אני נקרעת.
כמה שאני רוצה גבר ג'נטלמן ,חכם , כנה ושיודע להעריך ולכבד, כשיש מולי אחד כזה, אני מתבאסת עמוק בלב....
משהו פה זה לא זה, וזה כואב לי שזה לא זה.
התגעגעתי, לתחושה המדהימה שמעריכים אותי בזכות מי שאני, שאני יכולה להיות אני וזה מספיק טוב, שלא דוחסים אותי להגדרות או לרצונות של הבנאדם השני...
אחרי הדייט הראשון עם הבחור הונילי, בכיתי, לא מכאב, ולא מחרטה לשם שינוי, לא מבושה ולא מניצול ...
בכיתי כי שכחתי מה זה להרגיש שוב בנאדם, והוא הזכיר לי, שאני לא שם רק כדי שאני יעשה מה שיספק אותו, הוא מבחינתו שם כדי שיהיה לי טוב ולנו טוב ביחד.
ובדייט השני, נפתחתי, כי כזאת אני, ואמרתי לו שבדסמ' עושה לי את זה , הוא זרם עם הרעיון, לא נבהל אבל לא מתחבר באופן טבעי, הוא אדם פחות מיני ממני...
ואני בראש שלי כבר התחלתי להתבאס.
בראש שלי אני כבר בורחת לחפש את הגבר החזק הגברי שיתעלל בי בצורה כל כך מגרה ( שזה אגב ממילא לא מצאתי גם בין מבחר ה"שולטים" פה בכלוב ) ...
ואני יודעת, שאם אני אבחר לסיים את זה עם בחור כל כך שווה ומכבד ואינטיליגנטי, אני ימצא את עצמי עם אותן החוויות שחוויתי עד עכשיו, שגם כן רחוקות מלספק אותי, בעיקר נפשית (ומכאן גם פיזית).
אז זה ההרס העצמי שלי שמדבר?
זה הרס עצמי בכלל?
שאני על גבול לוותר על אחד האנשים השווים והמדהימים שפגשתי בשביל בחור שישמח להפליק לי ולמשוך בשיער ללא יכולת או רצון באמת להכיל אותי ולספק גם אותי ?
אני כל כך מיואשת , אני לא אמצא את מה שאני מחפשת אף פעם כנראה.
וכרגע, אני יכולה לזרוק לפח דבר מדהים, באמת יהלום נדיר בזמנינו, יחס של מלכה , בשביל שולטי הצעצוע שרק מחפשים לזיין, ואם לא זה, אז שולט שבזוגיות אם תהיה כזאת , היא לא תהיה יציבה ותהיה מלאה במכשולים וכאב.
אני אבודה.
הצילו
