Play

amiti​(נשלט) - חיבוק

נימפומניה ריגשית​(שולטת){מצרפתמקרים} - קודם כל אני שולחת חיבוק חם....
אני עם דמעות מרוב שנגעת בי.. את ההמשך תקבלי בפרטי.

-fantasy-​(מתחלפת) - תודה על החיבוקים

ArchAngel​(שולטת) - אם תקראי את תרגום נוסח הקדיש, את תוכלי לראות שהמילים בו רלוונטיות לאנשים חיים. בימי הביניים הוא תפס מקום כתפילת אבלים כי אפילו אז הבינו שהחי צריך חיזוק ולא רק המת.
הם שוכבים להם שם/עולים השמיימה (תלוי במה את מאמינה) ואנחנו נשארנו עם כל הבעיות של החיים.
הפעם הראשונה שהתמודדתי עם מוות הייתה בגיל 8, זאת הייתה סבתא שלי. אבל זאת לא איזו סבתא כמו אצל הרוב שבאים לבקר אותה פעם ב... זאת הייתה כמו האמא השנייה שלי. היא מי שגידלה אותי, מבחינת ילדה בת 8 מי שמגדל אותה והמשענת שלה בחיים האלו הוא בן-אלמוות כי בלעדיו היא לא תסתדר. נראה לך שלסרטן שהיה לה זה הזיז? הוא לקח אותה ממני בכל זאת.
ואז פשוט הרגשתי את הלבד, כבר לא חזרתי הביתה וחיכתה לי ארוחה חמה ומישהו שישאל אותי איך היה היום שלי.
ההורים שלי עבדו עד הערב-לילה. ואני חזרתי לתוך שקט צורם, לתוך ריק שיכול להתמלא רק בעצבות ובזכרונות ממנה וגם בהתעללות שעברתי בבית תספר אז, שהיא כבר לא יכלה להגן עליה מפניה.
הרגשתי בדיוק את מה שאת מתארת, הגשתי פשוט אבודה בתוך עולם שבו אני כלום- כלום לילדים בבית ספר שדוחים אותי חברתית, כלום להורים שעובדים מבלי שכמעט רואים אותי, וכלום לסבתא כי היא פשוט לא כאן.
לא לקח זמן עד שזכיתי לפתח OCD, שזה הפרעת חרדה שבה מי שלוקה בה מנסה לשלוט באופן מוגזם שנראה טיפשי לצופה מהצד, בגורלו. זאת ההגדרה הכי טובה למה שעשיתי אז כי כבר לא הייתה לי שליטה בכלום, לא היה לי תחושה של ביטחון אז המוח שלי ניסח אחד חולני שהתבטא בכל פעם שתלשתי לעצמי שיער.
לא לקח זמן רב שאת הריק שבי התחילו להתמלא בכדורים.
אבל הזמן עבר, עברו כמה שנים, באיזשהו שלב כבר לא היה כואב להיזכר בסבתא, בערך כשסיימתי את היסודי, באיזשהו שלב ראיתי שהחיים המשיכו ואז גם היה לי שקט נפשי עד גיל 14 לפחות (ה OCD לא חזר, זה כבר היה דיכאון ומסיבה אחרת, וגם מזה הצלחתי לצאת לבסוף).
עם השנים הספיקו למות עוד אנשים שהכרתי, חלקם כי מסיבות פנימיות כי "זה היה הגיל", אחרים מסיבות נוראיות כמו מורה שהייתה לי ונרצחה ע"י האקס האובססיבי שלה. ואת המוות עצמו קיבלתי כמשהו טוב, כי בתכלס? טוב להם עכשיו. וזאת לא איזו רציונליזציה, אני לא הדחקתי את מה שהרגשתי, אבל בכל זאת הבנתי ששקט להם יותר ממני, הרי זו אני שצריכה להתמודד, לא הם. ואני לא התמודדתי ממש, כי לא ראיתי טעם. כי הבנתי שמוות הוא חלק מהחיים ובאיזשהו שלב גם התחלתי להרהר למה יש כזו מוסכמה להרגיש רע על משהו שיקרה לכולנו בשלב כזה או אחר.
בכל מקרה, לפני חודש, ידיד שלי התאבד. אני כתבתי על זה פוסט כאן. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בכל התקופה האחרונה, שבה הרגשתי פשוט אפתיה לכל מה שקורה. אבל אז הוא מת, אחרי שבוע שהוא נעדר ומצאו את הגופה שלו באתר בנייה. זה הזכיר לי ולכל מי שהיה במסגרת שלנו, כמה זה יכל לקרות לנו וכמה אנחנו נלחמים על לא להגיע למצב הזה.
שאולי סיימו תיכון, שירות לאומי, חלקנו סטודנטים עכשיו או מצאו עבודה והוכחנו לכולם שנגד כל הסיכויים אנחנו יכולים, אבל מבפנים? זה כי אנחנו לא רוצים לסיים כמוהו.
בכולנו יש את הפחד לאבד שליטה, הסיבה שאנחנו כשמישהו מת זה כי אנחנו מפחדים לאבד שליטה כי מה שקורה עם מוות- הוא בא בלי לשאול אותך ולוקח את מי שהוא רוצה. אנחנו לא מתעסקים בזה ביום-יום ואנחנו מתילחים לחיות ככה בסבבה, עד הרגע שהוא עובר לידך ולוקח מישהו חשוב לך והזעזוע שהוא מותיר מעלה דברים על פני השטח שכל החיים נסית לשמור בפנים מבלי שידעת אפילו.
ולא, זה לא שטויות, זה קשה ועוד לפני שהאנושות אפילו ידעה מה זה פסיכולוגיה, עוד לפני שהשקיעו מאמצים לחקור את תחום ולגלות מה מתרחש אצלנו מבפנים, כבר אז בימי הביניים אנשים הבינו שלמי שחי קשה לנוכח המוות. שצריך לחזק גם מי שלי, לתמוך בו, ולא להתחיל עכשיו עם "אבל יש אנשים שיותר קשה להם" המפורסם. זה לא משנה שהחיים שלך יותר פריוולגים, אם כואב לך אז כואב לך ואת לא צריכה להתנצל על זה. לא היה אדם אחד שהרגיש טוב יותר כתוצאה מכך שקרה לבעיות שלו שטויות והשתיק אותם.
תפסיקי להעניש את עצמך על זה ותביני שמותר לך לבכות על הכל, ולהתנהג באופן הכי לא רציונלי עקב כך. יש לך "אישור" ממישהי כמוני, מבן אדם שעונה על הקרטיריון שלך ל"בעיות יותר רציניות".
כי אני יודעת שזה לא קשור, כאב זה כאב, ואת חא צריכה לחיות בתנאים מסויימים או להיות מאובחנת עם משהו בשביל לכאוב.
אני חושבת שהרבה שבו תרגישי יותר טוב, זה כשתביני שמותר לך להתפרק מבלי להסביר למה. שאת תביני שאת לא צריכה למלא שום חללים בך ולחזור לשגרה, אלא פשוט לאמץ אותם כי זה בסדר לגמרי שיהיו בך חלקים כאלו גם.
את לא תמלאי את החלל הזה, אני לא אגיד לך שיהיה בסדר, אני יכולה להגיד לך שאת יכולה ללמוד לחיות איתו ברגע שתפסיקי להרגיש רע על קיומו.

