אני בהכשרה בבית חולים
אני אדם בריא חזק ועצמאי יחסית בין אנשים שכרגע הם פחות כאלה.
סיימתי לטפל בבחורה יחד עם עוד בחור שעובד איתי..
הביאו אלי בחורה שוכבת במיטה, לא מטופחת ולא נקייה, בודדה, עם מבט חלול בעיניים.. ניגשתי ישר לצמידון שלה כדי לוודא את שמה, אפילו לא ניסיתי לשאול אותה, חשבתי שהיא לא בדיוק איתנו.. ופתאום היא מסובבת אלי מבט ואומרת לי את שמה.. היא מבינה טוב מאוד מה הולך סביבה, ואני ראיתי את העלבון ואת הייאוש.
היא רגילה שלא מנסים לפנות אליה, שמתייחסים אליה בזלזול בגלל הנראות שלה והחוסר תפקוד.
כל הגוף שלה מעוות, ובזמן הבדיקה הבחור שעובד איתי כל הזמן אומר לה אוטומטית "לא לזוז" והיא עונה לו בקול חלש שהיא משותקת בכלל, והוא לא מסתכל לה בעיניים ואומר שוב "לא לזוז גברת"..
זה במילים אחרות" אל תפריעי לי".
סיימנו את הבדיקה, שכללה אמצעים משפילים כמו לחבר לה את הרגל בצורה מסוימת עם פלסטרים, כדי שהרגל תישאר במנח מסויים...
והבחור שאיתי מוציא את הבחורה מחוץ לחדר, לחכות במסדרון שהסניטר יקח אותה.
במקרה הוא שם אותה מול הדלת של המשרד של האחות, האחות מגיעה ומתעצבנת בקול רם "מי הניח אותה דווקא מול הדלת שלי? מה אני לא צריכה להיכנס לעבוד?" . מיד הלכה לחפש את הסניטר שיזיז אותה...
ופשוט ככה מול הבחורה חסרת האונים הזאת שהראש שלה והנפש מתפקדים מצויין, רק הגוף שלה בגד בה, האחות ממשיכה להתעצבן על הסניטר שהניח אותה שם כמו חפץ וזה מפריע לה להיכנס למשרד.
דווקא איפה שהנפש אמורה להגיע לשיאים חדשים, למשל בבדסמ', אנחנו שוכחים מקיומם וחשיבותם של הצרכים הנפשיים בכלל, אנחנו הופכים לחתיכות בשר.
דווקא במקום שאנשים צריכים אותנו פיזית ונפשית, למשל בבתי החולים, אנחנו מתעלמים מהם ומזלזלים בהם.
הכל יחזור אלינו בכל מקרה
כי כולנו פשוט בני אדם
