מחשבות, חויות ושאר ירקות.

רבו. נכתב על הדרך הנכונה להיכנס לקשר בדסמי. 

על מהם קשרים טובים ורעים, מכילים ומנצלים ושאר חלוקות בינאריות של קשרים מורכבים וייחודיים. 

אך אם תורשה לי חפירה נוספת, אתייחס למונח המשפטי שבכותרת. 

משמעות חופש החוזים הוא הזכות של כל אדם כשיר בנפשו, בגילו (בגיר יעני) ובמצבו (שאינו נמצא במצוקה בלתי סבירה שמנוצלת כדי להכניסו לחוזה לא סביר שיפגע בו) להיכנס לכל חוזה (אותו אני מקביל לקשר בכללי ובדסמי בפרט) שמתאים לו. 

אין בכך לומר שאין כללי אצבע מוצלחים אך הם אינם שוללים את האפשרות שקשר מתאים ומקובל על שני הצדדים שנכנסו אליו בעיניים פקוחות. 

הדבר יכול להתייחס לבדסמ בכללותו אשר בטבעו מעמיד את הצדדים בהיררכיה ולא במעמד שווה. 

אבל זה יכול גם לנגוע לפרטים אחרים בקשרים, כמו חריגות שהופכות להיות שכיחות יותר ויותר עם התקדמותנו התרבותית והגדלת הגמישות של מערכות יחסים. 

ראשית זו הייתה גמישות מעמדית וגזעית, לא עוד קשרים רומנטיים הם בהכרח בין אנשים מאותו המוצא האתני, גזעי או החברתי. 

לאחר מכן (תלוי במדינה האמת, לפעמים זה היה לפני או במקביל) גמישות מגדרית, לא עוד קשרים רומנטיים הם בהכרח בין גבר ואישה. 

וכיום נחקרים בהרחבה עולמות שונים ומשונים שנוגעמם לדינמיקות של קשרים, מחייבים ולא מחייבים, מונוגמיים ולא מונוגמיים, מיניים וא-מיניים, קשרים זוגיים, משולשים, מרובעים ושאר צורות גאומטריות מעניינות. 

אף אחד מה"חריגות" שציינתי אינו בפני עצמו הוכחה או עדות לפגם או ניצול של מי מהצדדים לקשר. 

עם זאת, אך טבעי שככל שאנשים יראו בקשר שלך כמשהו שיותר סביר שיפגע בך, בין אם עקב מהותו ובין עם כחשש מהסנקציות החברתיות שנלוות לחריגותו, הם ידאגו ויחששו לטובתך. 

ככל שזה המצב והקשר בו אנו מצויים הוא קשר שנכנסנו אליו עם עיניים פקוחות ומבלי שהופעל כלפינו לחץ ושכל החברים בקשר הם מבוגרים מסכימים, אפשר לקבל דאגה זו בהבנה, להסביר את השגוי בה ולהמשיך עם החיים. 

ככל שהחששות המועלים מועלים מצרות עין, שמרנות חברתית או דתית, קנאה או שנאה מסוג מסוים לקבוצה גזעית, מעמדית, מגדרית או תרבותית, אפשר להמשיך עם הידיעה שיש בעולם אנשים בורים וחשוכים ושאי אפשר יהיה לחנך את כולם. 

כמובן שאין בכוונתי למנוע את האפשרות שקשר מנצל או פוגע באופן לא סביר במי מהמשתתפים או בכולם. לכן זה תמיד רעיון טוב לשוחח על הקשרים והדינמיקות של הקשרים שלנו עם חברים או משפחה פתוחי מחשבה ככל שהחששות עולים בידיכם. כמובן שהדבר נכון גם לגבי קשרים שנראים לנו כמנצלים או פוגעניים של הקרובים לנו, עם ראש פתוח לאפשרות שאנו לא מבינים את המצב לאשורו שווה לוודא כי הקרוב לנו מצוי בקשר בריא ומוסכם ולא מצוי במצוקה או מנוצל או מנצל אחר או פוגע בו. 

בעקבות שיחת בוקר שנוהלה בשעמום הנלווה לעוררות טרום זריחה שנכפתה עלי על ידי הרגלי שינה מגונים, חשבתי על מה הם הכללים לקשרי בדסמ. 

אז אתחיל בכך שבניגוד לקליקבייטיות הגלומה בכותרת לטקסט ישנם כללים, אך הם כלליים ממה שאנשים חושבים.

יש את כללי הבטיחות, מילות הביטחון, רשימות הגבולות, ״כללי השימוש״ של צעצועים כאלה ואחרים וכו׳. 

יש את הכללים שתמיד חלים, כללי האדם, החוק, אך גם כללים בסיסיים יותר, ליבתיים לאנושיות שלנו, יודעים מהם גם אם קשה לגבש רשימה מלאה שלהם. 