נימפומניה ריגשית​(שולטת){מצרפתמקרים} - וואווו קראתי את כל מה כתבת, ולא פעם אחת.
מרגש מאוד, חשוף כלכך ואמיתי.
כאב זה משהו אינדוודואלי, כאב יכול להיות לאומני, כאב יכול להיות של כמה אנשים ביחד
אבל כל אחד מפרש כאב בצורה שונה
לכן אין פה מה נכון ומה לא נכון...
בדיוק כמו מה שאמרת.
הייתי רןצה להאמין ולתת לילדה הקטנה הזאת שכתבה את עצמה בצורה יוצאת דופן,
את מה שעובר עליי, את נבכי נשמתה,
כתבה את זעקתה אל מול כולם
שיש דרך לצאת מזה...
יש דרך לקום ולמשהו בתוך כל הלבד הזה נקודת אור...
חושך נועד כדי לפקס את העיניים למצוא את האור!
בדידות נועדה כדי להראות לנו כמה הביחד חשוב
וזה לא סטיקרים שאני מקריאה לך.
אבדתי הרבה אנשים בחיי.
אבדתי את החברה הכי טובה שלי שנרצחה מול עיניי ואני חבקתי אותה שהיא דיממה עד שהאמבולנס הגיע ועד היום הרעש של הצעקות, הסירנות של האמבולנס והדם שלה מלווה אותי.
מישהי שהיתה מאוהבת בי התאבדה ״בגללי״...
סבא... סבתא... דוד.... אבא של חברה טובה.
לא חסר.
אפשר לצאת מזה,
אפשר לחזור להאמין בעצמך...
אפשר לקום מהבור הכי עמוק
זה אפשרי, אני באה משם!!!!!!

אז אני כן יכולה להגיד שיהיה בסדר...
וניתן להקטין ולצמצמם את החלל הזה
לא להעלים אותו, נכון.
אבל ללמוד לחיות איתו נכון.
שולחת לך חיבוק חם ותודה לך ששיתפת את כולנו גם בכאב האישי שלך
נגעת בי ורגשת אותי

-fantasy-​(מתחלפת) - גם אצלי התפרץ ocd לאחר מה שקרה, ולדעתי ההגדרה שרשמת ל ocd לא ממש נכונה..
ואם אני צריכה לחכות למתי שאני אפסיק להרגיש רע.. זה לא בשליטתי כל כך.. זה גם לא הבעיה שכתבתי עליה בפוסט.
הבסיס והרקע למה שכתבתי בוא אכן הדברים שהתייחסת אליהם, אבל אני שמתי דגש על הבדידות שנוצרה, על הצורך שנפתח לבור ענק, צורך במישהו שיהיה שם איתי ובשבילי.
עם הכאב על האובדן אפשר להגיד שהשלמתי
הבעיה ששורפת אותי מבפנים זו הבדידות.

