זול אך אלגנטי

כל אתמול הסתובבתי עם תחושה שיש משהו שרציתי לכתוב, ולא זכרתי מה. מסתבר שרציתי לכתוב על the inside, סדרת הפרופיילינג המאכלסת את לילות המלחמה של הערוץ הראשון, ביום שני שודר פרק המחווה המתבקש לבדס"מ שלה. למרבה המזל, ברוממה אף פעם לא היו טובים בפרוגרמינג ואתמול הם שידרו את אותו פרק שוב, אז נזכרתי.

לא שזה היה משהו לכתוב עליו הביתה; אוסף הקלישאות והסטראוטיפים הרגיל. ארבע נשים, קורבנות של רוצח סדרתי. כולן מנהלות בכירות, נשואות לעבודה, קפדניות, אנאליות. לכולן היו סימנים וצלקות מפגיעות קודמות, שמובילים למסקנה שהן פעילות בקהילת הבדס"מ. כולן היו עם אותו "דום מסוכן" שכמובן הופך לחשוד העיקרי. כמובן שהוא לא עשה את זה. הוא סתם מניאק, אבל אל תדאגו, סידרו לו להיאנס בעצמו לפני סוף הפרק, כדי שילמד לקח.

הדבר היחיד שהיה שווה התייחסות (בהקשר הבדס"מי, לפחות) היה התשובה של אותו דום מסוכן לשאלה מה מוצאות בזה הבחורות שפונות אליו. התשובה היתה (בקירוב) – כולם חושבים שהן עושות את זה כי הן רוצות לאבד שליט, להרגיש חלשות. אבל האמת היא ההיפך. הן עושות את זה כדי לשרוד את זה. הן עוברות חוויה כואבת ויוצאות שלמות. הן יוצאות חזקות יותר.

אני לא חובבת גדולה של התפלספות בדס"מית מן הסוג של "למה אנחנו כאלה" ו"מה זה עושה לנו ולמה". אני לא חושבת שיש תשובה, בטח שלא תשובה אחת שנכונה לכולם, וגם אם יש אני בכלל לא בטוחה שהיא מעניינת אותי. אבל מעצם העובדה שאני מסתובבת באתרי בדס"מ, ושיש לי נטיה לקרא כל מה שמונח מולי, יצא לי להיתקל בלא מעט תאוריות כאלה, וזו הפעם הראשונה שאני נתקלת בתאוריה כזו. לא שאני חושבת שיש בה יותר אמת מבכל אחת מהאחרות, ואולי אפילו פחות, בהתחשב בעובדה שהיא ככל הנראה לא הובאה מפיו של מישהו שבאמת עוסק בתחום אלא סונטזה ע"י התסריטאים כדי להתאים לפרופיל הפסיכולוגי של החוקרת הצעירה והענוגה שמתעמתת עם אותו דום מסוכן. אבל עדיין, נראה לי שווה ציון.

עוד משהו שווה ציון, או ליתר דיוק ציטוט – מנהל מועדון הכרויות בדס"מי על אחת הנשלטות:
She found this a comfortable place to arrange her discomfort.