יש את כללי הנימוס שמגולמים כולם כאחד בביטוי האלמותי, ״Don't be a Dick״ שעל אף משמעותו המגדרית להחריד מתייחס לכלל המגדרים. 

אבל לקשר בדסמי מוצלח, לזה אין כללים, יש לזה רעיון, המלצות שמבוססות על חוויות של אחרים שהיו בקשרים שונים שאולי במקרה חפפו לקשר הרלוונטי. 

אז אל תחפשו אותם, אל תתייעצו עם מבוגרים מלאי ניסיון או צעירים מלאי יומרה על ״מה הדרך הכי טובה לנהל את הקשר שלכם״, כי הם מעולם לא ניהלו אותו.

כי אין כזה דבר בן או בת זוג טובים או אפילו שולט/ת או נשלט/ת טובים, יש מתאימים, ויש כאלה שמתאימים לרבים ויש כאלה שמתאימים למעטים. 

וכמובן יש את הרעים, שרעים לכולם, אך זה פחות נובע מכך שהם הפרו איזה כלל אלמותי של קשר בדסמי מוצלח ויותר מכך שהם פשוט אנשים לא מוצלחים. 

ואני בהחלט מבין את הצביעות הנלווית לעצה יומרנית שמבקרת עצות יומרניות אך לאור הכלליות שלה והעדר האינטרסים שלי באימוצה, אני מקווה שאולי תשקלו אותה כמשהו שהוא יותר מדברי הבל של זר באינטרנט, גם אם, אני מודה, הם בהחלט עלולים להיות בדיוק זה. 

 יש משהו בעיר הזו, למעשה, יש המון דברים בעיר הזו, 

היא עבורי כמה דברים:

בית שני (או שלישי או רביעי, תלוי איך סופרים);

אי של שלווה;

הרקע לכמה מזכרונותי החשובים ביותר;

המקום שבו המשפחה שלי נמצאת;

המקום שבו המשפחה שלי לא נמצאת;

המקום שאליו אני עולה לאוויר מההמולה של ישראל (כן, היא לא בישראל).

יש בה את האנשים השקטים האלה, שיתנו לכל אדם לחיות את חייו כל עוד הוא לא מפריע להם לעשות כן. 

יש בה את האוכל הזה, הוא מגיע מכל העולם, הוא עוד לא מקומי אך התקבל בברכה. 

יש בה רוגע, יש בה סקס, יש בה בדסמ ויש בה סבלנות אינסופית לשאר העולם תוך ניתוק כמעט מוחלט מהנעשה בו. 

יש לה חן ששמור לערים שחוו הרבה ושרדו לספר על כך. 

יש משהו בקשר (בדסמי, אפלטוני, משפחתי או אפילו ונילי, אם אתם כל כך סוטים), הוא מתפתח, משתנה, כמו האנשים שמרכיבים אותו. 

ככה היא, הם, הן, אנשים. אבל היא הדוגמא הרלוונטית. 

כל פגישה, כל מגע, כל נשיקה, כל סשן וכל שיחה משנה אותה ואת האופן שאני חושב עליה. 

זה די מרתק, להיכנס לקשר עם אישה, נשלטת, בת זוג, שלא מפסיקה להשתנות, להתגוון. 

כמובן שכמו כל דבר, היא משתנה בשני אופנים עבורי, היא משתנה בפני עצמה ואני משתנה ובכך משנה האופן שבו אני תופס אותה. 

לא מזמן קראתי מאמר על אומנות מבוססת בינה מלאכותית, הועלתה בו האפשרות לסיפור שימשיך להיכתב ככל שאתה קורא בו, עם האפשרות אפילו למדוד את התגובה שלך לסיפור ולבנות לפיה את ההמשך שלו לכיווונים בהם אתה מראה יותר עניין. 

ככה זה הקשר איתה, זה סיפור שהסוף שלו לא נכתב אבל לולאת הפידבק ממשיכה לשנות את ההמשך, ההתאמות הקטנות, הן הכל בעצם. היכולת של קשר להתארך תלויה ביכולת של הצדדים להשתנות, להתרכב, להתפתח. 

על אף היותי אתאיסט גמור אני בעל היכרות שטחית עם המקורות, וישנו במשנה ציטוט נפלא:

״גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו.״ מסכת סנהדרין ד(ה).

כלומר, על אף שכולנו נולדים לבני אדם, גדלים ביחד וכו׳, אנו שונים, אפילו תאומים זהים שונים מהותית זה מזה. זוהי גדולתו של אלוהים (או, על פי אמונתי האישית, של הטבע). כך הם גם קשרים, שכן אם אף אדם אינו זהה לחברו, למה שהקשרים בינהם יהיו זהים. וכך הוא כל קשר, משתנה, מתפתח, לטובה ולרעה, אבל לעולם לא קופא על שמריו. 

