היא נכנסת למכונית, קר, חשוך וגשום וכל השמשה מכוסה באדים. הוא נותן לה חיבוק דוב חונק.
''איחרת.''
''נכון. סליחה.''
''למה איחרת?''
''השיעור התארך ב10 דקות, לא היה לי נעים לקום מול כולם ולצאת.''
הוא משחרר אותה מהחיבוק ונושק לראשה.
''את תשלמי על זה'' הוא אומר, ברוגע מוחלט. בביטחון מלא, כאילו אמר 'יורד בחוץ גשם'.
הוא מתחיל לנסוע. ''שימי ראש.'' לא הצעה, לא בקשה, הוראה. היא מניחה את הראש על הירך שלו, כך שהיא קרובה למקומה. אבל רק קרובה.
''לאן נוסעים?''
הוא שותק ומלטף את ירכה. נועץ קלות את הציפורניים ומשאיר לה רכבת בגרביון.
''הוא חדש!''
מניח יד על פיה. היא מבינה ושותקת.
הוא מגיע לאיזור תעשייה נידח, חונה את המכונית ומדומם מנוע. דממה.
החניון ריק לחלוטין.
היא מושיטה יד כדי לפתוח את הדלת אבל לפני שהיא מספיקה להגיע לידית היא שומעת את נקישת המנעול.
''תורידי את השמלה.''
''אבל יהיה לי קר''
''שמעת אותי.''
היא מורידה את השמלה ונותרת בחזייה ובגרביון דק.
''עכשיו את הגרביון.''
''לא. קר מדי.''
''את מושכת זמן.''
''שום מושכת זמן. פאקינג 9 מעלות. לא מורידה.''
תוך שנייה אחת בלבד האצבע שלו כבר בתוך הרכבת שעשה מספר דקות לפני, ותוך שנייה נוספת הגרביון כבר קרוע לגמרי.
''מה אתה עו-''
הוא תופס את ראשה ביד אחת וסותם לה את הפה ביד השנייה.
''את יודעת מה את צריכה לעשות.''
היא יודעת.