כולנו ראינו סרט, או סדרה, או קראנו ספר כזה,
הגיבור או הגיבורה מבינים שסופם קרב והם מחליטים למות מוות טוב,
אינני מדבר כמובן על מותם של אלה שמחליטים שחייהם אינם ראויים למחייה,
אני מדבר על אלה שיודעים שחייהם הסתיימו, ומחליטים לקבוע את אופן מותם כאקט אחרון של שליטה.
תלמה ולואיז קופצות מעבר לאופק במכונית הפתוחה, או אפילו פני צלקת בעודו מרסס את מרצחיו בענן של אבק שריפה וקוקאין.
קיקרו, אשר על פי הסיפורים קיבל את מותו בשלווה מידי עושי דברו של אויבו הגדול מרקוס אנטוניוס.
יש בזה אצילות, זה בהחלט לא ייחודי לבני אדם, פילים מתרחקים מהלהקה לקראת מותם.
אז מדוע כותב אני על נושאים קודרים שכאלה?
יש להם חשיבות גם למערכות יחסים, היפנים מציינים בימים לפני קרב שזהו ״יום טוב למות בו״.
קשרים, בדסמיים, וניליים ואפלטונים, צריכים להסתיים עם חשיבה על כך, על התזמון ועל האופן לעשות אותם.
כל ארחי פרחי יכול להיכנס לקשר, אך נדרש אדם חכם כדי לצאת ממנו באופן שליו.
כמו מוות גם לקשר שנגמר נלווה עצב, החמצה, אך אין בכך לומר שהוא מאורע שלילי ותו לא.
נפגשתי לא מזמן עם מישהי שהייתה ״שלי״ לתקופת מה לפני תקופת מה, אני לא יכול לתאר לכם את ההקלה שנלווית לידיעה שאפשר לשוחח איתה.
במיוחד בעולמנו שלנו, בו לרובנו אין עודף של חברים עימם ניתן לדבר על הפן הזה בחיינו, אקסיות עימן אני יכול לדבר הינן משאב רב ערך.
לסיים קשר באופן טוב זה חשוב, חשוב יותר מהאופן בו נכנסים אליו, זה לא בא באופן טבעי או ״זורם״ זה דורש מחשבה ומאמץ, אך ההשקעה הזו זעומה לעומת התשואה שהיא מניבה.