אז...זהו. 

חוויות משותפות הן כלי חינוכי מהמעלה הראשונה, 

הן מלמדות אותנו אמפתיה, קבלה של האחר, הן מרחיבות את אופקינו באשר למגוון האנשים שחולקים איתנו את החוויה. 

החוויות הללו נהיו יותר ויותר נדירות. אנחנו יושבים ליד פחות אנשים באוטובוסים (במיוחד בהתחשב בכך שכשגם שיושבים לא מדברים זה עם זה כי כולם עם אוזניות ומסכים).

רובנו לא חולקים משקאות עם זרים על ברים אפלוליים (למזלי בתל אביב עוד נותרו כמה מקומות שמאפשרים עונג ספציפי זה).

פחות ופחות אנשים חולקים סרטים עם זרים בקולנוע (וכן, אני מסכים, נטפליקס זה ממש נוח).

אנחנו משתמשים בנוחות ובטכנולוגיה כמגן, גם מפני האי נעימויות העלולות להלוות לאינטרקציות עם זרים אך אנו לצערי גם מתגוננים מהיתרונות. בעברי הכרתי אנשים בהתקלויות, בנות זוג, חברים, אנשים שהועילו לי בחיים אפילו (פעם ישבתי לבירה עם פקחית שנתנה לי טיפ שאחרי שנים עזר לי לבטל דוח של חבר). 

אני לא יודע אם זה שווה את זה, אולי כן, אולי לא, אבל זה בהחלט משהו שאנחנו צריכים לשים לב אליו. 

אז למה כתבתי את זה? כי ראיתי שוב את הקליפ הזה של רדיוהד, שפרט לכך ששרלוט גינסבורג וג׳וני דפ הם שניהם שחקנים מצוייינים, הם מגלמים בקליפ חוויה ייחודית. חוויה שאני ככל הנראה בן לדור האחרון שיזכה לחוות בה. 

https://www.youtube.com/watch?v=IpRFEeds0_w

פעם, כשעוד היו חנויות דיסקים, היית יכול להקשיב לדיסקים (לחלק מהם בישראל, בחו״ל לרוב היה מבחר גדול יותר של דיסקים פתוחים) ואז מישהו היה פשוט מרים את אחת האוזניות האחרות שחוברו למכשיר ההשמעה ומקשיב לדיסק בו אתה בחרת. 

איזו אינטימיות. 

אין הרבה כלים טכנולוגיים שאחראים ליותר חברויות אמיצות מאשר המפצל של האוזניות. 

מישהו בכלל זוכר אותם? 

יש את הרגע הזה, היא קופצת עלי, התפיסה הראשונית היא בינארית, נטולת עידון, כל מטרתה למנוע ממנה ליפול. 

ואז אני מקפיצה קלות באוויר (היא קלה וקטנה) ומתאימה לגופי, כך שהיא תהיה בגובה העיניים שלי, שידי יאחזו בה בחוזקה ומבטי ילכוד את מבטה. 

וכך אנו ממשיכים, רגליה כרוכות סביבי וידיה סביב צווארי, ידי מחזיקות בה באויר בעודי צורך אותה. 

התפיסה השניה, היא הסוד של החיבוק, היא ה״נשמה״. בלעדיה זה בסך הכל גבר שמחזיק מישהי באוויר. 

2022 הייתה שנה מעניינת, 

היא הייתה מורכבת, מרגשת, עמוסה. 

בפן הבינ״ל, העולם התקרב טיפה יותר לסף תהום, כרגיל הנפגעים הראשונים הם האוכלוסייה במדינה הקטנה שמשמשת ככלי במשחק בינ״ל בין המעצמות (קטנה זה יחסי, אוקראינה היא מהמדינות הגדולות באירופה אם לא הגדולה בהן).

הנפגעים המשניים הם כמובן עניי העולם, שנפגעו מעליית מחירים, אינפלציה, פגיעה בשרשרת האספקה הבינ״ל (שמצבה כבר היה לפני המלחמה בכי רע כתוצאה מתקופת הקורונה) והעלייה המטאורית במחירי הסחורות ובמיוחד המזון. 

היו כמה שברירים של חדשות טובות לחובבי העולם החופשי בדמות הדחתו של בולסנרו ועוד מנהיגים סף דיקטטורים. 

בפן הלאומי, ישראל השתנתה, מוקדם מכדי לומר כמה או איך, אבל התחלנו את השנה עם ממשלה ועם שיח פוליטי כמוהו לא נראה מעולם בתולדות המדינה, חצי מהמדינה אוהבת את הממשלה הנבחרת וחצי מהמדינה שונאת אותה אך אני לא חושב שיש אדם שחושב שמצב השיח הפוליטי בישראל אינו גרוע עשרות מונים ממה שהוא היה עד לפני כמה שנים. 

