אזהרת טריגר: התוכן הבא מכיל תוכן רגשני ונטול קשר למיניות או בדס''מ. התבאסות על אחריות הקורא בלבד.
----
כבר ננטשתי פעם.
פעמיים ליתר דיוק. והפעם השנייה הייתה הרבה יותר כואבת. זה באמת היה בגללי ובגלל מי שאני.
לפחות על הפעם הראשונה אני יכולה להגיד שלא באמת היה לי חלק. רק נקלעתי לסיטואציה.
ואני תמיד יודעת לדאוג לעצמי.
ואני לא צריכה אף אחד.
ואני יודעת להסתדר בעצמי מגיל צעיר. ולהחזיק נוספים איתי.
ואני עדיין הופכת לאותה תינוקת בכיינית ורכרוכית כשזה נוגע אליה.
כי היא הכל בשבילי.
אז אוקי, לא פיסית ולא חומרית. אבל היא הכתף, והיא התמיכה, והמילה הטובה והמקום להתפרק בו. והיא המקום היחיד שהוא על אמת.
ואני יודעת שאני יכולה להסתדר. עברתי כבר דברים הרבה יותר גרועים. ואולי יש שיגידו שהיא לא ממלאת טוב את תפקידה אם הנורמה שלי זה לפחד שגם היא תעזוב ותסגור את הדלת לתמיד.
אבל זה מה יש ואלה הקלפים שקיבלתי. ואיך בכלל אני מעיזה להתלונן כשהקלפים שחולקו לה היו כלכך הרבה יותר גרועים?
אז שיקראו לי בכיינית, ילדותית, מפונקת, וואטאבר. Couldn't care less.
וזה היה קורה. כך או אחרת. עכשיו או עוד חודש או עוד שנה.
ואולי זה היה צריך לקרות. אולי זו הדרך שלי לשבור את הקליפה ולחזק את הכנפיים.
וכן, עדיף שהן תתחזקנה בדרך הנורמטיבית והרגילה, עם לבבות וחדי קרן וכשכולם מאושרים.
אבל זה לא מה שיש לי להציע.
דפוקה הייתי ודפוקה אשאר עד יומי האחרון. אז Fuck it. ומי שרוצה אותי בחייו יאלץ לקחת גם את הדפוקה, כי היא חלק בלתי נפרד.
ולסיכום, מה שלא הורג אותך, מזכיר לך עד כמה אתה רוצה למות.
-----
ולך- תודה שהיית שם לספוג ולשמוע בלי שיפוטיות ובלי לשפוך שמן. ופשוט הקשבת לי בוכה. כי כמו שאמרת, "בדיוק בשביל זה יש דאדי''. אז תודה ❤️