נעליים-תכשיטים-איפור. זו לא רק האפשרות ללבוש חולצה שקופה, גרבי רשת וחצאית שערורייתית בפומבי (או בכלל), אלא התהליך כולו של תכנון תלבושת, תכנון דמות אפילו, ועטייתה האיטית. יותר משזה הסיפוק באני המשופצרת הניבטת אליך מן המראה בסיומו של התהליך, זו ההנאה מהתהליך עצמו.
הייתי בדס"מית הרבה לפני ש"הייתי בבדס"מ", מן הסתם. אבל בכל זאת, השבועות, או אפילו החודשים הראשונים שאחרי הכניסה האקטיבית לעניינים לווו באיזשהו שינוי תפיסתי. זו היתה העין החדשה בה ראיתי חזיות תחרה, נעלי עקב, מגפיים, חצאיות מיני ואת האזור השחור ככלל בכל חנות בגדים מזדמנת. וכך, אתמול, מצאתי את עצמי פתאום עוצרת, בין כל שמלות הקיץ הפרחוניות בחצי מחיר, מול קומבניזון סאטן שחור, ומתגעגעת.
לפני 18 שנים. 29 ביולי 2006 בשעה 19:27
