''מחכה לך הפתעה.''
''איזו?"
''משהו נעים שאת זקוקה לו.''
''אבל מה ההפתעה?"
''כשתגיעי תדעי.''
אוף. אבל יש לי שעתיים נסיעה. איך אני אמורה לסבול את חוסר הידיעה הזה כל הדרך? אוף!
סופסוף הגענו. מיד על הברכיים כמובן.
''ולמה את עוד לבושה?"
למה תמיד כל כך קשה לי להתפשט?
מיטה ענקית עם כיסוי לבן ונעים במיוחד. הוא מסיט את הכיסוי. ''היכנסי.''
ואני אוטומטית מנסה להבין בעצמי איזה אחד מהחורים ששייכים לו אני נדרשת להגיש כדי שימלא. זונה שכמותי.
אבל הוא מפתיע אותי, פשוט נשכב בנחת על המיטה ומסמן עם היד על החלל הריק שעל ידו.
דאמ.
אני קופצת לחיבוק כמו ילדה שקיבלה את המתנה הכי טובה בעולם.
ואני מתרפקת עליו והציצים שלי נמחצים עליו והלב שלי ממלא לי את הגרון ויורד לי לתחתונים (הבד היחיד שנשאר עלי) בו זמנית ואני כל כך מתרגשת ומופתעת והמוח שלי רץ עם מליון מחשבות אבל כולן נוזליות וכל עצב בגוף שלי דרוך ואני מתנשמת ואפשר לשמוע את הדופק מהחדר ליד ובחיי שאם היה לי זנב הוא היה מקשקש במהירות שמתאימה לכלבה שלא ראתה את הבעלים שלה כבר 9 ימים
ואז הוא מלטף את שערי ונושק לראשי. ובדיוק כמו כלבה אני נרגעת מיד, והכל הופך שקט ונינוח. ורק הדופק לא נרגע, בדיוק כמו שהכתיבה על זה מאיצה אותו ממש עכשיו.
ואני מקבלת הרבה חיבוקים. כל הזמן. לפני ואחרי ובזמן ובהודעות ולפני השינה ובבוקר ובחלומות. אבל משהו בפגיעות והקירבה והאינטימיות הפסיכית של אותו רגע היה משהו אחר. משהו שאני לא יודעת להסביר.
❤️