התרגלנו לשנוא זה את זה יותר מדי, התרגלנו לחשוב שמצב שבו אזרחים אחרים שנמנים על קבוצה אחרת, בין אם היא פוליטית, סוציו-אקונומית, אתנית, דתית, מגדרית או מינית, הם בהכרח האויבים שלנו שמנסים להרוס אותנו.

אין בכך כמובן אמת, האמת היא שכתשעים אחוז מהמדינה מנהלת את חייה מתוך תקווה לעתיד טוב יותר, מתוך רצון אמיתי לשפר את חייהם, חיי האהובים והסובבים אותם ועשרת האחוז הנותרים מנסים בכל מאודם לוודא שאנו נהיה עם מפולג, אלים ובור. 

באתר אני מודה שאין הרבה חדש תחת השמש, לטוב ולרעה הכלוב התנהל בשנה האחרונה כרגיל כמקום מוזר שמשלב שיח פתוח ומקבל, שיח אלים, שיח משועמם והעדר שיח כללי. 

בחיי הפרטיים, טוב, הם פרטיים, אך השנה בהחלט מסתיימת שאני במצב טוב יותר ממה שהייתי כשהיא התחילה. 

אז בפתחה של 2023 אני חושב שראוי לומר, שיהיה לנו בהצלחה. 

שליטה* וצחוק, הם בעיני שני צדדים של אותו מטבע ולעיתים קרובות בעלי השפעה די דומה על אנשים, כמו התפיסה הציבורית שלהם, גם התפיסה של אלה שמעניקים לך אותם הפוכה. צחוק ושליטה מפשיטים את האדם מהמסיכות והתדמית וחושפים אותו, הם לא מעניקים לא את השהות להתאפר או לחשוב על סיפור חלופי, הם מעמידים אותו במקומו ואומרים להם, מי את? מה מצחיק אותך? מה לוחץ לך על הכפתורים? מה מכאיב לך? מה אתה עושה כשאתה חשה משהו כה רפלקסיבי? 

כתוצאה מכך, קומיקאים ושולטים ניתנים השוואה, אין בכך לומר שהם זהים, אבל הם שניהם (או לפחות הטובים משניהם) חוקרים את טבע האדם באמצעות חוויה קיצונית. את חיי הבוגרים ביליתי במרדף שאינו פוסק אחריהם. צפיתי באובבסיסיות בתכנים הומוריסטיים כי הומור לימד אותי על עצמי, הוא שחרר אותי. מצ׳רלי צפלין, בקסטר קיטון והאחים מרקס ועד ג׳ורג׳ קרלין, דיוויד שאפל וריצ׳ארד פריור. 

המשוואה האלמותית היא טרגדיה+זמן=קומדיה, היא מדויקת להפליא, קומדיה היא האופן שבוא אנשים מעכלים את המציאות באופן נעים, באופן מובן, היא מאפשרת לנו להתעמת עם המציאות מבלי להיפגע ממנה. 

לפני כמה ימים נפטר מי שהיה ככל הנראה גדול הקריקטוריסטים הפוליטיים של העת המודרנית, רענן לוריא, ועל אף שהטיוטה הראשונה של טקסט זה נכתבה לפני מותו הוא נכתב ומפורסם כעת עקב מותו. כי מותו הזכיר לי משהו, הוא הזכיר לי שאנשים יזכרו את מה שהם צחקו עלייו, הם יכירו אותו, הם יתעניינו בו, כי הם תמיד ידעו שזה היה מספיק מעניין ומספיק חשוב כדי שהם יטרחו לצחוק מזה. 

no one is ever more himself than at that moment, when he laugh. because it's very zen-like that moment. you are completely" yourself when the massage hit the brain and you understand it and then the laugh begin"

George Carlin 

*למעשה זה כאב ושליטה, אך לשם הדיון נקרא לזה שליטה.

יש לי הרבה שמות באתר, סטריידר, צעדן, פסען ועוד, 

הניק שלי the strider, הוא הומאז׳ לשר הטבעות,

זהו השם הראשון בו נודעת לקורא (לא לצופה, לקורא), 

דמותו של אראגורן בן אראתורן, יורשו של איסילדור ומלך גונדור. 

 אז על כל מקרה, השבוע חוגגים 20 שנה לצאת הסרט הראשון וסטיבן קולברט הוציא שיר לכבוד האירוע. 

לרוב אני נמנע מלהעלות לבלוג שלי מוזיקה ללא קונטקסט אבל סטיבן סונדהיים נפטר לאחרונה ונזכרתי בשיר הזה. 

אז בעצם יש לזה קונטקסט, תהנו. 

https://www.youtube.com/watch?v=sSlLNSWAXpo