-fantasy-​(מתחלפת) -
"חושך נועד כדי לפקס את העיניים למצוא את האור!
בדידות נועדה כדי להראות לנו כמה הביחד חשוב "- נימפו כתבת יפה
אבל אפשר להגיד לבדידות שהבנתי שהביחד חשוב כבר חחח
הוא פשוט לא מושג מבחינתי ויחד עם זאת הצורך הכי חשוב שלי.
גם אנשים שכביכול היו איתי, לא באמת היו איתי..
ותודה לשתיכן על העצות והתמיכה והשיתוף., למרות שזה מצער מאוד ללמוד ממצבים דומים בגלל מה שקרה לכן

ArchAngel​(שולטת) - זאת לא ההגדרה המדעית ל OCD, זאת תחושתי הסובייקטיבית לגביה.
בכל מקרה, הבסיס של הפרעות חרדה זה פחד ממשהו בלתי נשלט, ולנסות לשלוט בבלתי נשלט. וב OCD בטקסיות היא חלק מהאמצעים.
ועל זה אני לומדת עכשיו ככה שאני לא ממציאה לך איזה משהו מויקי-חרטא.

גם תחושת הבדידות זאת אותה תחושת חלל שנפער, לא התכוונתי רק לעצב. התכוונתי לכל תחושה בעקבות אירוע של משבר שצפה על פני הקרקע. בחלק נרחב ממה שכתבתי, תיארתי איך איבדת מישהי שהייתה בשביל הכל והרגשתי גם בודדה. אני לא מבינה למה פספסת את זה.
לא אמרתי שאת צריכה לחכות שזה יעבור, אמרתי שאת צריכה לתת לעצמך את האישור להתפרק עם זה במקום להתנצל על זה כי אולי אצל מישהו אחר המצב רע יותר.
כל נסיון שלך לשמור את זה פנימה לא נותן לך להשתחרר מזה, וזה כולא אותך בכלא מנטלי שבו זאת רק את נמצאת עם המחשבות שלך שאיש לא ידע מהם, כי עושה מאמץ שאף אחד לא ידע.
ככה זה משתמע מהפוסט. זה נראה שעל אף שאת מקיפה את עצמך פיזית באנשים, אבל לא הכנסת לראש מישהו מנטלית.
אני לא מאשימה אותך, זה קשה לסמוך על אנשים. אבל אני חושבת שברגע שתמצאי מישהו/מישהי לסמוך עליהם ותשתפי אותם במה שאת מרגישה, אז תרגישי פחות בודדה.

-fantasy-​(מתחלפת) - האמת נורא סקרן אותי לקרוא מה כתבת אז קראתי תוך כדי עבודה.. באמת קראתי הכל, התייחסתי למה שבלט לי.
אני לא מנסה לשמור את זה פנימה, ההפך, לאחרונה אני מוציאה החוצה, כמו בפוסט הזה.. ואת צודקת, ברגע שאני אמצא אדם לשתף אותו אני באמת ארגיש פחות בודדה כי אני אהיה פחות בודדה... זאת כל הבעיה, למצוא אותו. זה מה שבלתי נסבל כאן.. זה שאני לא מוצאת. וזה שזה צורך גדול מידי שלא מתמלא.

ArchAngel​(שולטת) - כן, זה הפרדוקס במקרים האלו... וזה מה שכל-כך מתסכל.

-fantasy-​(מתחלפת) - נכון =(
מקווה ששתיכן במקום יותר טוב.
או לפחות בדרך לשם

שולט ובן אדם​(שולט) - רק את תחליטי איך את רוצה להתמודד.
אני מאמין שהכרה בעובדות,ובמציאות כפי שהיא, גם אם לא נעים לפעמים, רק היא יכולה לעזור לנו להרגיש טוב עם עצמנו.
קשה-נכון.
מרגיז?-אולי.
אישית, אני מאמין שכל אחת ואחד מאיתנו יודע מה הוא צריך.
הקושי האמיתי הוא להשלים עם זה ולחפש זאת.
אני מאמין, שאישה כמוך, שכל כך מחוברת לעצמה, לא ממש צריכה אותנו, או את ההכרה מאיתנו .
את הפסיכולוגית הכי טובה לעצמך.
אנחנו, נהייה קהל שלך כל עוד תרצי או תזדקקי לנו.
חיבוק גדול!

-fantasy-​(מתחלפת) - תודה:)
עד היום באמת טיפלתי בעצמי ושרדתי חח

הלוחשת - מזדהה עם התחושה הזו של להרגיש אבודה
גם לי אומרים שזה אפשרי להחליט אחרת וליישם,משום מה זה כל כך לא פשוט כמו שנראה לאחרים מהצד.

-fantasy-​(מתחלפת) - זה תמיד קל להגיד... וליישם זה דבר שונה לגמרי.
במיוחד כשכולם טוענים שמכירים אותי ויודעים יותר טוב ממני.